בסימן עליה מתמדת

בסימן עליה מתמדת

א.

עם חידוש שיחותינו השבועיות, לאחר הפסקה של ששה... מאמרים, רשאים הקוראת והקורא לדרוש ממני, כי אמסור להם רשמים ממה שראיתי ושמעתי במחצית המערבית-צפונית של כדור הארץ. את רצון הקוראים, שלא בוטא אלא בהשערתו של המחבר, - אעשה. אך הצטמצם, בגלל רבוי הנושאים, להבהרת השנוי שחל במעמדה של תנועתנו בתפוצות הגולה.

השנוי הוא ניכר מאד. בקנדה, בה בקרתי לפני חדש ימים, הייתי לראשונה, לפני חמש שנים. מה ראיתי אז? היתה לנו, בשנת 1952, קבוצה קטנה של ידידים מסורים הן בעיר המרכזית של איזור קוויבק והן בטורונטו, בירת אונטריו. היום יש לנו בשתי הערים הגדולות סניפי צה"ר מצוינים, פעילים, מתרחבים והולכים. הרושם הוא, כי קנדה יכולה להיות, וכפי הנראה תהיה, מבחינת תנועתנו, מעין "דרום-אפריקה שניה" – מיבצר עוז לרוחו של זאב ז'בוטינסקי.

לפני חמש שנים קראו הוסדות היהודיים המרכזיים בארץ ההיא, אדירת האפשרויות, להחרים אותי ואת ידידי. הסניף המקומי של הקונגרס היהודי העולמי והפדרציה הציונית, שהקיפה כמעט את כל המפלגות הציוניות, חברו יחדיו והכריזו, פשוטו כמשמעו, על "חרם". אסור ליהודים, אמרו נכבדי העדה, לבוא להקשיב לדברי הרעים, שיש בהם סכנה נוראה למדינת ישראל. בגלל תנועת החרות, הסבירו נושאי החכמה הציונית הרישמית אין הערבים עושים שלום עם מדינת ישראל, ללמדך, כי אלמלא התנועה הנוראה הזאת, היו שליטי ערב מזמן לוחצים, בידידות לוהטת, את היד המושטת אליהם של רודפי השלום בקריה. בקיצור: אוי לה לאומה, שיש בתוכה מפלגה כתנועת החרות; חרם, חרם עליה; ובל יבוא יהודי נאמן בקהלה.

אם זכרוני אינו מטעני, היר סרן בויקוט לא עמד למאמציו היהודיים בקהילה הקדושה דקנדה. היהודים באו; לאלפיהם. אבל החרם היה. עובדת ניתוצו אינה יכולה לבטל את הצער, הרווי רחמים רבים, של הכרזתו האווילית.

כך היה לפני חמש שנים. הפעם היה אחרת. חרם לא יוכר ולא יפקד. להפך, המחרימים היו במברכים.

ידידי דרורי ואני שאלנו איש את רעהו: מה קרה? אנחנו א השתנינו. מה איפוא נשתנה? הקורא יודע. מה כי אשיב במקומו.

בבוקר לא עבות אחד זוכיתי בביקור נימוסין מפתיע. עסקן ציוני חשוב, אשר אם אומר עליו, כי הוא אינו מידידינו, אומר משהו הרחוק מהערכה מושלמת, בקש לשוחח עמדי. שוחחנו. הוא אמר לי, בין השאר, כי בהיותו בתקופה האחרונה בישראל, התבונן בנטיותיה של דעת הקהל והגיע למסקנה, כי "יתכן ואתם תקבלו לידיכם את הממשלה" ( בשפתו  yes, you may take over) נעים לשמוע. עד היום לא ברור לי, מה היתה התכלית של הבקור של העסקן הנכבד, אך אינני יכול להבטיח, כי לא היה קשר בין בקורו ובין השערתו.

ב.

מה שמצאתי, מבחינת מעמדה החדש של תנועתנו, בקנדה, ראיתי, במידה לא פחותה, בארצות הברית. אחת ההוכחות לשנוי היחס ניתנה לי בוועידה הכל-ארצית של הרבנים השמרניים.

