בערוץ ההתערבות

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
ה' אדר התשט"ז, 17 בפבואר 1956
מתוך:
עמוד 2
נושאים:
מדינות - ארה"ב, בריטניה, ברית המועצות (רוסיה), ירדן, מצרים, סוריה. בטחון - הגנה עצמית, מרוץ חמוש. מחתרות - המנדט הבריטי, כיבוש יפו. מדיניות חוץ - יחסי ישראל-או"ם, יחסי ישראל-ארה"ב
במאמר זה מגיב בגין לדברי רה"מ בן –גוריון שטען לנוכח המצב הביטחוני הקשה כי הסכנה הביטחונית רבה יותר עתה מ-1948. בגין טוען כי הדבר כלל איננו דומה למרות שגם עכשיו ישראל נמצאת בסכנה. בגין הזכיר כי במשך שנים תנועתו קראה לממשלה לפעול נגד המצרים לפני שהם ושאר ארצות ערב יעלו על ישראל בכוחם הצבאי. בגין יצא גם נגד אי חידוש העבודות בערוץ הירדן במרץ כסימן לחולשת ישראל מול הערבים. בגין מבחין בין שני מושגים: התערבות צבאית ,והתערבות צבאות וטוען כי התערבות צבאית מסוכנת יותר מהתערבות צבאות.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

א.

הצהרה מבהילה אחת רודפת את רעותה. לפני ימים מספר, עמד על במת הכנסת ראש-הממשלה והודיע, לאחר המנה הרגילה, הגדושה באוטוביוגרפיה, בצניעות גאוותנית ובסילופי היסטוריה, כי הסכנה, הצפוייה לאומה, גדולה מזו כשנת 1947. כולנו זוכרים, מה היה בידינו בשנים הגורליות 1947-1948, על סף התחסלותו של השלטון הבריטי. האמנם החזרנו שמונה שנים אחורנית? העולים עלינו אוייבינו בציודם הצבאי, הכמותי והאיכותי, עוד יותר מאשר בימי צאתנו מעבדות לחרות?

ההיקש, שנעשה על ידי ראש-הממשלה, בנסותו לרפא את הרופאים, עלול להחלות רבים ברגשי חרדה; אולם שטחי הוא ורעוע. מן החורף של שנת 1947 ועד האביב של 1948 ידענו, כי בנפול עמודי הגבולות של פלשתינה (א"י), יתקיפונו, משלוש רוחות העולם, גייסות הפולשים. אבל ממש עד הרגע האחרון היינו תחת שלטון נכרי, שנטל מאתנו את שני הגורמים הראשוניים, המכריעים בכל מערכה צבאית: את חופש ההחלטה ואת חופש התנועה. לא יכולנו, איפוא, אלא ל"המתין" לפלישת אוייבינו, ממנה ניצלנו בקרבנות דמים עצומים(שנגרמו, כעיקר, בגלל הזנחות בלתי משוערות באספקת ציוד בימים, כהם היא היתה אפשרית), בגבורת הלוחם העברי וגם הודות לנחשלותו של החייל הערבי דאז.

לא כימים ההם אלה. אין מעלינו מלכות נכריה. בני חורין אנו בהחלטותינו: חפשיים בתנועותינו. ואחרון אחרון חשוב: עודנו חזקים מאוייבינו. על אף כל אלה, אומר ראש-הממשלה, כי "אפילו" בשנת 1947 לא עמדו בפני סכנה כה רבה כזו, המאיימת עלינו בשנת 1956. היוצא מדבריו הוא, כי החייל הערבי אינו עוד כה נחשל, כפי שהיה לפני שמונה שנים, וכי יחסי הכוחות, בין אוייבינו ובינינו, בציוד צבאי חדיש, באוויר, ביבשה ובים, יהיו, על אף השנויים אצלנו והודות לשנויים אצלם, עוד יותר גרועים מאשר במלחמת המגן.

התתואר חזות קשה ממנה? היתכן אבדן דרך טרגי הימנו? הסכנה איומה היא. אנו חפשיים ומסוגלים למנוע אותה. אבל קברניטינו, הנבוכים והמבוהלים, מייעצים לנו ל"המתין" למימושה, כאילו עדיין זרים רדו בנו.

