בעולמנו זה

נמנה אני על האזרחים, המתאמצים לקרוא באופן קבוע, את העתון "דבר". ובמשך השבוע החולף, חיפשתי מעל עמודי העתון הזה מאמר כהאי לישנא:

מ.ד. / תיגדע היד הפושעת.
שתי התנקשויות טרוריסטיות בוצעו, בהפסקה של ימים ספורים בלבד, בתוככי תל-אביב העיר. במוצאי שבת הונח מיטען גדול של חמרי נפץ מתחת לבנין מגורים. באחד מרחובותיה המרכזיים של העיר העברית הגדולה. אם, במקרה זה, נמנע אסון גדול, אין זו זכותם של הטרוריסטים, מוכי הטירוף; המקרה, ורק הוא, מנע את האסון. היד הפושעת הדליקה את הפתיל, שחובר למיטען המסוכן של ט.נט. אבל במקרה חרך הפתיל וכבה. אלמלא כן, היה ניתק פתיחל חייהם של רבים מדיירי הבית, ובתוכם נשים וילדים. חורשי המזימות באפילה לא שמו כלל לב לסכנה האיומה, בה הם מעמידים אזרחים חפים מפשע. לא היה איכפת להם, לו, כתוצאה של הפעלתה של מכונת התופת, היו נהרגים ונפצעים עשרות מדיירי הבית ותושבי הסביבה. כי אלה הם הטרוריסטים; הם יודעים לדאוג לעצמם. אך חיי הזולת הם בעיניהם כקליפת השום, אם לא למטה מזה.

במקרה השני היתה לטרוריסטים "הצלחה" גדולה יותר. המיטען הגדול של חמר נפץ, שנועד לחבל במפעל, בו עובדים ומוצאים את לחמם עשות פועלים, "עלה והתפוצץ. גם שם נמנעה, רק בנס, פגיעה בנפש. אמנם, שומר הלילה, פועל תמים משכונות העוני של העיר, מזעזוע, אבל בהיותו מרחוק מן הקיר, שלידו הומו חומרי הנפץ, הוא ניצל מחבלה גופנית רצינית, אם לא גוע ממנה. אבל הזלזול בחיי אדם, הנהוג אצל הטרוריסטים, הוא גם פה באור בלהות. מה היה קורה, לו אותו שומר היה עומד בקרבת הקיר שהופץ מבחוץ? ואיך יכלו הטרוריסטים לדעת, כי שעה, שהם ביצעו את מעשה הטירוף שלהם, לא יהיה, לו אפילו במקרה, פועלים אחרים בבית הדפוס? ומה על הבהלה שהיתה מוכרחת לקום, בסביבה הקרובה והרחוקה, לשמע קול הנפץ האדיר, הבוקע לפתע, אחר עלות השחר, מן העיר העברית הגדולה?

באשר לבית הדפוס, בו נעשתה החבלה הנפשעת, יש לזכור, כי זהו מפעל, שהוקם בעזרת משקיעי חוץ. הטרוריסטים המעמידים פנים כאילו טובת הלאום נגד עיניהם, לא היססו להרים ידם על מפעל כזה, אף על פי שידוע להם, כי מדינתנו הצעירה, המקבצת מתוך מאמץ עליון, רבבות גולים חסרי כל, זקוקה לזרם השקעות, כפי שאדם זקוק לאוויר, כדי לנשום ולחיות. איזה רושם יכול הפיצוץ בבית דפוס ישראלי לעשות על המשקיעים בכוח, אם באמריקה, ממנה באה ההשקעה הזאת, ואם בארצות אחרות? כלום לא יתנו הפושעים את הדין על ההתנקשות לא רק במפעל חשוב, אלא בצפור נפשה של האומה: בבני המשק הלאומי?