אולי לא כל אזרחי המדינה יודעים, כי בין אחינו בני ישראל באמריקה, ישנן שלש נוסחאות לעבודת הבורא: אחת מהן נקראת אורתודוכסית, השניה שמרנית והשלישית ריפורמית. על ההבדלים בינהן לא אעמוד. אין הם שייכים לענין.

הוזמנתי להרצות בפני נושאי האסכולה השמרנית. לא אכחד, כי ברצון קבלתי את ההזמנה הזאת. למדתי, כי החוג, הקרוי שמרני, הוא בבחינת חוט השידרה של הציונות באמריקה. אבל "ציונות", כידוע, אינו מושג ברור, או אחיד, בימינו. לכן, לא התפלאתי כלל, בשמעי מפי הרב המזמין והמארח, כי עלי להיות מוכן מראש לא רק להכנסת אורחים נאה, אלא גם להיפך ממנה. מספר רבנים שמרניים מחו, בצורה די מהפכנית, נגד עצם העובדא שאיש תנועת החרות הוזמן להרצות בוועידתם. כידוע מטיפים כל מטיפנו לדמוקרטיה – בגויים. הם משוכנעים כי ממשלת ארצות הברית, אשר ראשה נבחר על ידי רוב מכריע, עושה משגים חמורים; בהיותם אנשים אמיצי לב ושוחרי חופש, הם גם אומרים זאת. אבל לפי הכרתם יש ממשלה אחת וחידה בעולם, שאינה מסוגלת לעשות משגה, כי הרי היא מורכבת מיהודים. אם ממשלה זו מקללת "מלחמה מונעת", הריהי שוחרת שלום; אם היא עושה "מלחמה מונעת", הריהי אמיצת לב. אם היא מכריזה: "לעולם לא נעזוב את עזה", הרהי גבורה; אם היא נוטשת את עזה, הריהי נבונה. אם היא אומרת לארצות הברית "לאו", מה רבה גדולתה? אם היא אומרת למר אייזנהואר "כן", מה עמוקה חכמתה? ולא יחושו המטיפים הללו כי הם נוהגים על פי הכלל: היה דימוקרט בצאתך, וטוטליטריסט באהלך. כך או אחרת, המטיפים לשובניזם אווילי זה טוענים, כי, כל מי שמתנגד לרשות הקיימת בישראל, הוא בבחינת מורד במלכות, הפסול בתכלית הפסלות. לא ייפלא, כי מחאתם נגד הרצאתי בוועידת הרבנים השמרניים היתה קולנית מאד אף על פי כן הוזמנתי והרציתי.

גם רבני-המחאה היו נוכחים, שעה שעמדתי, בין השאר, על הנסיון ההרסני, מבחינה מוסרית ומדינית, להפריד בין הטפה לאמונה שלמה לבין העלאת זכותנו על ארץ אבותינו השלמה. עם תום ההרצאה, הגיע תור השאלות. אחד הרבנים קם והיקשה, בין הקדמות יתרות: "אומרים שלמפלגתכם יש נטיות פשיסטיות, מה תוכל לומר לנו על זה"? קצר ופשוט ונחמד.

לא כחדתי בפני כבוד הרב, כי ששתי על שאלתו. אמרתי לו בגלוי לב, כי אלמלא היה שואל אותה ולו ניתן לי לבקשו לשאול שאלה, הייתי מבקשו לשאול את השאלה הזאת. לא פעם אחת בלבד קרה, שהמתכוונים לקללה מביאים ברכה.

לא קשה היה לי להסביר, לאיזו מטרה הוטל בנו, החפשית בתנועות בישראל, השיקוץ המשוקץ הזה על ידי יריבינו. לא קשה היה להוכיח, כי זאב ז'בוטינסקי היה אנטי-פשיסט בכל השקפת-החיים שלו, בכל רמ"ח אבריו, בכל מעשיו, ספריו, מאמריו ונאומיו. לא קשה היה להראות, על יסוד עובדות, כי אנו הוכחנו את האופי האנטי-טוטליטרי של תנועתנו במציאות החיים, הן בתקופת מלחמת השחרור המחתרתית והן בימי שרותנו באופוזיציה הנאמנה.