ההנחה, שבאה לידי בטוי במלה הקטנה "כאילו", לא נלקחה מן הדמיון העשיר, או מן הפשטנות הדלה. כל השוואה בין הגנראל ברנס ובין הגנראל קניגהאם צולעת על ירכה; הנסיון לקרוא להצהרת וואשינגטון ספר-לכן אנגלו-אמריקאי, אין בו אלא בטוי לנטיית האדם לרצידיכה מחשבתית. ואף על פי כן, אמת פשוטה היא, כי קברניטי ישראל מונעים מעצמם את עצמאות ההכרעה ואת חופש התנועה, כאילו דמו הימים ההם לאלה.

אינני צריך לבזבז דיו, כדי להוכיח, שהימנעותם השואתית ממעשה הצלה, הכרחי ואפשרי, אינה נובעת ממניעי המוסר הצרוף, או מפקיר, של פציפיסט טולסטויאני; גם אנשי השומר-הצעיר אינם טולסטויאנים כל עיקר. לא אבוא להאשים את אנשי הממשלה בזלזול בסכנה הקרבה; הם דווקא מרבים, לפחות בדיבורים, להעלותה בראש דאגות העם; אודה ולא אבוש, כי, לעתים, קשה, אף לא רצוי, להתחרות עמם בצביעה השחורה, או האדומה, של האופק. שלישית, יכולני לומר, כי שליטינו בטחו, עוד לפני זמן מה, ביכולתו של צבאנו להכות את האוייב ולמגר את כוחו. מה היה, איפוא, חידק השיתוק, שמנע מהם לעשות להצלת צבאנו מתנאי לחימה, הדומים לתנאי טבח, למניעת מלחמת הכחדה נגד רכוזי האוכלוסין שלנו, על נשותיהם וטפם? התשובה היא: פחד זרים.

אנו יכולים, אמרו, לנצח את חיל המצרים, ולזרוק אותו מעבר למדבר סיני. יש, הוסיפו, יסוד להנחה(אין זה חשוב של מי), כי, כל עוד הכוח המכריע לא עבר לידי אוייבינו, לא תוצתנה, עם פתיחת החזית בדרום, החזיתות האחרות, אבל אפילו יצאו כל אוייבינו ללחום בנו, היינו מכים בהם והודפים אותם. כל זה, אמרו, הוא נכון, מציאותי, הגיוני, אבל אם נצא למיבצע איסטרטגי נגד אוייבינו, תתערבנה מיד המעצמות הגדולות- ואבדנו. הן תחנקנה את מדינת ישראל. היא תחוסל. לא נוכל אלא לשוב למלחמת מחתרת. ומי רוצה בכך? סופרי השומר-הצעיר הרחיקו טעון, כי ה"מעצמות האימפריאליסטיות"(ברית-המועצות אף על פי שחטאה, ברית המועצות היא) אך מצפות למעשה של ישראל, כדי לחסל אותה, כדי ל"היפטר" ממנה. במלים אחרות, לא מרכסיסטיות-לניניסיטות-פרוידיוטיות, אלא פשוטות וקצרות: אימת ההתערבות הזרה ירדה על ראשינו. אמנם, אין עוד מעלינו שלטון זרים; אבל שלטון-פחד-הזרים שריר וקיים.

 

ב.

ניתוח מדיני דורש, מעל לכל, בהירות המושגים. הבעיה של התערבות זרה, אין להפחיד, ואין לזלזל בה; יש לראותה בעינים פקוחות. עובדא היא, כי עדיין לא נמצא איש בישראל, אפילו לא מבין קלי הדעת בממשלה, שייעץ לעם לסמוך על התערבות המעצמות לטובת ישראל, במקרה של התקפה רבתי עליה. אבל ישנם רבים, גם מחוץ למבוהלים בממשלה, המפחדים מפני התערבות כזו לרעת ישראל, לו היתה מחליטה לצאת נגד אוייביה לקיום זכויותיה, לרבות זכותה הטבעית להגנה עצמית. יש, איפוא, להבהיר מושגי יסוד.

עלינו לדעת להבחין בין התערבות צבאית לבין התערבות צבאות, בשפת עבר המופלאה מצטמצם ההבדל בין שתי אלו לאות אחת בלבד; אבל בין ה-ו' לבין ה-י' חונה הוי של עולם ומלואו.