עתון מסויים, המחפה על טרור, קורא למתנקשים בשם "אלמונים". אבל האמת ניתנת להיאמר: האלמונים האלה אינם כה אלמוניים, כפי שנדמה, או כפי שמנסים לטעון החוגים התומכים בהם, אם לא בגלוי, הרי בסתר. אנחנו יודעים את החוטים המובילים מן הפתילים. ואם המשטרה לא תצליח משום מה לגלות לא רק את הטרוריסטים, יקום צבור הפועלים המאורגן לשים קץ לטרור הנפשע, שגליו העכורים מאיימים להציף את חיינו הצבוריים. חופש העתונות, עליו הרימו הטרוריסטים את ידם, הוא יסוד מסד של כל דמוקרטיה, וביחוד של הדמוקרטיה הישראלית הצעירה. הטרוריסטים, כמובן אינם מכבדים את העקרון המקודש של חופש הבטוי. הם חונכו על ברכי תורות מסויימות של אירופה. בתקופה שבין שתי המחימות העולמיות. להם ותומכיהם הנסתרים ייאמר: צבור הפועלים המאורגן, היודע, כי בלי חופש עתונות אין דמוקרטיה, יעקור מן השורש את ספיחי הטרור הפאשיסטי. הטרוריסטים לא ימלטו מעונש. גם תומכיהם לא יינקו. היד הפושעת תיגדע. והיה מחננו טהור !

חמשה ימים תמימים ביקשתי את המאמר הזה בעתון פועלי ארץ ישראל. לבושתי עלי להודות, כי אמנם יגעתי, אך לא מצאתי.

ב.

המבדיל בין קודש לחול יקבל את עתירתנו ויאשר את השורות הספורות האלו כפדות מספקת בין טומאה ובין קדושה. עד עתה, טיפלנו, אף כי בלשון מושאות, בחמרי נפץ טמאים, ששימשו מטרה מכוערת; מעתה נפנה לחמרי נפץ מקודשים שהופעלו למען מטרה, אשר אין, ספק אם תהיה טהורה וצודקת ממנה.

כל בני דורי זוכרים, כי עוד לפני שמונה או תשע, או עשר שנים, "עלו", בארצנו הקטנה, חמרי נפץ למכביר. המחתרת העברית נלחמה, בימים ההם, על נפש האוה וחרותה. אימפריה אדירת כוח לא הצליחה להתגבר על תנועת השחרור המזויינת של אומה קטנה. האינטלג'נס הבריטי המהולל לא ידע את החלטותיה של המחתרת אלא לאחר ביצוען. לאן לא הצליחו לחדור הלוחמים העברים, העשויים לבלי חת? חומות מיבצרים, שנקראו במשך דורות בלתי נכבשים, לא עמדו בפניהם. גדרי תיל כפולות ומכופלות ומשולשות ומרובעות נפתחו בפניהם, כ"היפתח" נייר בפני להב המספריים. נציב הזרים הודה בגלוי, במיסמך רשמי, כי בפני שיטת השימוש בחמרי נפץ, בה בחרו הלוחמים העבריים, אין למעשה כל הגנה, אף לא מצד צבא רבבות אדיר. כך נלחמו בנינו, הגבורים האלמונים.

אך יש לזכור, כי בימים ההם לא התנהלה המלחמה בארץ בין שני צדדים, אלא בין שלשה גורמים. המחתרת נלחמה בשלטון הבריטי, ואילו הארגונים הסוכנותיים ועתוניהם נלחמו במחתרת העברית.מה לא כתבו עתונים אלה על אנשי אצ"ל ולח"י? אילו שיקוצים לא יצאו מפי עורכיהם, או מתחת לעטם? המלה "טרוריסט" היתה, בודאי, האדיבה במלות הגנאי וההשמצה, שהומטרו על ראשי המורדים, גנגסטרים, פושעים, מטורפים, בוגדים, רוצחים – כל הכינויים האלה, ואחרים, לא פחות פרלמנטריים, היפנו נגדנו כמעט מדי יום ביומו, במשך שנים רבות, אם מעל עמוד "דבר" ו"הארץ" ו"משמר" ו"קול העם" בשפת עבר ואם בטורים של "פלסטיין פוסט" בשפת אלביון.

