בפחדים ניפול, באומץ ניוושע

 בפחדים ניפול, באומץ ניוושע  

 (מעריב, 9.4.1976)

 א.

שמעתי אנשי מערך אומרים, שהמתנחלים בשומרון ובחברון, והמתפללים על הר הבית והשופטת אשר פסקה, על פי מצפונה, כי יש לבני העם היהודי הזכות לשאת תפילה בהר ה' – כי אלה אשמים בערי שומרון ויהודה. האשמה עצמית זו, אשר הושמעה בעצם ימי הדיון במועצת הביטחון, באה ללמדנו, כי עדיין, אחרי שנות דור של עצמאות, לא שורש מקרבנו התסביך הגלותי. שם, על אדמת נכר, היו תוקפים יהודים; מי אשם? היהודים עצמם. הם עושים "פרובוקציות"; למעשה, עצם הופעתם היא פרובוקציה. והיו יהודים, כפופי נפש, שהיו מקבלים על עצמם לטעון, כי אמנם יש רשע מן הצד השני, אבל אולי, בכל זאת, התנהגות היהודים גרמה וכו', בנוסח הנרצעות הידוע. גם שם, בגולה החשוכה, היו יהודים, בני חורין בנפשם, אשר בזו לשחיתות הזאת. לאן הוליכה ההסתה העוינת, שלוותה בפחדים יהודיים, - ידוע.

לו כמוהם, כמתעים, היינו, היינו שואלים אותם, כעבור ימים מספר, מה גרם, ומי הביא, להטלת בקבוקי מולוטוב על חיילינו בכפרי הגליל? מפי האפולוגטים הרשמיים שמענו, במשך השבוע, כי התושבים הערביים במשולש ובגליל היו בלאו הכי, גם אלמלא הפקעת הקרקעות, עושים את אשר עשו בטירה ובסכנין. אם כך, אין מנוס מלהחל את ה"בלאו הכי" על ערי יהודה ושומרון. גם אלמלא ההתנחלות והתפילה והפסיקה, היו מטילים אבנים ומדליקים צמיגים. הן השכל הישר עצמו מחייב להציג את אחת משתי האפשרויות: או בכל המחוזות גרמה הסיבה, הקרויה, ישירה, להתנגשויות, ומשלת רבין-עופר-שם טוב גרמה להתפרעויות הגליליות, או בשום אחד מהם לא השפיעה הסיבה הישירה, ובכולם היו מתרחשים המאורעות "בלאו הכי"; אפשרות שלישית אין.

אך אין אנו, ברוך השם, כתועים. לא נאשים יהודים בהתקפת שונאיהם עליהם; זוכרים אנו היטב, כי בטרם יבואו המרצחים למעלות, כדי לטבוח את ילדינו, לא היתה התנחלות, לא תפילה, לא פסיקה, ודמי נקיים של תינוקות דבית רבן נשפכו כמים. רק סוחבי התסביך הגלותי יכולים להאשים יהודים ב"פרובוקציות", אך עליהם להיזהר, חץ ההאשמה הזאת ישוב לחיקם. הגליל יוכיח.

לפני שבוע ראיתי אנשי מערך מתרוצצים: הייתכן?... שאלו בקולות נרגשים, מורמים. החזרתי להם קושיה, ערב פסח. לו המאורעות שהתרחשו ביהודה, השומרון ובגליל, היו באים עלינו בימי ממשלת הליכוד, או אפילו בתקופת ממשלת ליכוד לאומי, מה הייתם אומרים, או כיצד הייתם זועקים בראש כל חוצות? והנה כל אלה קרו תחת ממשלתכם, בימי שלוט המערך עבודה-מפ"ם, עם התוספות הידועות – מה תגידו? החרישו. משהו מסומק הבושה הבחנתי בפניהם. אבל הזמן, אילו קצר הוא, עושה את שלו. חלף שבוע ימים. הנשאלים המבוישים, בוודאי, כבר התאוששו. הם מוסיפים לשבח את הממשלה בעלת כושר ההכרעה ירום הודה, אשר כל נתיבותיה תבונה וכל דרכיה שלום, סליחה, אי-לוחמה.

ב.