אפס, לא אסתיר, כי אחר כל הדברים האלה, הבאתי אסמכתאות גם מפי יריבנו. כבר בהיותי בחוץ-לארץ הגיעותני הידיעה על יום העיון שנתקיים, מטעם מפא"י, בבית הנושא את שמו של ברל כצנלסון המנוח. להפתעתי, אשר בוודאי לא היתה פחותה מזו של שומעי, למדתי, כי רוב המשתתפים בהתיעצות "אנטי-חרותית" ההיא, הציעו למפלגה השלטת, הרגילה, ביחוד בגלל ראשה, בגידופי לשון ובהטלת דופי לחדול לה מהדפק את התוו הפשיסטי לתנועת החרות. ההנמקה של זונחי השיקוץ היתה מעניינית ואופיינית. הם טענו, כי העם, לרבות חברי מפא"י, אנים מאמינים, כי תנועת חרות היא פשיסטית, לפיכך, אם מפא"י תוסיף לכנות את אנשי תנועת-החרות כ"פשיסטים", לא יאמינו בני ישראל וחברי מפא"י עצמם לשום טענה אחרת, שתושמע על ידה נגד יריבתה. הגיון ברזל. המפלגה מעל לכל. ואם טובתה, או מניעת רעתה, דורשים לזנוח תוו, בו נפנפה, בזדון לבב וביד רמה, במשך שנות דור, מוטב לזנוח. ויתמו פשיסטים בישראל. יהודים, אמרו מזל טוב איש לרעהו.

מתוך הכרת חובתי ספרתי לרבנים גם את אשר אמר לי, לפני שנתיים בערך, מנהיגו המוכר של השומר הצעיר, מזכירה הכללי של מפלגת הפועלים המואחדת, מר מאיר יערי, על סף הבחירות לכנסת השלישית, הודיעני כהאי לישנא: "הגעתי למסקנה, כי אין אתם פשיסטים, אבל אינני מוכן עוד לפרסם את זאת".

השיחה בינינו, באולם הכנסת, היתה פרטית, ולא הייתי נותן לה פומבי, אלמלא מר יערי היה מפרסם את ההיפך ממה שאמר לי. ג'נטלמנים אינם מפרסמים תכנן של שיחות פרטיות, המתנהלות בינהם. אבל אם מישה נוהג, כפי שמר יערי נהג, לא רק זכותו של איש-השיח, אלא חובתו היא, להביא לידיעת הציבור את אשר נאמר.

ג.

אני עומד, באופן מיוחד, על הפרשה הזאת, לא משום שאנו זקוקים לאישורו של מר יערי, או של מישהו אחר, כי אין אנו פשיסטים. לא הייתי אומלל, כאשר ראשי מפא"י ומפ"ם קראו לנו בגידוף הזה; והם לא עשוני מאושר בהודיעם כי די להם בכך. לא מפיהם הגדפני אנו חיים.

חזרתי לפרשה הזאת משום שעברתי, עם שובי הביתה, על המאמרים האחרונים פרי עטו של מנהיג מפ"ם שמתי לב, כי בכל המאמרים האלה שלו, ולא רק במאמרים הראשיים של בטאונו, מופיעות המלים החמודות על "מפלגת הפשיזם". אחד המאמרים של מר יערי נשא שם מענין דווקא: "על כותבי פלסתר והחוזרים לסורם". ככה? ומי הוא, מר יערי, העושה דבריו פלסתר וחוזר לסורו?