הקשה היה לנו לפגוע בעתונים אלה, כדי "לסתום את הפה המנבל"? הקורא יסכים עמדי, אם אומר, כי השראלה כמעט מצחיקה. איני יודע, אם סביב עתוני המשמיצים הופקדה, בתקופת המחתרת והמרד, שמירה יעילה. אבל, נניח, שהיתה סביבם שמירה כפולה, כלום היא יכלה להיות יעילה יותר מן השמירה, שהופקדה על מיבצר עכו או על שדה התעופה בקסטינה או על מלון "המלך דוד", או על הבוויגדרים הירושלמיים, או על מיבצרי המשטקה בקטרה וברמת גן, או על הבסיס האדיר בסרפנד, היא צריפין? והלא לכל המקומות האלה חדרנו, ועשינו בהם שינויים ארכיטקטוניים ניכרים. הנבצר היה מעמנו לקלקל, אף ללא יכולת תיקון, כמה מכונות דפוס?

עובדה היא, כי מעולם לא עשינו כדבר הזה. הפיות הסוכנותיים ניבלו; עתוניהם שיקצו והשמיצו. המחתרת נלחמה. לא פגעה בהם. אני קובע את העובדה הזאת, ללא שמץ של רגש גאווה. אף לו אחד מידיד הלוחמים היה בא אלי במחתרת והיה מציע, מתוך רוגז טבעי, כי מן הטונות הרבות של חמרי נפץ, בהם השתמשנו במלחמת השחרור, נפנה כמה קילוגרמים להשתקת עתון משקץ, ואני הייתי דוחה את הצעתו – לא היה לי היום כל יסוד להתגאות בכך. כי טבעי היה הסירוב בעיני ופשוט בתכלית הפשטות. לאחרונה שמעתי, כי יריבנו בכנסת מתפלאים לפעמים, כיצד אנחנו, אנשי אצ"ל, מגינים, דווא שלא בפומבי, על עקרונות החופש, על זכויות היחיד, על חיי הפרט וכבודו. התמהים ! הם נפלו קרבן לתעמולתם שלהם. הם ציירונו, למען צאן מרעיתם, כ"טרוריסטים", המאמינים בכוח הזרוע. ולא ידעו, או לא רצו לדעת, כי לא מטילי פחד (טרוריסטים בלע"ז) היינו, אלא לוחמי חופש. מעולם לא האמנו אלא בכוחו המוסרי של האדם החפשי הנלחם למען ענין צודק. הכיצד יכולנו להאמין בכוח הגס, אם הוא היה בידי אוייב, ואנחנו העמדנו, ולא יכולנו אלא להעמיד, נגדו כוח דל? תמיד האמנו, ואנו מוסיפים, כמובן, להאמין באותו "ליברליזם", שאינו אלא תרגום לועזי לאהבת חרות האדם, הטבועה במסורת היעודית של ישראל, ואשר זאב ז'בוטינסקי נטעה בלבותינו לא רק בכתביו ולבנאומיו, אלא בשיחותיו האישיות, ה"לא רשמיות", הליליות. אך משנאנו, בבואם להסית נגדנו אחרים, הסיתו את עצמם נגד האמת. ועם התגלותה הכנה, שהיא להם פתאומית, הם תמהים על ה"סתירה", שלא היתה ולא נבראה.