התערבות צבאית יכולה להיות חיובית ושלילית, לאספקת נשק לצד אחד, נקרא התערבות חיובית; למניעת נשק מן הצד השני, נקרא התערבות שלילית. אם, לאחר אבחנות אלו, נתבונן היטיב במצבנו, נראה, אולי לתדהמתם של מוליכי האימים, כי התערבות צבאית של המעצמות נגד ישראל לא רק קיימת, אלא מתפתחת בהיקף רחב והולך.

אספקת אווירוני הפצצה מסוג אילושין 28, אווירוני קרב מסוג מיג 15 וטנקים מסוג ט 34 למצרים, זוהי התערבות מובהקת של ברית-המועצות נגד ישראל. שליחת הטנקים מסוג צנטוריון והאווירונים מן הטיפוס פ-86 לעיראק, על חשבון משלם המסים האמריקאי, זוהי התערבות צבאית אמריקאית נגד מדינתנו. השיגור ה"לבן" של הצנטריונים החדשים, וה"שחור" של השמרנים והוולנטינים המיושנים למצרים, זוהי ההתערבות הצבאית הבריטית נגד עמנו. כל המעצמות עורכות, הלכה למעשה, התערבות צבאית "חיובית", לטובת אויבינו. נוסף על כך נוהגות המעצמות הגדולות, זולת אחת, התערבות "שלילית" לרעת ישראל, במנען נשק מאזן, בכמותו ובאיכותו(ואין איזון בנשק חדיש, על אף דברי ההבל של שר-הבטחון, אלא איכותי וכמותי כאחד).

ההתערבות הכפולה הזאת, הבאה ממזרח וממערב, שינתה את מצבנו הצבאי מן הקצה אל הקצה. איך, איפוא, לקרוא לה? האין היא "אינטרבנציה"? האין היא "צבאית"? מסתבר, כי ההתערבות הצבאית, בה איימו עלינו דוחי המעש המציל, היתה לעובדא קיימת, גם בלעדיו, או בגין בהיעדרו.

שאלה אחרת היא התערבות צבאות(ידידי הסדר, למען השם, אל תמיר לי את ה-ו' ב-י'). הסומך עליה היא כמפחיד בה. הראשון ממתיק את חלומו בהקיץ: האחרון רואה בלהות ביום.

אם האמריקאים אינם מוכנים עדיין לתת לנו כמה עשרות אוירונים וטנקים, משום שאינם רוצים, להשניא את עצמם על הערבים, כדברו מר אלן, "לא להכנס למרוץ הזיון" כלום. הם היו מוכנים להרוג ערבים, באווירוניהם, במו ידיהם, למען הגן על ישראל? יתכן כי קל וחומר זה היה מיותר, על אף הגיונו הפשוט. אמנם, שר-החוץ הספיק כבר להחליט, כי אין מוצא מכלל אפשרות התערבות של צבאות המעצמות לטובת ישראל(הוא רק חושש, פן היא תבוא מאוחר מידי...) אבל אין איש בונה על נחמת הבלימה הזאת. וטוב עשה ידידו הנאמן, שר-הבטחון, על אשר, בשיחה עם העתונאי המפורסם הומר ביגרט, חזר על דברינו הישנים, לאמור, חיילים אמריקאיים אינם צריכים להיהרג למעננו, ואיש מלבדנו, אינו חייב לשפוך את דמו למען עמנו.

חומר אחר, או חומרה אחרת, נותרה לנו לבדיקה, היחושו נגדנו צבאות אמריקה, או בריטניה אם נכה באוייבינו בעוד מועד? שלש המעצמות כאילו דנות באפשרות זו; סביבה מתפתחת מערכת שמועות, הגובלת במלחמת עצבים. אבל מלחמת עצבים אינה מלחמה; כדי לעמוד בה מספיקים עצבים חזקים.

