בסיני ובמלון המלך דוד

 בסיני ובמלון המלך דוד 

 (מעריב, 2.3.1973)

 א.

ה"סנדיי טיימס" שאל השבוע, במאמר מערכת, היש משהו מיוחד בישראל? השיבונו לו בכנסת: יש! ייחודו הוא בכך, כי כאשר במשך חמש שנים לא תמימות, הובלו מיליוני יהודים אל מאין לא שבו עוד, איש לא ניסה אפילו להצילם. הבריטים שטו בימים ההם בארץ ישראל, שהם כינוה "פלשתינה" (א"י), בה צריך היה לקום הבית הלאומי לעם היהודי. בני העם הזה זעקו מגיא הצלמוות להצלה, אך ביתם ננעל בפניהם על שבעה בריחים. כך הושמדו שישה מיליונים אנשים, נשים וילדים, שהם שליש משאריתה פליטה של העם היהודי דאז. ייחדו מוחלט. דבר כזה לא קרה לשום עם, בשום דור, מאז החל האדם לרשום את קורותיו עלי אדמות.

לא נותרנו אלא שארית משארית הפליטה. גמרנו אומר לשמור עליה, לקיים אותה, לשוב ולהיות לעם, למען לא נהיה עוד לשאריתו. נלחמנו לשחרור ארצנו, להקמת ביתנו הלאומי. איש לא עזר לנו. אף זה ייחוד. מחתרות קיבלו סיוע, בכל, מעמים גדולי, מצבאות אדירים. כך היה, מ"מאקי" בצרפת, עוד יערות יוגוסלביה ועד הג'ונגלים בהודו-סין. אנחנו, בארץ ישראל הקטנה, מול אימפריה, אשר כוחה עדיין עמה, עמדנו לבדנו.

שחררנו את עצמנו, כבשנו את חרותנו. מיד נעשה ניסיון להטביעה בדם. התקיפונו לא רק כנופיות מבצעות טבח, אלא גם צבאות סדירים שואפי הכחדה. באין נשק, ראוי ומספיק, הקרבנו, בהגנה ובהתקפות נגד, אחוז אחד של האוכלוסייה היהודית הזעירה. היה זה קרבן דמים נוסף, נורא: כאילו לבריטים אבדו חצי מיליון נפש, או לאמריקנים שני מיליונים ומאתיים אלף. שוב, ייחוד.

לפני כשש שנים הקיפונו אויבינו, כפי שכתבנו בהחלטת ממשלה, בטבעת ברזל, הם הודיעו בקולי רדיו – קולות, כי הפעם יכחידונו כגוי. הם התכוונו לכך, כידוע, בוודאי, ללורד תומסון, שרכש את ה"טיימס" ואת ה"סנדיי טיימס" גם יחד. גברנו עליהם, כלומר לא על העיתונים אלא על האויבים. הפעם היה נשק טוב בידינו; לכן לא כה מרובות היו האבדות, אשר כל אחת מהןה יא לנו הרס עולם. אך שוב, לעת סכנה גדולה, עמדנו לבדנו. אלה הם, אם מותר לומר כך, ארבעה ייחודים, בלבדיות מתמדת, בדור אחד.

העיתון הבריטי, הרציני, השלו, החשוב כיוון למיוחדות, או אף למיוחסות אחרת, הוא גינה את ישראל לא רק על יירוטו של המטוס הלובי, אלא גם, אולי בעיקר, על סירובה להביע על כך חרטה ולבקש מחילה וכפרה. ישראל מניחה, כתב ה"סנדיי טיימס", כי לה ייסלח הכל. כך הגענו, בימי צער ושיסוי, ללעג מתעלל. האמת היא, כי לנו לא סלחו, מדור לדור, את עצם קיומנו, את האמונה באלוהי אבותינו; עד היום, אין סולחים לנו על כי נלחמנו למען חרותנו, ונגד תכניות ההשמדה – ויכולנו. האם אנחנו, כביכול, המיוחסים במקבלי סליחה, או להיפך? עמים אחרים, אולי במיוחד הבריטים, רגילים לסלוח הכל – לעצמם. באמריטסאר, אשר בהודו, לא יכלה להיות כל טעות; במשך דקות ספורות נהרגו מאות אנשים באש מכוונת, על פי ההוראה הנודעת, לירות על מנת להרוג. לא נירשם כימים ההם, כי בריטניה הביעה חרטה, וביקשה סליחה על המעשה הזה.