אף על פי כן, לא אכחד, כי על שני דברים, הקשורים בענין זה, אכתוב היום לא בלי רגש גאווה. ראשית הריני מזכיר, כי אף אחד מידיד הלוחמים לא פגע במשך שנות מלחמה והסתה רבות, בשום עתון משחיר, או מלבין, על דעת עצמו. הפרובוקציות היו, לעיתים, נוראות; בכל את לא היתה פירצה. שנית, וזה העיקר, שום ידיד לא בא אלי, בכלת תקופת המחתרת, עם הצעה "לסדר" קצת עתון פולט רפש. בפשטות: לא עלה על דעתנו לפגוע באיזה שהוא עתון מסית או משמיץ ולהתנקש, על ידי הפגיעה בו, בעקרון של חופש הבטוי, אפילו היה בזוי, אם לא מבזה.

אולם מה קורה בימים אלה, במדינת ישראל, בה שולטים אבירי הדמוקרטיה המפא"יית? עתון אחד החל לפרסם רשימות על ה"גנגסרים בעירית חיפה" (אין זו כזכור, מלה חדשה במילון העתונאי שלנו); ומיד לאחר שרשימות אלו ראו אור, הונחו והתפוצצו חמרי נפץ ליד הבנינים, בהן הן נערכות, או נדפסות. האין מוסר השכל, רב משמעות, במה שלא קרה בעבר לעתונים מסויימים, ובמה שקרה לשבועון "העולם הזה" בימים אלה? המכפר עוונות יסלח למי שהזכיר פרשה קדושה, עדי להבליט טומאה. אבל אולי יועלי ההיקש למאן דהוא, לשנות מאבחנתו השגרתית בין נשק טהור ובין נשק טמא? לו אפילו אחד מבני עמי התוהים היה רואה, בדיעבד, את האמת לאור היקש המוקשים, והיה זה שכרי.

ג.

כדי להסיר ספק, עלי לומר מיד, כי אין לי אהדה ל"העולם הזה". הסיבה היא פשוטה: לעורכי השבועון הזה אין שום אהדה לתנועה, אשר יש לי הכבוד לשרת דרכה, כמיטב יכולתי והבנתי, את עמי. יתרה מזו: במערכה הציבורית, המתנהלת בחדשים אלה, לקראת ההכרעה, שתהא אולי היסטורית ולא רק מדינית העמיד "העולם הזה" את עמודיו המצויירים, לרשותה של מפלגה הממלאת תפקיד אנטי-לאומי. כוונתי למפלגת הציונים הכלליים, ואם מישהו בשם השיגרה המחשבתית, יטען באזני, כי הם אינם סוציאליסטים ומשום כך אי אפשר להאשימם באנטי לאומיות, אשיב לו בשם הנסיון ההיסטורי. אמנם, הלאומיות שוללת, לפי הכרתי, את הסוציאליזם המרכסיסטי. אבל עצם ההתנגדות לסוציאיזם אין פירושה האוטימטי לאומיות. בני דורנו למדו על כך, בתוקפת מלחמת העולם השניה, בנורבגיה, בבלגיה, בצרפת ועוד. היו ציונים כלליים שהוכיחו את זאת, בימי המרד נגד השלטון הבריטי, בארצנו; האמת מחייבת לומר, כי היו אז ביניהם כאלה, שהוכיחו, במידה זו אחרת, נאמנות לצוו האומה. אבל בימים אלה מוכיחה מפלגת הציונים הכלליים, בתור שכזו, כי לא סוציאליסט יכול, לא פחות ממרכסיסט, למלא תפקיד אנטי לאומי. הציונים הכלליים, לא זו בלבד, שהם מתאמצים, למען אינטרסים מפוקפקים, ליטול מאת האומה את תקוותה לשינוי משטר מפא"י ((שאיפתנו אמר אחד מהם, הי כי מפא"י לא תוכל להקים ממשלה בלעדינו!), אלא הם מטיפים כלפי חוץ, לפחדנות אקטיבית, בה צפונה הסכנה לעצמאותנו, ואף לקיומנו. זהו תפקיד אנטי לאומי מובהק, ועתון בלתי מפלגתי המסייע, על סף ההכרעה, למפלגה הממלאת תפקיד שכזה, אינו יכול, כמובן, לזכות באהדתנו.

