בעקבות פנייתי אל מר דיין

 בעקבות פנייתי אל מר דיין 

 (מעריב, 25.1.1974)

 א.

מר אבן, שר החוץ של היום,למד, בוודאי, כי האופוזיציה הפרלמנטרית לא תשלים עם הרגלו המוזר לעדן את לשונו בפנותו אל זרים, לרבות אויבים בנפש של עמו, ולגסס את שפתו, בדברו אל אחיו בני עמו. בית נבחרים דמוקרטי נועד, בין השאר, לתת לקח כזה למיניסטרים הקוראים דרור מופקר ללשונותיהם.

במערכת הבחירות נמסר לי, כי מר אבן הביע דעתו המלומדת, מעל מסך הטלוויזיה, לפיה אזרחים, אשר יצביעו בעד הליכוד, לא יוכלו להסתכל בעיני ילדיהם (מבושה). אני עצמי לא שמעתי את הדברים הללו. לפני שעליתי על במת הכנסת, כדי לפתוח, בשם הליכוד, את הדיון המדיני, שאלתי את חבריי, אם הם יכולים להיות עדי שמיעה. היו חברים שהודיעוני, כי גם הם לא ראו את הופעתו המכובדת של שר החוץ, אך מספר ידידים אמרו לי במפורש: במו אוזנינו שמענו את מר אבן כך מתבטא בטלוויזיה. או אז החלטתי להשמיע את תגובתי החריפה, הפרלמנטרית, לאמור:

"מי שאומר דברים כאלה, עליו לכבוש את פניו בקרקע, בבושה ובהיכלמות, ולא להרים את ראשו, עד אשר חצי מיליון אזרחים, ובתוכם כמאה אלף חיילים, יאמרו לו: סלחנו, על אף דבריך".

שמנו לב, כי בדברי הפולמוס שלו, מעל במת הכנסת, היה מר אבן פחות "קרדומי", מאשר במונולוג הטלוויזיוני שלו. נקווה, כי הלקח לא יהיה לשווא, גם בעתיד. אנחנו נוסיף לנהוג לפי הכלל הטוב, על שני חלקיו: את מכבדינו נכבד, למשמיצינו נשיב כגמולם. לית מאן דפליג, כי עם פתיחת הכנסת השמינית, הננו נכנסים לתקופה של דיון לאומי יסודי וחריף. חריפותה של לשון פרלמנטרית אינה צריכה למנוע כבוד הדדי בין בעלי האסכולות השונות. אבל   ה ד ד י ו ת  היא הנותנת.

ב.

עלי להודות, כי פנייתי אל מר אבן לא היתה העיקרית. חשובה ממנה, גם בעיניי, היתה קריאתי אל מר דיין. ייתכן, כי היתה בה נימה דרמטית, אינני מתחרט עליה. בכנות דיברתי, בדאגה ובכאב. אמנם כן, יש בלבי רגש חברות עמוק כלפי שר הביטחון. שנינו זוכרים את ימי מאי 1967. איך הוקמה בימים ההם ממשלת הליכוד הלאומי? איזו חרדה היתה אז בקרב העם? אור ליום שישי, ב-1 ביוני 1967 באנו, מר דיין ואני אל ישיבת הממשלה. למחרת היום, השתתפנו שנינו בפגישה רבת-חשיבות עם הפיקוד העליון של צבאנו. הוקמה, במאמצים בלתי פוסקים ממשלת ליכוד לאומי, לעת משבר וסכנה. לעולם לא אשכח את דבריו של הקצין הצעיר, אשר ליווני ל"אי שם" באותו ערב שבת, לפני הצהריים. הקצין הזה לא רק בגר מאז בשבע שנים בקירוב אלא גם עלה בדרגה. דבריו עדיין מהדהדים באוזניי: "אתמול, כאשר 'קול ישראל' הודיע על הקמת ממשלת הליכוד הלאומי, קם רעש כזה במחנה שלנו שיכולה יה להחריש את כל המיגים המצריים". שמחה במחנה של מגיני האומה ומציליה. אז הבינותי כי כבר עשינו משהו למען עמנו: המוראל של הצבא עלה. לאו מילתא זוטרתא היא.