ב.

באותו מאמר תוהה עיתון סוף-השבוע, כיצד "הגנרל דיין מדבר, כאילו תבע (אחר יירוטו של המטוס הלובי) אות הצטיינות נוסף לגבורה הלאומית, שהחלה במלון המלך דוד". זהו משפט מעניין, אופייני; ההשוואה בין שני המאורעות נעשתה דווקא בלונדון... האמת ניתנת להיאמר, כי, לפני שקראתי את המאמר הראשי ב"סנדיי טיימס", נמשכה תשומת לבי, בעוצמה רבה, לדמיון מדהים בין המאורעות האלה, לא מבחינת מהותם המבצעית, אלא מזווית הראייה של התנהגות משקיפים, יהודים ולא-יהודים.

אולם בטרם נערוך, בלא מורא או משוא פנים, את ההשוואה ההיסטורית, התבונן בהבדלים. מרובים הם. בקיץ 1946 התנהלה בארץ ישראל מלחמת שחרור לאומית. בחזית נגד השלטון הבריטי ניצבה, עדיין, תנועת המרי. הימים קשים היו. אך אור גדול נישא מהם, לא עוד נסחב היהודי אל מקום הטבח; הוא קם ללחום על ארצו שלו, על חרותו וכבודו האנושי. גבורת הקדמונים חודשה בקרבו. העולם התבונן ותמה. ההפרש בזמן, בין השלמה עם השמדה המונית לבין התקוממות המעטים נגד הרבים, היה קצר מאוד. לא היה מנוס מפני השאלה, האלה הם אותם היהודים? גם אז ידענו את התשובה הנכונה: כן, אותם היהודים. אך שם היה הנכר הארור; פה המולדת, המחדשת עוז קדומים. כך נלחמנו נגד שלטון אדיר כוח, אשר ריכז, בארץ קטנה זו, למעלה ממאה אלף חיילים ושטרים, עם מיטב הנשק החדיש של התקופה.

שונים הם הימים האלה מן ההם. הכוחות הבריטיים אינם עוד. ארץ ישראל בדיינו. אמנם, חזקים הם אויבינו, אך רב כוחנו בארץ, כפי שלא היה מימי המכבים. האויבים מתנכלים לנו, אך צבאנו עומד על המשמר, לסבל מזימותיהם, להדוף התקפותיהם, שתי תקופות; עולם ומלואו מפריד ביניהן. אפשר גם לומר להיפך. שני עולמות; תקופה היסטורית שלמה מבדילה ביניהם.

העיתון הבריטי כותב, בנימה של אירוניה, על הגבורה הלאומית, הנמשכת מאז ועד היום. בלגלוג הנסתר בולט הכסל. מי שאוזר את ישראל בגבורה, גם מחדש אותה, אחרי אובדנה לתקופות הימים. לא שמענו מפי שר הביטחון, מר דיין, כי הוא ביקש, בעקבות הטרגדיה בשמי סיני, אות הצטיינות בשביל מישהו; ואילו, לפני 27 שנים לא קיבלו האלמונים, אשר חדרו למרכזו המבוצר של שלטון אימפריאלי, שום אות, זולת של גינויים. רק כעבור שנים רבות, גילה לנו מר ריצ'רד קרוסמן, כי חיים וייצמן, בדברו עמו על מבצע מלון המלך דוד, היה נרגש עד דמעות ואמר לו: אילו חיילים בריטיים היו מוציאים אל הפועל מבצע כזה, הם היו מקבלים "צלב ויקטוריה", את הגבוה בעיטורי הגבורה של מלכות בריטניה.

על אף  הבדלים אלה, והאחרים – אפשר לפנות מלון, לא מטוס – קיימת הקבלה מדהימה. בשני המקרים ניתנו כל האזהרות האפשריות, כדי למנוע פגיעה באזרחים. בשניהם לא שעו האחראים להתראות המרובות. הוכח, כי על המטוס הלובי פקד קברניט שאיבד את עשתונותיו; הוא הדין באגף המוחרם של מלון המלך דוד. בשני המקרים, ראינו טרגדיה אמיתית ועלילת כזב; אסון אנושי והסתה אנטי-אנושית.

ג.