את השאלה ההיא: מה הייתם אומרים. לו... אפשר להחיל גם על היחסים בין ישראל לבין ארצות הברית. בשטח זה, אין צורך להפליג אל ההשערה של ממשלה בהרכב אחר. אפשר להקשות גם מספסל האופוזיציה הפרלמנטרית. באמת, מה היו אומרים נושאי השררה, לו איש האופוזיציה היה משמיע דברים "חסרי אחריות מדינית ולאומית" המנוצלים מיד, כדי להניא ידידים מובהקים בקונגרס מלהמשיך בהתנגדותם למכירת נשק אמריקאי לחזק והחשוב באויבינו, מצרים?

עובדה היא, כי הדברים המזיקים יצאו, או שבו ויצאו, מפי ראש הממשלה. שמעתי אותם, בפעם הראשונה, בחדרי חדרים תמהתי. מהי המשמעות הממשית, מבחינת יחסי הכוחות בין מצרים לבינינו, אם סאדאת העביר שלושים אחוז מחייליו מצבא המגויסים לחיל המילואים. ודאי, לשליטה של מצרים, המזדהה עם האמנה הפלשתינאית אשר קבעה, כי הקמתה של מדינת ישראל בטלה מלכתחילה, ובשלב הראשון, לקראת ביטולה, הוא תובע הקמתה של מדינה פלשתינאית בשומרון, ביהודה ובחבל עזה המחוברים בפרוזדור נגבי – לשליט הזה, המעריץ את האשמדאי הנאצי, יש סיבות רבות להקטין, לזמן-מה, את צבא הקבע שלו. העם המצרי כבר מונה 38 מיליון נפש; כל שנה מתווספים עליו למעלה משני מיליונים פיות, התובעים מזון. ואין. כי סכומי עתק הוצאו, ומוסיפים להיות מוצאים, למען התחמשות בנשק חדיש, מתוחכם, יקר. התפוצצות האוכלוסין ומשבר כלכלי גובר מאלצים את הרודן, החרד מפני הפלתו, להעביר חיילים למילואים, כדי להקל במידה מסוימת על המעמסה הקשה מנשוא. הן זוהי גם הסיבה שבגללה עורך סאדאת מגבית מצרית מאוחדת לא רק בנסיכויות המפרץ הפרסי אלא גם בגרמניה, בצרפת ובעיקר, בארצות הברית. הוא זקוק לתמיכה כספית דחופה, משום שהוא אינו רוצה לוותר על "האופציה" הצבאית. ואם הוא יחשוב, כי שעתה הגיעה, איזה קושי יהיה לו לשוב לגייס את שלוש מאות אלף החיילים האלה?

האמת היא, כי לא רק תמהתי אלא גם העירותי על דברי מר רבין באותה הזדמנות. ובלבי אמרתי, מילא, לוחץ עליו, על ראש הממשלה, אותו הסכם אומלל של נטישת אבו-רודס ועזיבת המעברים, והוא רוצה להוכיח לעצמו, אולי גם לנו, כי הנסיגה היתה כדאית. כל זה בחדר סגור. אבל אין הפרהסיה דומה לצינעה. מי שחוזר על התפארות שווא באוזני כל, נוהג בחוסר אחריות מדהים, ומכשיל את עמו. אילו פעמים הזהרתי את ראש הממשלה וחבריה, כי דבריו האחרונים של ראש הממשלה, על הוצאת שלוש מאות אלף חיילים מצריים מן השירות הפעיל, נקראו, תורגמו, נשלחו – והועילו למי שרוצה למכור נשק למצרים. ראש הממשלה התרגז, ודיבר על כיעור וסילוף ועיוות. ספק, אם השמות הנרדפים האלה, אשר שפת עבר, אפילו דלה היא, עשירה בהם מאוד, יביאו תועלת ליחסים בין ירושלים ובין וושינגטון. הרוגז אינו יועץ טוב. צריך היה להסביר את העניין בשלווה מכבדת, או אולי מוטב היה להחריש.

ג.