גם ביחס לשאלה זו אפשר לעשות, אמנם בהסתייגות מסויימת, קל וחומר היסטורי-מדיני. בחדשים אפריל, מאי ויוני של שנת 1948 עמדו עדיין חילות בריטניה בתוך ארץ-ישראל המערבית, היתה אז התערבות צבאית בריטית, לאורך כל החזיתות, נגדנו: צבאות ערב היו מצויידים, רובם ככולם, בנשק בריטי. אולם התערבות צבאות בריטניה היתה, על אף הכל, מוגבלת מאד. ביפו, עמדו הטנקים הבריטיים נגד חיילי הארגון הצבאי הלאומי; ביום החמישי לקרב ההיסטורי הפילו המרגמות הבריטיות חללים רבים בקרב חיילינו; התגברנו עליהם. אין לשכוח, כי יפו הוכרעה ונפלה כשבועיים ימים לפני חיסולו הרשמי של השלטון הבריטי. ואילו בחיפה, ששוחררה עוד לפני כן, היה צעד מסויים של חיל המצב הבריטי דווקא לטובתנו. מכל מקום, מאז חוסל השלטון הנכרי, עוד נותרו, במשך שבועות רבים, חילות מצב בריטיים בתוככי עבר-הירדן מערבה והם לא ניצבו כלל בין הכוחות העבריים ובין כוחות הפלישה המובסים. כך קרה בימים בהם הצבא הבריטי. חדור איבה "טרייה" לישראל מכהו, לא צריך היה לפלוש לחלקה המערבי של ארצנו, כדי לערוך את התערבותו הישירה נגדנו; האין ללמוד מכך ביחס לימים, בהם התערבות כזו כרוכה בפלישה למדינה רבונית?

"התערבות צבאות", אם כפוייה היא, כרוכה, כידוע, גם בקרבנות דמים של עורכיה. משום כך, אין אומה שתשיש לקראתה; ואין ממשלה, היכולה לא להתחשב ברגשות העמוקים של בני עמה. אין עם, המוכן לשלוח את בניו להרג, אלא למען עצמו. אמנם, גם בארץ-ישראל, בה שלטו, לא אהבו הבריטים להלחם; גם בקפריסין אין הם רוצים להיהרג, אבל פה ושם נאמר לתושבי הממלכה המאוחדת, כי מערכת הדמים היא למענם. אפילו כזב זה אי אפשר יהיה לומר בלונדון, או במאנצ'סטר, או בליברפול. לו מישהו היה מעלה הצעה לשלוח "טומים" להרוג יהודים, ולהיהרג מידיהם, כדי למשל, להציל ממפלה את מצרים, ידידתה הנלהבת והאהובה של בריטניה. ומה שנאמר, בענין זה, על הבריטים, חל, בשנויים המתחייבים ממנו, על האמריקאיים.

אך כלום, יזכירוני, לא שלחה אמריקה את טובי בניה לשדה הקטל בקוריאה הרחוקה? האמת היא, כי גם ביחס לההערבות צבאות זו היו פקפוקים רבים בארצות-הברית. כידוע, רכש הגנראל אייזנהואר לבבות רבים מקרב בני עמו, בהבטיחו להם, במערכת הבחירות של שנת 1952, "ללכת לקוריאה", כדי לסיים את פרשת הדמים שם. אבל התשובה העיקרית קשורה בהבדל היסודי, מבחינת האינטרס האמריקאי, בין המערכה במזרח-הרחוק לבין המערכה האפשרית במזרח-התיכון. שם נשלחו בני אמריקה להלחם נגד כוח, הנחשב בעיניהם לאוייב ארצם. לא כן פה. אמריקה אינה רואה במדינות ערב אוייבות לה; משום כך אין באמת להעלות על הדעת, כי היא תלחם, למעננו, נגדן. אבל אין גם אמריקאיים רבים, הרואים במדינת ישראל אוייבת לארצם. נהפוך הוא. הרוב המכריע של אזרחי ישראל רוצים בידידות אמת, כלומר בידידות הדדית, בין מדינתם הקטנה ובין ארצו של וואשינגטון האדירה; ורבים בארצות-הברית יודעים את זאת. לפיכך, רק אדם הרואה צל גבעות כהימלאים, יכול לטעון, כי מעשית היא האפשרות של שליחת חיילים אמריקאיים לשדה הקטל נגד בני ישראל.