נפגשנו עם המפקדים. החלפנו רשמים. זוכרני, כי ממש באותה שנייה אמרנו איש לרעהו, כי אם לא תתקבל ההחלטה הדרושה, נעזוב את הממשלה – לילה לאחר הצטרפותנו אליה. כה עמוקה היתה ההכרה, כי אנו עומדים בפני סכנה לאומית, בפני חובה להרחיקה מעל עמנו. אלופי צה"ל, גם אלה, אשר בינתיים עברו למילואים, זוכרים לי, כי ניגשתי אליהם, עם תום המפגש, ואמרתי להם:  ת ה י ה  החלטה. כעבור יומיים היו מר דיין ואני בין מנסחיה של אותה החלטה, אשר בעקבותיה בא המפנה של מלחמת ששת הימים.

מאז עברנו, דיין ואני, כברת דרך משותפת, חשובה, של שירות, במשך שלוש שנים, בממשלת הליכוד הלאומי. שיתוף פעולה טוב, הבנה רבה, נוצרו בינינו. אני מעולם לא ביקשתיו למסור הודעות לטובת עמדותיי המדיניות. מר דיין, ביוזמתו, הודיע, כי בענייני חוץ וביטחון הוא קרוב יותר אלי מאשר אל מספר חבריו למערך. אף בימים האחרונים חזר על הערכתו זו באוזניהם של צעירי מפד"ל, אשר גם אתם נוצרה, בתקופה האחרונה, קירבה בהשקפות. יכולני, אפוא, לומר, בשינוי גירסה: נאמנה דאגת קרוב.

הדאגה העיקרית היא לעתיד. איך יכול שר הביטחון להכריז, בעקבות מה שמכונה הפרדת כוחות, כי פני מצרים לשלום? האם לא למד את לקחן של הודעותיו, ושל הצהרות חבריו, לפני יום הכיפורים? מה יכול להיות מסוכן יותר, אם הממונים על ביטחוננו אינם "קוראים" אל נכון את כוונותיו, את מגמותיו של האויב, בייחוד אם הוא מסרב, תוך המשא והמתן להודיע, כי נסתיימה הלוחמה, אלא להיפך, הוא מכריז בהדגשה, כי מצב המלחמה יימשך? האם "סבירות נמוכה" אחת, על תוצאותיה המאמללות, לא הספיקה לנו, נוכח הניסיון הנורא לפני מספר חודשים בלבד?

ג.

קלות דעת, הרת סכנות היא, אם דובריה של אומה, מוקפת אויבים מתעלמים מעמדותיהם המוצהרות ומנסים לדבר בשמם, במקומם, של האויבים. האיחוד הסוציאליסטי המצרי הודיע, מיד לאחר חתימת ההסכם על ההפרדה הנובעת מנסיגתנו החד-צדדית, כי "מצרים תמשיך במערכה המדינית והצבאית למען שחרור כל השטחים והבטחת הזכויות המלאות של העם הפלשתיני". יש לנו רושם חזק, כי לאנואר סאדאת יש קשר כלשהו עם "מפלגה" יחידה זו במצרים, וגם השפעה לו על ניסוח החלטותיה. היא אמרה בשמו, על דעתו, מהו "השלום", אשר אליו פני מצרים ושליטיה. זהו ה-Pax Saadatiana, אשר לא נשתנה במאום מימיה תשובה לד"ר יארינג, עד מלחמת יום הכיפורים, עד ועידת הפגה באלז'יריה ועד חתימת הסכם ההפרדה. שר הביטחון, בתוקף תפקידו, צריך היה להיות הראשון שיזהיר את האומה מפני שאיפת מצרים להמשך – נסיגתנו, לקראת "שלום" העלול להביא לכך "שילך לנו הבית השלישי", על פי ביטויו הקשה של מר דיין באוזניה של הגברת מאיר בשעות הקשות של מלחמת יום הכיפורים. על איזה שלום אנו מדברים? כבר קבעו הקדמונים, כי אם שני אנשים אומרים דבר אחד, אין זה אותו דבר. שלומו של סאדאת אינו שלומנו, אלא סכנה לקיומנו הלאומי. כל מי שלא ידבק בא"ב הזה של המדיניות במזרח התיכון, עלול להמיט אסונות נוספים על ישראל, אחר האסון הכמעט-שואתי של ליקוי המאורות בין כסה לעשור.

