בעין בוחנת': הריתמוס והשירה / ש. אלידן

השירה, הנמנית כמוסיקה, כזמרת וכריתוריקה על האמנות הקולות — כטיבן כן גם טיבה נקבע במידה לא פחות גדולה על ידי הריתמוס, המיקצב. וכמו לאלו כן גם לה אין הריתמוס משמש לבוש חיצוני בלבד, כפי שרבים רוצים לראות בה זאת, כי אם מהווה הוא חלק ממהותה, מנשמתה. לכאורה, אין אלא הנחה השנוייה עדיין במחלוקת, שהרי פלוגתה ישנה היא בין חוקרי השירה. היו מהם שאמרו, כי אחד מסימני ההיכר המובהקים ביותר של השירה - הריתמוס הוא, שאין ערכו נופל מערך התוכן עצמו. שירה נטולת קצב אינה אלא פרוזה ויהא תכנה מעורר ככל שלא יהיה, וסגנונה נמלץ עד מאד ועצמתה מרעיד לבבות - לעולם פרוזה היא, ולכל היותר - משא אורטורי, קריאה נלהבת, מושכת לב, כתפילה, חופשת חדרי בטן כתוכחה נבו­אית, — אך שירה אין כאן, בין שזו עולה עליה או נופלת ממנה. דעה זו רווחה בעיקר במאה ה־18, שמרבית החוקרים ראו בשירה הבעת מוסיקלית לרג­שות ועל פי הבעה זו, בד בבד עם תכנה, נקבעת לדידם רוח־השירה. כנגד השקפה זו, ייצאו החוקרים המאוחרים וקבעו, כי הריתמוס תיפקוד פייזאולוגי הוא, תנועת ליווי של הגוף הרוקד, המנגן, המזמר, המדבר, ואינו הכרח פנימי של השירה דוקא. המקבל את דעתם זו — יראה את המקצב בשירה כלבוש חיצוני, אשר גם אם לא ישתמש בה המשורר שירתו — שירה. ויש מהם הרואים במקצב כבלים, שמוטב לוותר עליהם. מובן, שאלה ואלה מוכיחינו את הנחותיהם בראיות ״חותכות״ מדעיות ומקיפות – אנו הסתפקנו רק במסקנותיהן בלבד.

נקל להגיע במקרים כגון אלה לקו השווה ולראות כאמיתית ובלתי מעורערת אח הדעת המפשרת על ידי העלאת הני­גודים על ״שביל־הזהב״, נקל איפוא, לקבוע ולפסוק כי הריתמוס לוי־פאר הוא לשירה אך כוחה דומה גם בלי בן־לויה זה... אולם כל העושה כך, בא להביך את אשר יש להבהיר ולא זו בלבד שמת­כחש הוא לעיקר השירה אלא שעושה הוא אותה הפקר לכל מתאמר? ו״מדבר־שיר״. אחד יבוא ויאמר: המקצב סייג הוא בשירה, הנה אפרדנו, ויחלק את דברי־הפרוזה לשורות קצרות והרי זו שירה; שני, היודע ״לחשוב״ ״ולהרגיש״ על פי קצב, כנער זה השומע את קול גלגלי הרכבת יבוא ויאמר: בגד־פאר דיו בפארו, יפה הוא גם ללא תוכן, הריתמוס — שירתי... כי כן היא דרכם של כל בעלי־הפשרה, המנסים בתומם לאחד את המנוגד הבהיר ומגיעים לסתירה המטמטמת. לאמיתו של דבר מוצאים השוללים את ערכו הדומיננטי של הריתמוס בשירה אחיזה בעובדה, שהנה נמצאים בספרות דברי שיר נעלים מאד והם, לכאורה, נטולים כל מקצב —נעלים הם — יאמרו — כי חפשים הם מן הקצב — אך כל אחיזתם זו בטעות יסודה. כי אין לך דבר בספרות שאפשר לראותו כנעלה ונשגב — שאין לו ריתמוס. אלא שעדיין לא נחשפו בפנינו כל אפשרויו­תיו, אשר גם אם בעלי־כשרון מביאים אותן לידי גילוי. עדיין לא נכללו בתורת המטריקה המודעת, וריבוי־הפנים במשקל השירי, הגלוי לנו ושאינו גלוי, נותן מקום לקבוע, כי אין שירה בלי תוכן ריתמי, כתוכן בלי מקצב וכ­מקצב בלי תוכן — אינם שירה, תחליף הם בלבד,  הם בלבד, כי השירה מושג אחד הוא לתוכן וריתמוס גם יחד.

אם כן נשאלת השאלה: מהו תוכן־ריתמי זה, איר להכיר בו, אם המטריקה אף היא לא כללה את כל אפשרויותיו. יש לנו תוכן­־קצוב תנ"כי, ערבי יוני־קלסי, טוני. אך הנה יש שירה שאין בה מכל אלה, התוכן-ריתמי היא?

אף על פי כן נקל להכירו, לא על פי חוקים וכללים מסוברים אף לא עפ״י אינטואיציה שהיא נחלת אניני־הטעם, כי אם בסגולתו המיוחדת, בה הוא משרה עלינו אותו הלך־נפש עצמו שנקבע לכתחילה על ידי המשורר, גם אם נמצאים אנו במצב רוח שונה מזה בו נמצא המחבר, וגם אם ננסה לקראו בכל דרך העולה אותה שעה על רוחנו. אפרט דברי: הנה נפתח, למשל, בשיר־יגון, בשעה של בדיחות־הדעת דוקא (והשיר חדש לנו ואינו ידוע מתמול שלשום, כי אחרת תהיה השגרה בעוכרינו). נתחיל לקראו בעליצות אך מיד, לאחר השורות האחרונות ומבלי שנרגיש בכך, יתישרו פתאום קמטי צחוקנו ופנינו יקבלו ארשת ־ תוגה, תתנדף עליצותנו - וקדרות שיר־היגון יורדת עלינו על כרחנו, קולנו המהיר, העליז — הואט ונתעצב אף הוא. המשורר כפה עלינו את הלך־רוחו על כרחנו, השרה עלינו אוירה שונה מזו שהיינו שרויים בה לפני רגעים מספר. במה השיג זאת? בתוכן בלבד? לא, כמה דברים נוגים יכולים אנו לשמוע ולצחוק בעוד המספר מדבר בקול חד־גוני? בקצב בלבד? — ודאי שלא! הוי אומר, כי התוכך־הקצוב שבלעדיו אין השירה- שירה, פעל זאת, כי בשירה אין התוכן והקצב שני דברים נפרדים, כי אם מושג אחד שהשם שירה ניתן להן.