ביום ה-21 בפברואר, בשעה 13:54 התגלה נתיב של מטוס... בשעה 13:56 ניתנה פקודת הזנקה לשני מטוסי פאנטום שלנו, שזיהו מטוס של חברת התעופה הלובית. מאז חלפו שבע דקות, בהן מטוסינו חגו סביב המטוס הלובי ואותתו לו בסימנים בין-לאומיים מסוכמים שיטוס בעקבותיהם וינחת בשדה התעופה, ברפידים. קברניט המטוס התעלם מן האזהרות שניתנו לו. גבר החשד לגבי כוונותיו. ניתנה הוראה לשוב ולהזהירו ביריות באוויר. הן נורו, באופן הפגנתי, לעיני הצוות. אך הקברניט לא שעה אפילו לאזהרות אלו. ההנחה, אפוא, היתה, כי המטוס הלובי נכנס לאזור הרגיש, בעוד מוטלת עליו משימה עוינת, ומשום כך מעדיף צוותו להסתכן, ובלבד שלא לציית להוראות הנחיתה. בתנאים אלה ניתנה ההוראה לאלצו לנחות, ולו גם על ידי שימוש באש. בשעה 14:11 נפגע המטוס, ניסה לנחות, אך במגעו עם הקרקע התרס. אלו הן העובדות, המוכנסות ב-17 דקות גורליות. כל אחת מהן היתה חשובה; משום כך הן נספרו וצוינו, החל מן השעה 13:54 ועד 14:11.

כך גם ספרנו את הדקות ביום ה-22 ביולי 1946. בשעה 12:05 התקיפו חיילי האצ"ל את מרכזי השלטון הבריטי, הצבאי והאזרחי, באגף המוחרם של מלון המלך דוד. לפי התכנית, שנקבעה מראש, הופעל מטען חומרי הנפץ כעבור חצי שעה. בין 12:05 ל-12:10 ניתנו שלוש אזהרות לפינוי המלון, למרכזייה הטלפונית שלו, למערכת "פלסטיין פוסט" וכן לקונסולייה הצרפתית, הניצבת בשכנותו של מלון המלך דוד. נוסף על כך, כדי להזעיק את דיירי המלון, וכדי למנוע פגיעה בעוברי אורח, הוטלה פצצת אזהרה קטנה (חזיז) שאינה גורמת, וגם לא גרמה, שום נזק. הבריטים לא שעו לכל האזהרות האלו. המלון לא פונה. בשעה 12:37 חלה ההתפוצצות הגדולה.

בהודעתו העובדתית, קבע הארגון הצבאי הלאומי:

            "הטרגדיה, שאירעה במשרדים האזרחיים של ממשלת הכיבוש, נגרמה לא על ידי החיילים העבריי, שמילאו את תפקידם בעוז ובהקרבה עצמית, ושמרו בקפדנות חיילית על ההוראות, שניתנו להם, ביחס לשהות, הנדרשת לפינויה בניין מאנשים אזרחיים; היא נגרמה על ידי המשעבדים הבריטים עצמם, שלא שעו לאזהרה ולא פינו את הבניין..."

לשכת המודיעין של הממשלה הבריטית הכחישה את הודעת המחתרת העברית על האזהרות, שניתנו לפינוי המלון. משום כך שידרה תחנת השידור של האצ"ל הודעה נוספת: הוכח, כי ל רק עיתוני הערב בתל אביב אישרו כי בשעה 12:15 צלצל הטלפון במערכת העיתון "פלסטיין פוסט" וקול מסתורי הודיע על הנחת מוקשים במלון המלך דוד, אלא גם עיתונו של הצבא הבריטי במזרח התיכון "מיד איסט מייל", אישר, אמנם בשינויה זמן, את מתן האזהרה באוזני הטלפוניסטית של המלון. השידור המבהיר ההוא סוכם במלים אלו:

            "האחרון שעזב את המקום היה מפקד הפעולה, שהרכיב את המנגנונים. הוא התערב בין עובדי המלון שזרמו בחיפזון מן המלון... וצעק לעבר המשמרות הצבאיים: מוקשים במלון המלך דוד, פנו מייד את הבניין! זה היה בשעה 12:10 או לכל המאוחר בשעה 12:13. כלומר, כחצי שעה לפני ההתפוצצות. מכל אלה, ומן העובדות שמסרנו בהודעתנו הקודמת, מתברר למעלה מכל ספק, כי האזהרות המוקדמו, הטלפוניות והאחרות, כוונו ונתנו אפשרות לפנות לחלוטין את הבניין המותקף מעובדיו ודייריו, ואם הפינוי לא בוצע, הרי זו אשמת הבריטים בלבד.