באשר להסכם עצמו, לא הסתיר האיחוד הסוציאליסטי את פירושו הצבאי, מנקודת ראות מצרית. אלה הדרים המקוריים שנמסרו לפרסום עולמי: "מצרים מסכימה להגבלת  הכוחות (אנחנו קוראים לכך בהמצאה לשונית: דילול). כיוון שהיא יכולה להעביר מן הגדה המערבית של תעלת סואץ אל הגדה המזרחית, בכל עת, כל מספר של חיילים וכל ציוד, אם הדבר ייראה נחוץ". רבים האזרחים אשר שמעו ולמדו, כי אנחנו הגענו להערכה כזו ביום, הנקרא משום מה היסטורי, שבו ראשי המטה, היהודי והמצרי, שמו חתימותיהם מתחת לסעיפי ההסכם. שוב ניתנה הוכחה לערכו של ניתוח הגיוני. אבל עובדה אופיינית היא, כי בטרם תיבש, או מיד לאחר שיבשה הדיו מתחת למסמכים על העתקיהם, קבעה המפלגה השלטת במצרים, כי אם יהיה נחוץ יועברו לעברה המזרחי של התעלה טנקים, תותחים ארוכי-טווח, טילי קרקע אוויר או אולי גם טילי קרקע-קרקע. זהו הפירוש הממשי של הביטוי החמוד: "כל ציוד". מצד שני, הסביר ד"ר קיסינג'ר, אשף ההסכמים לסיום המלחמות הבלתי גמורות, כי ארצות הברית אינה ערבה להסכם המצרי-ישראלי. אנחנו ידענו על כך מראש. עכשיו יודעים זאת כל המצרים וכל הערבים האחרים. ואם באוגוסט 1970, כאשר האמריקנים אמרו לנו כי הם עומדים מאחורי הפסקת האש, לרבות ההתחייבות המצרית לא להזיז את טיליהם לעבר התעלה, קידמו אותם המצרים, כפי שהדבר נראה להם "נחוץ", קל וחומר כשיש להם שליטה צבאית מוחלטת על שני עברי התעלה, ואין להתחייבויותיהם שום "ערובה", ממזרח או ממערב.

אם המצרים יחליטו, באחד מן הימים או הלילות להעביר מזרחה לתעלה את הציוד, אשר השבוע הם התחייבו להסיגו מערבה. הם לא יודו כלל, כי הם הפרו הסכם, נהפוך הוא. טענתם תהיה, כי ישראל הפרה, או לא קיימה את התחייבויותיה על פי החלטה 338, הכוללת את ההחלטה 242, הקובעת, בהקשר עם תוצאותיה של מלחמת ששת הימים, כי "חל איסור מוחלט על רכישת שטחים במלחמה". זה נכון שישנם פירושים שונים להחלטה זו, אבל הפירוש המצרי ידוע לכל איש בישראל. בהתאם לפירושם, יטענו המצרים כי ישראל שוב מנסה "להקפיא" את המצב, לאחר נסיגה, וכך היא מתכחשת לחובותיה על פי החלטה 242, אשר קיבלה על עצמה "לבצעה על כל חלקיה", התוצאה תהיה, כי מצרים תראה את עצמה  ח ו פ ש י ת  מבחינת ההסכם, הכולל התחייבות על פי החלטות מועצת הביטחון, להחזיר לגדה המזרחית של תעלת סואץ חלק ניכר ממה שהיא הוציאה ממנה, כדי להביא לנסיגה החד-צדדית, העמוקה של ישראל, בלעדי חוזה שלום ומתוך המשך קיומו, המוסכם בלי אומר, של מצב המלחמה בינינו. לכל הדעות, קיימת אפשרות כזו. בעוד האויב שומר לעצמו, במפורש, את כל האופציות שלו פתוחות לרווחה, ובאין עוזר דילולים בוושינגטון, שב ומכריז גם שר הביטחון, כי פני מצרים לשלום. אייהו השלום, לא אבה לומר.

ד.