השאלה של התערבות צבאות קשורה לא רק בהכרת העמים, שהיא גורם חשוב במדיניות, אלא גם ביחסים בין המעצמות. בימים, בהם הריב בין הגושים מלווה התחרות בתוך הגושים, לא תסכים שום מעצמה לעמוד מנגד, אם יריבתה, או רעותה-יריבתה תצא ל"התערב". עצם הדיבור על אפשרות כזו כבר גילה את הבקיעים בין אמריקה ובין בריטניה, בין בריטניה ובין צרפת, ובין אמריקה ובריטניה מצד אחד ובין רוסיה וצרפת מצד שני. כל מעצמה יודעת, כי התערבותה עלולה לגרור אחריה את התערבות יריבתה. התפתחות כזו, שהיא כמעט בלתי נמנעת, היתה הופכת "פעולת-השלטת-סדר", בין-לאומית להצתת אש כללית. אין שום מעצמה הרוצה בכך. בפרוץ האש, כולן תרצינה לאתר אותה, או ל"אזר" אותה, ולא להרחיבה; וכל אחת מהן תדע. כי את האיתור אפשר יהיה להשיג לא על ידי התערבות צבאותיה, אלא דווקא על ידי אי-התערבותם.

המתבונן במצבנו בעינים פקוחות, הרואות צל כצל, הר כהר ותהום כתהום, יראה וידע, כי לא מהתערבות הצבאות, אלא מן ההתערבות הצבאית, של המעצמות צפוייה לנו הסכנה הקרובה, המוחשית. הנוראה.

 

ג.

מי שמוכן להפחיד את עמו בצל לועיהם של תותחי השייטת הששית האמריקאית, או בצנחנים בריטיים, הבאים כארבה מקפריסין לשמי ישראל, חייב לזכור, כי על משקל הפסוק הידוע אפשר לומר לו: החילות לפחד, נפול תפול.

רק לפני שבועות מספר חזרנו והזהרנו את הממשלה, כי, אם היא תגלה פחד מפני האוייב הקרוב או מפני התערבות רחוקה, ואם תוסיף לפטפט על(או נגד) "מלחמה מונעת". יגיע היום, בו אפילו עבודת פיתוח שלווה בערוץ הירדן תוכרז, כמעשה תוקפני. כפרובוקציה מלחמתית. יום זה בא במהרה. וראש-הממשלה מיהר להודיע לא מעל במת הכנסת, אלא מעל עמודי ה"ניו-יורק-טיימס", כי ישראל לא תעשה את המעשה הפזיז הזה ולא תחדש, אחר הפסקה כפוייה של שנתיים ימים, את העבודה בערוץ הירדן.

מה הניע את ראש-הממשלה למסור הודעה זו, שנתקבלה בבקורת חריפה אף על ידי מלחכי פנכתו החדשים, מאחדות העבודה? הוא טען בפומבי, כי הממשלה החליטה להמתין לביקורו החדש של מר ג'ונסטין ולתת לו עוד סיכוי להביא לידי הסכם ישראלי-ערבי על תכנית המים האמריקאית במזרח-התיכון. הכל יזכרו, כי הסברו זה עומד בסתירה גמורה להודעתו המפורשת של ידידו הנאמן, שר-החוץ, לפיה אין עוד לצפות לשום "תכלית" מנסיעותיו ותיווכו של מר ג'ונסטון. שגריר המים בעצמו הודיע, כי הוא נואש ממאמציו, אם הם באמת היו מופנים למטרה, עליה נודע ברבים. בוואשינגטון אין איש יודע, מתי יחליט, יורשה, או יצטווה אריק ג'ונסטון לצאת לסיור חדש במזרח-התיכון. לאחר עובדות אלו, הלא ינודו לו, לראש ממשלת ישראל, על ציפתו כביכול לאורח האמריקאי. מלאכותיות התירוץ היא כה גלויה. עד אשר אין הוא יכול לא להיות נלעג.

עדיין לא שמעתי את ההסבר הלא-רשמי, הנלחש מפה לאוזן, של הודעת הכניעה של ראש-הממשלה. אך אני יכול לנחש אותו. וויתרנו, יאמרו לנו, על חידוש העבודה בערוץ הירדן, כדי לרכך את לבם המאובן של האמריקאים, כדי להניעם לתת לנו. לפחות קצת, מן הנשק המבוקש. לא נבהלנו מפני איומי הסורים; רצינו לרכוש מחדש את אהדתה של וואשינגטון.