הטענה כי בעולמנו זה דרוש כסף, וכי תמורתו מוכן "העולם הזה" למסור מספר עמודים גם למפלגות אחרות, אינה יכולה לשכנע. ראשית לא הכסף יענה הכל. שנית, אמנם לציונים הכלליים יש כסף (הרוצה ברשיון יבוא, בל ישכח לטובתו הוא, כי מלבד הקרנות הידועות, קיימת גם איזו "קרן פעולה"), אבל לנו, למשל, אין כסף, כדי לקנות, לתקופת הבחירות עשרות עמודים של עתון מצוייר. יוצא כי, בתוקף המציאות, ייהפך אותו עתון בלתי מפלגתי לנושא דבר המצולם של מפלגה מסויימת. והמציאות היא הנותנת. זאת ועוד, מוכן אני להאמין, כי אם באותו גליון של עתון מופיעה כתבה על השחיתות בעירית חיפה ואחריה מחייכות אל הקורא תמונה מלבבת של ממשלת מפא"י בלי הציונים הכלליים, תמונה עוד יותר מלבבת של ממשלת מפא"י עם הציונים הכלליים ולצידן הסברה משכנעת ביותר, מצד ארבעת השרים המצילים הלבישו את כל עירומי ישראל – מוכן אני להאמין, אין זה אלא מקרה. אבל הקורא אשר לא שאל ואינו יודע, יתקשה, בתום לבו, לא לראות במקרה הזה ההיפך ממנו.

בקיצור, "העולם הזה" לא נתן לידידי ולי שום סיבה מיוחדת לאהוד אותו. אבל ענינו של "העולם הזה", עליו מוטלות פצצות, אינו ענין לאהדה או לרגש אחר; עניננו הוא, הנוגע לכל עולמנו. לו רציתי להשתמש בפרזה מקובלת, הייתי אומר, כי בנפשנו הוא.

ד.

לפיכך חובה לשאול, מי הטיל את הפצצה ליד הבנינים בהם נערך או נדפס השבועון "העולם הזה". משטרתנו הגלוייה עוד אינה יודעת דבר; כך אמר מפקחה הראשי. משטרתנו החשאית, המסכה, חסרת הסוכנים, עוד לא גילתה שום דבר. לשתיהן לא היתה ברירה, אלא לסכן חמשת אלפים לירות של משלם המסים, כדי לנסות לגלות חוט, שיוליך מן הפתיל למציתו. משום כך אין לנו, לאזרחי המדינה, ברירה, אלא לשאול לעצתו של השכל הישר.

בטרם נתחיל להשיב, נציין עובדה קלה, כי הפצצות הונחו והופעלו נגד "העולם הזה", ימים לא רבים לאחר שהוא החל לפרסם רשימות על השחיתות בעיקית חיפה ולאחר שהבטיח להמשיך בהן. זה יכול להיות מקרה, כפי שזה יכול להיות לא מקרה. אבל בעצם אין אנו יכולים להשיב, במישרין, לשאלה, מי הטיל את הפצצות; אנו רק יכולים לנסות להגיע למטילן המשוער על ידי מתן תשובה לשאלה מי לא הטיל אותן. אישת האלימנציה ידועה היטב.

כדי לתרץ קושיה זו, יש לשאול, למי לא היתה מועילה השתקת ,,העולם הזה"? התשובה היא פשוטה. שום חוג, שאינו אוהב את מפא"י, לא התאבל בוודאי, על פרסום הרשימות ה"חיפאיות". מי שנמנה על אחד החוגים הנטולים אהדה למפא"י, ויטען אחרת, יהיה כמתחסד. שום חוג מחוגים אלה לא יכול היה להיות מעונין "חיונית" בהפסקת הפרסומים על ה"גנגסטריזם"; משמע, שאף אחד מאלה לא יכול היה להטיל את הפצצות.