לחצתי במקצת על מר דיין בשאלות ביניים פרלמנטריות, כמקובל בכל בית נבחרים דמוקרטי שבו דברו של המיניסטר לעולם לא ייחשב לחכמה מיוחדת. בעניין אחד, ניסה שר הביטחון לתקן את פירושה הקשה של הכרזתו המוזרה בטלוויזיה. הוא הסביר, כי, באומרו שפני מצרים לשלום, היתה כוונתו לחיי רגיעה באיזור התעלה. אם כך, חובה להזכיר, בהתאמת הגירסה, את עצת חכמינו: שרים היזהרו בדבריכם. יש הבדל בין שתי ההצהרות. גם הכוונה לשקט ושיקום באיזור התעלה עוד תעמוד למבחן. אבל מר דיין אמר במפורש: פני מצרים לשלום, ולא הוסיף. הכל הבינו, כי הוא מבשר לנו, ולאמריקנים ולרוסים ולכל באי עולם, כי סאדאת רוצה בשלום עם ישראל, בעוד חובתו היתה לדעת, כי הרודן המצרי רוצה ב"שלום משלו נגד ישראל, כלומר בהשגת מטרותיו, אם בלחץ מדיני ואם בלחץ צבאי.

בעניין אחר, לא תיקן שר הביטחון אלא החמיר מאוד. תך חילופי דברים, שאלתי את מר דיין, האם הוא יכול להביא הסכם שלום עם מצרים, על פי התורה שבעל פה של המערך (אשר הוא עצמו היה, כידוע, ממחבריה הראשיים). מניתי במקום את עיקריה: שארם א-שייח' עם רצף יבשתי לאילת לנו, איזור עזה, רמת הגולן, ירושלים כולה לנו, וכן עמידה צבאית בלתי מעורערת על הירדן. שאלתי, אפוא, אם בתנאים אלה, אשר המערך בשעתו הבטיח לא לוותר עליהם לעולם, אפשרי הסכם שלום עם מצרים. שר הביטחון השיב בלאו נבוך קמעה, אך מפורש. הודעה שלילית זו אומרת דרשני.

לפני שנידרש להתבונן בה, נשוב למערכת הבחירות, מלפני חודש בלבד. מה היתה טענתו העיקרית של המערך, לפני ה-31 בדצמבר? הווה אומר, המערך עבודה-מפ"ם יביא שלום מז'נבה, הסכם עם מדינות ערב, פתרון לאורך ימים בדרכי שלום ועוד. אנחנו השיבונו, כי המערך אומר את ההיפך מן האמת  ב י ו ד ע י ן .  לא דרושה היתה חכמה רבה, כדי לעמוד על הכזב המופץ ההוא. עשינו עימות בין עמדותיהם של שליטי ערב ובין תנאי המערך. מה המערך מציין, כי לעולם לא נשוב לקווי ה-4 ביוני 1967 אלא נדרוש את השינויים הטריטוריאליים, בהסכמת הערבים, המנויים בתורה שבעל פה החדשה, קובעים הערבים, מבלי להשאיר מקום כלשהו לאי-הבנה, כי אם לא תשוב ישראל לקווים שמלפני מלחמת ששת הימים ולא תפתור, אחר הנסיגה הטוטאלית, את הבעיה של הזכויות הלאומיות המלאות של העם הפלשתיני, לא יהיה  ל ע ו ל ם ,  שום הסכם שלום עם ישראל. המסקנה ברורה. כך הסברנו. אך אנשי המערך לא ויתרו על דעתם. יום אחר לילה חזרו על טענתם, כי בעוד לליכוד אין תכנית ואין דרך להביא שלום, יש למערך גם דרך וגם תכנית לזכותנו בהסכם שלום. והתורה שבעל-פה – בכתביהם.