גם הסבר זה לא יהיה נכון: בוודאי לא מבחינה עובדתית. אם, באחד הימים, נקבל קצת נשק אמריקאי, שלא יהיה בו שום איזון לגבי אוייבינו, נקבלו לא בגלל אי-חידוש העבודה בערוץ הירדן, אלא בגלל מניעים אחרים לגמרי. אבל עלינו לזכור, כי וושינגטון אינה מסתפקת בוויתור על הטיית מי הירדן לאפיק היצירה , וויתורים נוספים נדרשים מישראל על ידה ועל ידי לונדון למען "הסדר הפשרה", עתה רואות המעצמות, כי, בלחץ התערבותן הצבאית, החיובית, או השלילית, החלה ישראל, מתוך התכחשות לכל הודעותיה הרשמיות, לסגת מעמדותיה. כלום יחזקו הלוחצים, מכל מקום במידה ניכרת, את הנלחץ הניסוג, ממנו הם תובעים נסיגות נוספות?

אם מישהו יטען באזני, כי הממשלה ערכה את נסיגת החרפה מפחד החרב הסורית או הסורית-מצרית, אומר לו, כי טעות בידו. כמובן, אהיה האחרון להאשים את ממשלתנו באומץ לב מופרז. אבל יש לי יסוד להניח, כי אפילו ממשלה נבוכה זו ידעה, שבאיומי המלחמה הסוריים, או הערביים, על רקע העבודה בירדן, אין כל ממש. אוייבינו יודעים, כי בראשון במרץ, ביום, בו, על פי ההצהרות הרשמיות, ה"סופיות", עמדה להתחדש העבודה בערוץ הירדן, עדיין לא תהיה להם עדיפות הכוח המוחצת. לה הם מצפים בחדשים הקרובים. למודי הניסיון, הם לא היו מסתערים עלינו כיודעם, כי אנו יכולים עדיין למגר את כוחם. הם הולכים בבטחון לקראת עדיפות כוח, כמעט דמיונית, בחיל האויר והשריון; לשם מה יזדרזו להסתכן, בטרם הגיעה שעה?- לט היינו מחדשים את העבודה, שהופסקה, לפני שנתיים, "לדיון הדחוף כמועצת-הבטחון בלבד", לא היתה פורצת שום מלחמה. אפילו הממשלה שלנו יודעת את זאת.

כמובן, שום צבא לא ערבי לא היה חש להמית את פועלינו החופרים. ואף ההתערבות מן הסוג השלישי, זו הקרוייה "סנקציות" היתה, במקרה זה, מפוקפקת מאד. לפני שנתיים השהה מר ראלס את המענק האמריקאי לישראל, בתובעו ממנה לחדול מן הערוץ. שרינו, אשר לכתחילה דברו גבוהה "על עצמאותנו שאינה עומדת למכירה", נכנעו, חיש מהר, לאיום. בדיעבד התברר, כי, אלמלא הכניעה- בלא-עת, היתה ממשלת אמריקה בלחץ דעת-הקהל בארצה, חוזרת בה בעצמה.

כמובן, עלינו להיות מוכנים לוותר על יתרונות כלכליים במלחמת הקיום שלנו. אומה במצור אנחנו. על מ אין נצורים, אם רואי נכוחה הם, מוכנים לוותר בכלכלה, ובלבד לפרוץ את המצור, להיות בני חורין, לחיות? אולם מי שמעלה את האפשרות של סנקציות כספיות חייב, בכל זאת לזכור, כי המדובר הוא לא בדצמבר 1953, אלא במרץ 1956; השתא, שנת בחירות היא באמריקה.

לאחר בדיקת-הסילוק, יכולים אנו להבין, מה באמת הניע את הממשלה להכריז מחדש על כניעתה, העלולה לשמש פתוי ללחץ נוסף ופתח לכניעות אחרות. בכל הפשטות: הממשלה נבהלה. אמרו לה, או רמזו לה, כי אם תחדש את העבודה בערוץ הירדן, היא תואשם במלחמה מונעת; כי לישראל צפוי הסגר ימי וכלכלי וכספי- שלש מכות, שכל אחת מהן לעשר תידמה. ותשמע הממשלה ותתחלחל ותפול ארצה, או ערוצה, ותכנע.

זו לא היתה מלחמה. לא היתה זו אלא מלחמת עצבים. כדי לעמוד בה, מספיקים עצבים חזקים,-אם ישנם. אבל נראה, שלא נותר עוד זכר מהם בממשלת האוטוביוגרף המקצועי.