שמעתי, כי הועלתה סברה, אם בלחש ואם ברמז, לפיה אנשי "העולם הזה" ניסו, באי-הצלחה מתוכננת להעבירו לעולם הבא. סברה כזו, באין הוכחות ממשיות ומשכנעות ביותר להפיכתה לעובדה, יכולה לעלות על דעתו של מי שמצפונו אינו נקי, או מוחו אינו בריא. הטענה היא, כי אנשי השבועון המצוייר רצים אחרי הפרסומת ולמענה יהיו מוכנים אפילו לפוצץ את עצמם במקצת. אם לקבל טענה זו, יש להסיק ממנה, כי שני עורכי השבועון היכו, לפני שנתיים בערך, איש את רעהו עד זוב דם ועלפון, כדי לזכות ב"פרסומת". אבל האמת היא, כי אנשי מפא"י ובטאוניה עשו בלאו הכי ל"העולם הזה" פרסמות, שלא תסולא בפז. והעיקר הוא, כי קשה מאד למצוא עורך עתון, אשר, למען "פרסומת", יסכן את קיום עתונו ויהיה מוכן (אם הפצצה העצמית תתגלה) להרוס את מעמדו הציבורי ואף ללכת לשנים רבות לבית-הסוהר. אמנם, ביוון העתיקה נמצא אחד, אשר למען פרסום שמו, "פוצץ" מקדש, מעשה ידי אמן להתפאר. אבל הוא היה סנדלר, ולא עתונאי, אלמוני, ולא ידוע.

בלכתנו בדרך האלימנציה, אין אנו מוכרחים להגיע דווקא למרכז מפא"י, או למשרדו של ראש עירית חיפה המפא"י. באין הוכחות, אי אפשר לטעון, כי אחד מאלה נתן הוראה לעקור את עמודי הבנין, בו נמצאת מערכת "העולם הזה", או לקעקע את המכונות בדפוס "ישראל" (בו, אגב ,גם עתוננו נדפס). לפני משפט, אף אסור לטעון טענה זו.

אבל בכל הפרשה הזו ישנן תופעות חמורות, שאי אפשר להתעלם מהן, מבחינת העקרון של חופש העתונות, בו נערכו למעשה ההתנקשויות האחרונות. במאמר ראש של "דבר" (לא זה שהובא לעיל ומבא מן הדמיון) הופיע משפט כזה: "יסתם הפה המנבל בעוד מועד". קריאה זו ניתנה לפירושים; אך הם תלויים גם במפרש. ביום בו נכתבות שורות אלו, לעג "דבר" לאלה, הדורשים הגנת משטרה ל"העולם הזה". כלום תהיה לנו פורנוגרפיה בחסות המדינה, שואל העורך המזועזע עד עמקי נפשו העדינה. יוצא, ללא ספק, כי "דבר" מחייב, בתנאים מסויימים, משפט לינץ'. ולינץ' אפשר לעשות לא רק בזפת ובחבל, אלא גם בנפץ ובפתיל. עוד יותר מדאיגה היתה הופעתו של ראש-מפא"י, לפיה "עתון העולם הזה" ראוי שיעלוהו על מדורה וישרפוהו באש. מהשמדת עתון באש, ועד להחרבתו בט.נ.ט, אין המרחק רב. ההבדל הוא ב"חמר", אך לא ברוח הרעה של רודנות או של אלימות טמאה.

ועם בעקבות דברים אלה, או בהשפעתם, נמצאה קבוצה של "אלמונים" המוכנה בעזרת חמרי נפץ, לנסות להטיל פחד או לנסות להשתיק, או לשתק, עתון בגלל בפרסמוים, הנחשבים בעיניה כמשמיצים, אסור להתייחס בקלות דעת להתפתחות כזו. אי אפשר גם שלא להסיק ממנה את המסקהף כי אלה, אשר מהם יצאה הקובצה הזאת, אינם ראויים כלל לשלטון, אליו הגיעו בטרור כלכלי ופיזי כאחד.