חודש ימים לאחר הבחירות, עומד אחד המנהיגים החשובים של המערך על במת הכנסת ומודה, כי על פי משנתו, אין שום סיכוי כי ייעשה שלום בין מצרים ובין ישראל. ניתן, אפוא, אישור רשמי וגלוי לטענתנו, כי דוברי המערך דיברו שווא אל העם, וידעו היטב כי פיהם מפיק הטעיה מכוונת. אולי יש לנו סיבה להודות למר דיין על הודאתו, אבל העם כולו, לרבות בוחרי המערך, צריך ללמוד, כי המפלגה המתיימרת להיות היחידה המתאימה להנהלת ענייני האומה, אינה מהססת להטיל לתוך חיינו הציבוריים את "השקר הגדול" ובלבד לא להיפרד משלטונם המרע. ואם מנהיגי המערך, בקוראם שורה זו, עומדים להשמיע תלונה, הלמאי אני ממשיל עליהם זיכרונות (איך הם רגילים לומר) מאירופה אשר בשנות השלושים, ישימו לב לרמזיהם המופנים השבוע לאריק שרון – וידעו.

ייטיבו נא דרכם; אל יפקירו לשונם, וירשמו לפניהם, כי למשמיצינו נשיב כגמולם.

ה.

אבל תשובתו של מר דיין לשאלתי הפרלמנטרית מעוררת דאגה, בעיקר לגבי העתיד. שר הביטחון, כמובן, רוצה בשלום, כמונו. הוא לא יותר מאיתנו; אנחנו לא פחות ממנו, וכך להיפך. הוא מחברה של התורה שבעל פה, של המערך. אין להניח, כי הוא לא רצה בשלום עם מצרים, שעה שעבד ועמד עליה. הוא, בוודאי, שיער, כי עם תכנית זו אפשר להגיע להסכם כולל עם מצרים. עתה ברורה מסקנתו, כי הדבר אינו אפשרי. מה יהיה, אפוא, בעתיד? היוסיף להכריז, כי הוא מעדיף את שארם א-שייח' בלי שלום, על שלום בלי שארם א-שייח', או בקרוב יאמר את ההיפך מזה? ואם בחלק זה של התורה שבעל פה אנו עוסקים, מה יהיה על חלקיה האחרים? האם כך, או אחרת, יאמר על פיתחת רפיח, עם ימית או בלעדיה, על עזה ועל רמת הגולן ועוד? כל היונים וכל התורים וכל הפלשתיני סטים טענו, אף מוסיפים לטעון, כי מר דיין ומדיניותו הם מכשול להשגת שלום. האם, נוכח תוקפנותם הגוברת, יעמוד מר דיין על תנאיו שלו, או כדי להוכיח להם, כי רודף שלום הנהו, יוותר עליהם?

זוהי השאלה העיקרית, העומדת בפני האומה, אחר האישור הפרלמנטרי שניתן, בדיעבד, להסכם הנסיגה המפרידה. מי שמצביע על הרוב הגדול, המאשר, ישים נא לבו לקריאתו של איש רק"ח: "ירבו הצבעות כאלו בכנסת". שמענו, אפוא, את קול הפטריוטיזם הנלהב. שמענו גם את השאלה הנודעת: וכי הללו, דוברי המערך, אינם דואגים לביטחון ישראל? ודאי שהם דואגים. אבל אם כך, מדוע לא גייסו את המילואים בין ראש השנה ליום הכיפורים? מדוע עשו, לפי הודאתה המאוחרת של הגברת מאיר שגיאה פאטאלית? מדוע אחרי 25 שנים, היו נאלצים להזמין מחוץ לארץ כמות גדולה של רובים, משום שהתברר לפתע, כי לצבאנו האדיר, המפואר, שנבנה מתוך מאמץ מתמיד, עליון, של העם כולו, חסר נשק אישי לחייליו, מותר לי להוסיף, מתוך ניסיון אישי, כי היה מי שהעיר על כך לפני זמן רב, אך "יודעי הכל" בתוכנו השיבו, כדרכם, בהתנשאות: זה בסדר, אפשר גם בלי נשק אישי בשביל חלק מן המילואים. דרושה היתה הטרגדיה של יום הכיפורים כדי שגם הם יבינו, ויסכימו, כי כך אי אפשר לעת מלחמה.

עלינו לשוב לשאלה המרכזית: לאן אנו הולכים תחת ממשלה זו, אשר ככל שגדלה מבוכתה גוברת התנשאותה? ואת השאלה הזאת הנני שב ומפנה, במיוחד, ובדאגה עמוקה, אל מר משה דיין, שר הביטחון.