עוד יותר חמורה, לפי טבע הדברים, היא ההתנגשות הישירה עם הנשיא פורד. ראש הממשלה אמר, כי דבריו (של הנשיא האמריקני) בקשר עם סכום "הרביע" הנוסף של 550 מיליון דולר, היו "ללא בסיס". הכרנו את מר פורד. הוא אינו יודע "חוכמות". משיוגשו לפניו דברי ראש הממשלה בירושלים, ישאל בחימה: האם הוא מאשים אותי באמירת אי-אמת, או באי-אמירת אמת? אני, המחבר את השאלות הנשיאותיות, המשוערות, עודני במסגרת השפה הפרלמנטרית, אבל ייתכן גם, כפי שנוכחנו לדעת, שימוש בלשון אחרת. למי מביאים חיצים מורעלים אלה תועלת?

אנשי המערך, ולא האחרון בהם מר רבין, היו מהלכים עלינו אימים מפני "עימות" עם אמריקה. זוהי מלה מפחידה. ואני מוסיף לייעץ, כי לא נפחיד את עצמנו – במלים. לעמוד באיתנות ובכבוד על זכויותינו, אין זה עימות. בארצות הברית, כפי שאנו למדים כל יום, ישנם מרכזי השפעה אדירים, אשר אליהם אנו יכולים לפנות בתקווה טובה, כי נישמע. ואם השגריר האמריקני, בעל הרוח הלוחמת, מזהירנו כי מה שהוא מכנה נוקשות תביא באמריקה לרגשות אנטי-ישראליים העלולים, לדבריו, להיהפך גם לתגובות אנטי-יהודיות, יהיה עליו לחשוב, אם גם הוא לא נכשל בלשונו. על מר טון לדעת, ולרשום לפניו, כי אין אנו יהודים נפחדי, לא פה, אף לא שם. ומי שמאיים עלינו, ברמיזה, באנטישמיות, בין אם הוא שר ממוצא יהודי, או שגריר נוצרי, לא תהיה תפארתו על הדרך הזאת.

אבל נניח שכולנו משתמשים במונח עימות. אפשר היה אז לומר, כי על ירושלים כדאי "להתעמת". מר סקרנטון, ואלה שכתבו, לפי הודאתו הפומבית, את נאומו, הכריז כי הם אינם מכירים בסיפוחה של ירושלים העתיקה והמזרחית. ואנחנו יכלים להשיב כי לא היה שום "סיפוח". אתה מספח אדמת זרים. למשל, אוסטריה סיפחה, לפני מלחמת העולם הראשונה, את בוסניה והרצגובינה, או בריטניה סיפחה את קפריסין אחר הצטרפותה של טורקיה למלחמה, לצידן של גרמניה ואוסטריה. במסמך הרשמי, שפורסם בלונדון, אם אינני טועה, בנובמבר 1914, נאמר, כי הדבר נראה טוב בעיני הוד מלכותו, המלך ג'ורג' החמישי, לספח את האי קפריסין לקיסרותו, וכך מסופחת קפריסין אליה. חד וחלק. אבל כאשר הצרפתים החזירו לעצמם את אלזס-לוריין, אשר הועברה לשליטה גרמנית בשנת 1870-71, נזהרו מלדבר על סיפוח. הם ביקשו לקבוע בחוזה ורסיי, כי אלזס-לוריין הושבה למולדת הצרפתית, כדי לתקן את העוול שנעשה בידי הגרמנים. ומה בין אלזס-לוריין וההיסטוריה שלה, מימי לואי ה-14 ועד לואי בונפרטה, או נפוליון השלישי, ובין ירושלים ותולדותיה, מימי דוד המלך ועד ימינו, ועד סוף כל הדורות. סיפוח? הבל. ירושלים היא. שיחררנוה, ותהי לעיר שחוברה לה יחדיו. הצרה היא, שלא רק סקרנטון ומכתיבו מדברים על הסיפוח, שהוא בעיניהם בלתי חוקי, אלא גם ראש ממשלה בישראל מכריז על "סיפוחה" של ירושלים, שהיא בעיניו מוצדק. לפנינו חוסר ידיעה במושגי יסוד, מזיק ומדהים.

אין זה סוף פסוק, לפי תשובת הממשלה לדברי סקרנטון, רק ירושלים שוחררה ואילו יהודה ושומרון "כבושים" הם. ומה, מבחינת הזכות והחוקיות בין ירושלים לבין בית לחם יהודה וקריית ארבע היא חברון? האין זאת אותה אדמה, אותה זכות, או חלילה, אותה התכחשות להן? כפי שדין ירושלים המשוחררת יכול לפעול, לחיוב, ביהודה ושומרון, כן, להיפך, יכול דין יהודה ושומרון "הכבושות" לפעול, לשלילה, על ירושלים. אם יריחו כבושה, גם רמת אשכול תוכרז כמוה. כל הפרדה ביניהן, מבחינת הזכות, הדעת אינה סובלתה.