זכרוני: אחד מיריבי, שהוא גם יריבו של השומר הצעיר, ניסה להסביר לי, כי יש בו, במר יערי, מידה של צביעות כמעט "טבעית". אולי, הסביר המסביר, אין זו תכונה אישית, אך היא טבועה באופיה של תנועתו. זה שלשים שנה שדרכו של השומר הצעיר היא הכפילות; זו יוצאת צביעות, וכן להיפך. אם אינני טועה, היה זה ראש מפא"י שספר על בקורו של הפילנתרופ הידוע, וורבורג המנוח, באחד מקיבוצי השומר הצעיר. מעשה שהיה כך היה: כרגיל התנוסס מעל מגדל המים של אותו קיבוץ הדגל האדום, אבל לפני שהמיליונר מאמריקה הגיע, נצטוו אנשי הקיבוץ לחוש, להוריד את הדגל האדום ולהניף במקומו סגל תכלת-לבן. בבית המדרש של השומר הצעיר לומדים, כנראה, כי לכסף לא רק ריח אין; אף צבע אין לו.

לא הכרתי את מר יערי, אלא משיחות קצרות, ספורות, משמיעת מספר נאומיו ומקריאת המון מאמריו. חובה עלי לומר, כי לא מצאתי בהם שום הוכחה לקיום התכונה, עליה דבר יריבנו המשותף. האם רוצה מר יערי לספק את ההוכחה הזאת? הוא אמנם מומחה לסינטזות כימו-פוליטיות. אבל עליו לזכור, את אשר למד, כי ישנם אלמנטים בטבע להם שום סינטזה לא תוכל. שנים מהם אני יודע. שמם: האמת והכזב. בינהם "סינטזה"? לי יאמר מר יערי, כי אין אנחנו פשיסטים, ואילו את הנוהים אחריו יפטם בקש הפשיסטי? מי יאמין עוד לדבריו הכפולים? אולי מוטב, שמנהיג המפלגה, "הרואה את עצמה כחלק בלתי נפרד ממחנה המהפכה ובראשו ברית המועצות", יקבל מידי מפא"י לא רק את הדוקטרינה של אייזנהואר, אלא גם "הדוקטרינה" האנטי-פשיסטית שלה? אם מר יערי יוסף להיות חוזר לסורו ויקרא לנו "פשיסטים", הרי לא יאמין העם, לרבות חברי מפ"ם, לשום דבר אחר, שיאמר על תנועת החרות או על מפלגה אחרת. טובת מפ"ם דורשת, כי מזכירה הכללי יחזור בו מסורו. ואילו יטען מר יעיר, כי, בענין ה"פשיזם", הוספתי מלה אחת על מה שאמר לי, או גרעתי? אדרבא, יטול את ה"קפיטל" של מרכס וישבע: אני מוכן להשבע על הספר.

סליחה... רואה אני, כי בגלל המהפכן הסינטטי שלנו כמעט ושכחתי את הרבנים השמרנים. ובכן היו בוועידתם, בערב ההוא, עוד שאלות רבות. והיו תשובות והיה סיום מלבב. אבל אין זה סוף פסוק.

נמסר לי, כי למחרת היום התעוררו והתעודדו רבני המחאה והגישו הצעה רשמית, לפיה וועידת הרבנים השמרניים מסתייגת מתכן נאומו של אורחה. הצעה זו עוררה ווכוח סוער (ממרחקים הריני מבקש ממורי ורבותי סליחה, מחילה וכפרה על שבעטיי קמה הסערה הזאת).  לאחר שכוך הסערה באה ההצבעה, שהוחלט עליה, כי חשאית תהא. ספרו ומנו את הקולות והתברר, כי הרוב בוועידה דחה את הצעת ה"הסתייגות" של רבני המחאה.

חובתי להודות, כי לא הייתי חוזר מאמריקה עם שברון לב, לו הרוב היה מחליט ל"הסתייג". אנחנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, איננו מפונקים. ראינו דברים גרועים מאלה; ואת מלאכתנו עשינו עד תום. אולם עובדא היא שהרוב בוועידת רבנים ציוניים גילה מדה מספקת של אומץ לב אזרחי, כדי לדחות את הצעתם של הרצים לפני מרכבת השליט. מאותות הזמן הוא, חלפו הימים, בהם הספיקה הרמת אצבע של דובר מפא"י, רשמי או לא רשמי, גלוי או מוסווה, רבני או חילוני, כדי שאחינו בני ישראל בתפוצות ירקדו "קדושה". קשה להשתחרר מן הרושם, כי הימים האל החלפו לבלי שוב.