לא עלינו, הסברנו, לחפש את הסיבות להתנהגותם. העלינו שתי השערות: השליטים לא תיארו לעצמם, כי נשכיל לחדור ללב שלטונם המבוצר והשמור מכל עבר, והניחו,כ י אך לצון חמדו להם המזהירים בטלפון; או הצבא מנע, מטעמי פרסטיז'ה, את הפינוי מתוך הנחה שמומחיו ישכילו לפנות או לפרק את הפצצה. (אשר הנגיעה הקלה בה היתה מוכרחה להביא לידי התפוצצות, כפי שהזהירו שלטים גדולים בעברית, אנגלית וערבית).

ד.

רק כעבור ימים מספר מסר לנו שירות הידיעות של "ההגנה" על חילופי הדברים בין קצין משטרה בריטי ובין המזכיר הראשי של הממשלה הבריטית בארץ ישראל. הקצין אמר למושל שאו, בטלפון, כי יהודים מודיעים על הנחת פצצות במלון המחלך דוד והם דורשים לפנות מייד את הבניין. על פי המקור, שנקרא בימי ההם מהימן ביותר, השיב לו אדון שאו בזו הלשון:

"אני נמצא פה, לא כדי לקבל פקודות מן היהודים; אי נותן להם פקודות".

הנוסח: "היהודים מודיעים" לא היה מקרי. כבר בהודעתנו הראשונה קבענו:

            "אין זה נכון, שהמזהירים דיברו בשם תנועת המרי. הם לא הזכירו – לפי ההחלטה – כל שם. בעניין זה הננו נמנעים, לפי שעה, למסור הודעה נוספת, אך ייתכן, כי בקשר עם ההסתה הפרועה והפחדנית, יהיה צורך, בזמן המתאים לפרסם הודעה כזו".

היום ניתן הכל לפענוח. לא הוזכר, באזהרות הטלפוניות, כל שם, כי ב-1 ביולי 1946, שלושה ימים אחר שבת המעצרים של ראשי הסוכנות היהודית ומפקדי ההגנה, קיבלנו, במחתרת, את תביעתה שלמפקדת ההגנה: "עליכם לבצע בהקדם האפשרי את הצ'יק... אין לפרסם זהות הגוף המבצע, לא פרסום במפורש ואף לא ברמיזה". לא פרסמנו, אף לא רמזנו. המזהירים דיברו בשם "יהודים". אבל ב-23 ביולי 1946 קיבלתי מכתב נוסף ממפקדת ההגנה:

            למ. שלום רב,

            התוצאות החמורות מפעולתכם בירושלים הביאו להתפתחות בלתי נראית מראש. ההגבה כפי שנתפרסמה בעיתונות לא התחשבה בהדרכתנו והיתה, אפוא, בלתי נמנעת בתנאים הקיימים. המצב עלול לגרום סיבוכים טרגיים וחמורים להמשך המאבק ובכדי להימנע מכך יש הכרה שניפגש שנינו הלילה (23.4.46 בשעה 02:00).

כמובן, נפגשנו, בשעה ובמקום היעודי. אך עוד לפני כן, נתבקשתי על ידי ההגנה להודיע ברבים, כי האצ"ל ביצע את ההתקפה על מרכזי השלטון הבריטי. גם בקשה זומילאנו. קיבלנו את האחריות; מסרנו את העובדות. ומוטב, אפילו היום, להשאיר לדמיונו של הקורא, מה היתה "ההגבה בעיתונות", אשר לא התחשבה בהדרכת ההגנה, כאמור, אם כי מונח לפני צרור של מובאות מימי יולי 1946.

אך היה עלינו להגן על כבודו של עמנו, על ידי הגנה על כבודם של לוחמיו. לכן, אלה היו דברי המחתרת הנוספים בימים ההם:

            ...בעשרות התקפות שלנו עשינו תמיד את הכל, כדי למנוע פגיעות בלא-קומבטנטי, באנשים אזרחיים, ללא הבדל לאום וגזע. יספיק להזכיר את ההתקפה על רכבות הנוסעים, אשר מתוך הסתכנות אישית של חיילינו, הורדו מהן למעלה מאלף איש, ברובם המכריע ערבים, והורחקו מכל סכנה. ועוד: לו בבניין על שם המלך דוד היתה נמצאת אך ורק המפקדה הראשית של צבא הכיבוש הבריטי, לא היינו מהססים – אנו אומרים זאת בגלוי – להפעיל את מנגנוני ההפצצה מיד עם הכנסתם. כי קומבטנטים הם. תפקידם הישיר הוא לשעבדנו ולהחריבנו, ועליהם לקחת את מלוא האחריות על הסכמתם לעשות את מלאכתם הבזויה, כשם שאנו לוקחים על עצמנו את מלוא האחריות על התנדבותנו למלחמת השחרור. אבל מפני שבבניין היו גם אנשים אזרחים מכל הסוגים, השארנו שהות של חצי שעה למען פינוי הבניין... כדי לא לפגוע באוכלוסייה האזרחית.