אבל נשוב לבעיית ה"עימות" עם אמריקה. על ירושלים, על יהודה ושומרון, על הזכות, שהיא הביטחון וגם הסיכוי האמיתי לשלום, צריך, ואפשר, לנהל מערכה מדינית וגם להצליח בה. אבל הנה הכניסנו מר רבין, הוא ולא אחר, לעימות עם הממשל האמריקני – על מה? על סכום כסף, או על מי אמר מה, מי מדייק ומי מסלף. פרדוכס. אלה שהזהירונו מפני עימות עם וושינגטון, וניסו להפחידנו  בו, עושים אותו. ועל מה?...

ד.

מר רבין מתעקש לטעון, בכל הזדמנות בלתי דרושה, כי ישראל "הרוויחה" מן הנסיגה הנוספת בדרום. אחת מראיותיו הלא היא "הקטנת" הצבא המצרי ב-300 אלף חיילים. אך, במחילה מכבודו של ראש הממשלה, שטות היא הטענה הזאת; והחזרה עליה מזיקה לנו בתכלית.

הוכחה אחרת לרווח הנקי הלא הוא הקרע בין מצרים לבין ברית המועצות והתקרבותה של הראשונה למערב, ובמיוחד לארצות הברית, האמנם? אבקש את אזרחי המדינה ובתוכם את ראש הממשלה להתבונן במצב ולשקול ברצינות את השאלה, האם הוא מיטיב עמנו, או מרע לנו?

מבחינת החימוש, מתחלק, בימים אלה, העולם הערבי לשני מחנות עיקריים. סוריה, עירק. לוב ואלז'יריה מקבלים את נשקם, בכמויות עצומות, מברית המועצות; עליהן מתווספת צרפת בייחוד לגבי לוב, הארסנל המצטבר לכל אויבי ישראל; המחנה השני, הלוא הן ערב ערב הסעודית, ירדן ומדינות המפרץ, מקבל נשק אמריקני מתוחכם, אף הן בכמויות גדולות מאוד. בריטניה וצרפת וגם איטליה, אינן עומדות מן הצד באספקה למדינות אלו; עתה נוספה עליהן מצרים. על המלאי האדיר של נשק סובייטי יתווסף נשק צרפתי, בריטי – ואמריקני.

ד"ר קיסינג'ר שב ומכריז, כי ארצות הברית לא תהיה הספק העיקרי של נשק לארצו של סאדאת, הראוי לפרס. אבל צריך תמיד להטות אוזן קשבת לניביו של מזכיר המדינה. ספק עיקרי, לא; משמע. ספק, כן. ואם אמריקה רוצה, או מוכנה להיות ספק, הרי זה הרבה מאוד ובוודאי מספיק לנו, כדי לעורר דאגה לגבי העתיד. מזכיר המדינה קבע עוד סייג לאספקה, בעתיד הקרוב, למצרים. הוא טען, כי, בנוסף למטוסי התובלה העצומים, רבי החשיבות הלוגיסטית, תספק אמריקה למצרים כלי נשק לא קטלניים. אך כל בר-דעת מבין, כי כלים אלה דרושים, חיוניים, למען אפשר לנשק הקטלני לפעול. יוצא, כי שני המחנות הערביים, מבחינת הצטיידותם, יזכו בשני העולמות גם יחד. שתי מעצמות העל, המזרח והמערב, יספקו להם את כל סוגי הנשק החדיש, בכמויות גדלות והולכות. האם, איפוא, בשטח זה הוטב מצבנו, או רבו הסכנות בעתיד, אפילו זה הנראה לעין? כל איש בישראל, שתכונתו אינה קלות-דעת, יודע להשיב לשאלה רצינית זו.

ה.