ה.

ההיסטוריה חוזרת על עצמה, לעתים בדרך מוזרה, מפתיעה. אחרי 27 שנים, שוב עלינו להגן על כבודו של ישראל, על ידי הגנה על כבודם של חייליו, טייסיו ומפקדיהם. כך עשינו מן הרגע הראשון, בו נודע לנו על הדאגה לביטחון המדינה ולשלום תושביה, על האזהרות, על הדקות הגורליות. אמנם כן, בשמי סיני אירעה טרגדיה. כולנו חשים צער עמוק על אובדן החיים, לא כאויבינו, הצוהלים על טבח מכוון ביהודים. אבל נדחה, בכל כוחנו המוסרי, את עלילת הכזב, כי מפקדי צבאנו כיוונו להרג בקרב נוסעי המטוס הלובי. סביב הצבא ומפקדיו, הנושאים אף הם בכאב בלבם, נצרה אחדות לאומית. 97 אחוזים של חברי הכנסת, ללא הבל בין תומכי ממשלה ומתנגדיה, החליטו, כי צה"ל פעל מתוך דאגת אמת לביטחון המדינה ולשלום תושביה; כמו כן, דחתה הכנסת, כמעט בפה אחד, כל ניסיון לטפול אשמת שווא על ישראל וצבאה, בקשר עם אסון המטוס הלובי. החלטות חשובות אלו נתקבלו, מול הסתה מחוץ, בה דווקא הבריטים ממלאים את אחד התפקידים הראשיים, וגם כנגד קטרוג מבית...

לפני 27 שנים לא היתה לנו כנסת, לא ממשלה ואופוזיציה, התובעת במפגיע, בשם האמת, להגן על כבודם של צה"ל ומפקדיו. סביב האצ"ל לא קוימה האחדות הלאומית, שקדמה למבצעו המחתרתי האדיר. אף על פיכן, ביודענו, כי אירע אסון אנושי, עמדנו, ללא רתיעה, מול ההסתה האנטי-אנושית. אלה היו הדברים, שנכתבו, בצער עמוק, אך בלב בוטח, מן המחתרת:

            הקרב נמשך בין ההתקפה האדירה לבין המצור המשפיל. והוא יירשם כאחד הקרבות הגדולים בקורות הארץ והעם. לא טנקים השתתפו בו, לא צבאות חמושים. השתתפו בו שני יריבים, הנלחמים איש ברעהו מאז ברוא אלוהים את השמים ואת הארץ: האמת והשקר.

הכוחות לא היו, כרגיל, שווים. מאחורי השקר עמד מנגנון תעמולה עצום של אימפריה גדולה, החובקת זרועות תבל. לרשות השקר עמדו תחנות שידור, שקולן מגיע לארבע פינות עולם, מאות עיתונים, פרלמנטים, ממשלות, צירויות, ולעזרת השקר אצו רצו עיתונאי ישראל אומללים, מוסדות יהודיים נבהלים, "אישים" בעלי ברכיים רועדות. הכל צרחו, הכל צווחו, הכל אטמו אוזניהם משמוע, הכל התחרו בחיפושים אחרי מילות גנאי חריפות יורת,מעליבות יותר,משפילות יותר. קשה היה הקרב. סיכויי הניצחון נראו להיות מעטים וקלושים. ואף על פי כן, נצחו הכרוזים הצנועים את מנגנוני התעמולה הכבירים, כיצד? פשוט: בכוח האמת. עד כאן.

אין ספק, כי בימים אלה נתגבר על ההסתה; השבוע, כבר נראו הסימנים הראשונים של ההתגברות עליה. נעמוד נגד השיסוי, ללא רתיעה, ונוכל לו. כיצד? הפעם, באחדות לאומית. גם הפעם, בכוח האמת.