נוכח ההתפתחויות החמורות, מבית ומחוץ, בשבועיים האחרונים, שוב אנו יוצאים למדים, מה ערכו של גורם, אשר הרצל חיבב לכנותו: אימפונדרבילי. כוונתי ליוקרה הממלכתית, לאמינות הממשלתית. הניסיון הורנו, כי היוקרה הזאת היא עצמה גורם של כוח; ואילו שבירתה היא מאליה מקור חולשה. מה לעשות, והממשלה דהיום שיברה, במו ידיה ופיה, את אמינותה ואת מעמדה, בפנים ובחוץ, אין הדבר מקרי, כי הרב שינדלר, היושב ראש החדש של ועידת הנשיאים, הלוא היא ראשות הארגונים היהודיים בארצות הברית, התרשם, עם ביקורו בארץ, כי המדינה הינה "חסרת מנהיגות", וכך אמר בפומבי. להווי ידוע, כי הרב שינדלר אינו נץ בהשקפותיו; הוא דווקא ידוע כיוני מאוד. הממשלה הזאת צריכה, איפוא, להיות לטעם מקורו. ולא היא. אין מנהיגות לישראל, אומר האיש. כדברים האלה, לא שמענו עדיין משום נשיא הנשיאים.

אם זוהי ההתרשמות של מבקר יהודי נכבד, מה יגידו זרים, בן אם עוינים הם, ובין אם ידידים הם לנו. האמינות נשברה. היוקרה יורדת, זהו, בלי ספק, הגורם המכריע למה שהתרחש אצלנו באזורי ארץ ישראל השונים. בכותבי מלים אלו, אינני מטיל שום האשמה ביהודים, המכהנים כשרים. חלילה לי, אך קבעתי עובדה אובייקטיבית. ממשלה בלי יוקרה מרתיעה – כל מיני מאורעות עלולים להתרחש תחתה ואנחנו איננו רוצים לדכא מהומות; החכמה היא למנוע אותן.

הוא הדין כלפי חוץ. הסתכסכות אינה מדיניות. אמרת, לא אמרתי, אין זה ממין הטענה, כאשר עניינים יסודיים, אולי גורליים, מוטלים על כף המאזניים. צריך לדעת ולזכור, מהו תוכנה של המערכה ועליו, לא על שאלות משניות או צדדיות, יש לעמוד בתקיפות, לא בתוקפנות, בשלוות נפש, לא בהתפרצויות זעם, באמונה לא בפקפקנות. ושוב: האמונה עצמה, בצידקת ענייננו, היא מקור כוח; היעדרה יוצר חולשה.

לא ממרחקים או ספרים, אלא מקרוב ומניסיון למדנו, כי פחדים הורידונו שאולה; עמם כמעט וכלינו. אך באומץ עלינו, או העלינו את עצמנו, אפילו מהום דמים. זה הלקח גם בימים אלה, שבהם אויבינו תוקפים; ואין, אף אסור, להכחיש, כי מתקפתם המדינית והתעמולתית, מזכה אותם בהצלחות שאין לזלזל בהן. יש לאל ידינו לגבור עליהם. בעזרת מתקפת נגד, אשר לה כל הסיכויים להצליח. התנאי ההכרחי לכך הוא, כי תהיה לנו הנהגה בעלת יוקרה, לאומית ובין-לאומית, ובעלת אמינות כלפי פנים וחוץ.

הממשלה צריכה לקבל החלטות "נועזות", כך הומיות יונינו המתחמדות. ומהן החלטות אלו בעיניהן? הווה אומר, הניסיון לגרש את המתנחלים מאלון מורה – זוהי החלטה נועזת. דברם של שרי החוץ לשעבר ושל היום. להודיע על נכונות למסור את שטחי יהודה ושומרון; הנה לפנינו העוז להחליט ואילו האמת היא, כי אם יש משמעות למלה הרפתקה, הרי זוהי הרפתקת דמים, אשר נוראה ממנה עדיין לא היתה. עוז שכזה. הפיכת יוצרות אורוולית. החלטה נועזה פירושה כניעה, והטלתה על רוב העם, שאינו רוצה בה.

עדיין נותרו שמונה שנים עדי 1984, שנתו הסמלית של ג'ורג' אורוול. עד אז נוכיח, בעזרת השם, כי נועזות אחרת, אמיתית, נבונה היא לא רק הכרחית, אלא גם אפשרית, כדי להבטיח את עתיד האומה.

מועדים לשמחה.