ד.

התחזקותו של מחנה ידידינו בתפוצות קשורה, כמובן, בעלית תנועתנו בארץ. ומי תנועתנו מוסיפה לעלות בועת הקהל העברית, הוכיחו גם הבחירות לוועידת הסטודנטים בירושלים.

לו נשאלתי, אם באנו על ספוקנו בבחירות אלו, הייתי, ללא היסוס, משיב בשלילה. ההישג הוא יחסי. על ידידי הסטודנטים יוטל, בשנים הבאות, להעמיק ולהרחיב את ההסברה בקרב חבריהם, כדי להגיע למספר תומכים באוניברסיטה, הראוי לתנועת החרות, לו היא ראוייה. ב"לאו" הייתי משיב גם על השאלה האם הבחירות באוניברסיטה הירושלמית באות ללמד על תוצאות הבחירות הכלליות במדינה. זאת היתה דעתנו משנשאלנו; לא נשננה משום הצלחה יחסית. לפני שנתיים, ממש ערב הבחירות לכנסת השלישית, תמכו בידידי ששים ושמונה סטודנטים על קרוב לאלף ותשע מאות שהצביעו. רשימת "לאחדות העבודה" קבלה אז פי חמש קולות מאשר רשימת "הסטודנט הלאומי"; הציונים הכלליים פי שלוש; אף מק"י עלתה עלינו שלשה מונים. ומה אירע, כעבור שבועות מספר, בבחירות הכלליות? קיבלנו כמעט כפליים ממה שקבלה אחדות העבדוה, יותר מכפי שקבלו הציונים הכלליים, ופי חמש (באוכלוסיה העברית) ממה שקבלה מק"י. ובכן, הבחירות להסתדרות הסטודנטים אינן הוכחה ליחסי הכוחות בעם. בכל זאת, ישנן בקשר עם הבחירות האחרונות, מספר עובדות אופייניות.

זו הפעם הראשונה שידידינו יצאו אל צבור חבריהם בשמה המפורש של תנועת החרות. לפני שנתיים עוד העדיפו להשתמש בשם הנאה, אך הכולל "הסטודנט הלאומי". הפעם הלכו לבדם; אז עשו שותפות עם קבוצת סטודנטים, שחונכה, בכתב ובעל פה, על התנגדות חריפה לתנועת החרות. בבחירות אלו נהנלו ראשי הקבוצה הזאת, הנושאת את שמו של ירחון, תעמולה קשה נגד רשימתנו. סופר לי, כי אחד מהם היה מתרוצץ מסטודנט לסטודנט והיה אומר לו: "הצבע עבור הדתיים או אפילו עבור מפא"י, אבל בשום פנים אל תתן קולך ל"חרות". אני כותב על כך בלי טינה. אבל קשה לא לרשום, לאיזה שיאים יכולה להגיע משטמת.

וודאי, היתה לנו עליה יחסית ניכרת, עד כדי הכפלת האחוז. אבל דווקא המספרים המולטים הם מענינים מבחינת המפלגות השונות. בשנת 1955 הצביעו עבור מפא"י שש מאות שמונים וחמש סטודנטים, השתא ניתנו לה 499 קולות. ביחס לאחדות-העבודה ההפרש הוא הרבה יותר גדול: 378 קולות לעומת 197. מה אומרים המספרים האלה? סבורני, כי שפתם היא ברורה מאד. למעלה ממאה ושמונים סטודנטים, שהצביעו לפני שנתיים, עבור המפלגה השלטת, פנו לה עורף; וקרוב למאתיים סטודנטים שתמכו אז באחדות העבודה, אמרו לה: לא עוד. אני מבין, כי המספרים האלה טעונים תיקון מסויים, בגבולות של כמה עשרות קולות, בגלל הפקולטה החקלאית, בה לא היו בחירות ובה הרוב תמך במפא"י ואחדות העבודה. נוסיף איפוא, לכל אחת משתי המפלגות האלו כמה עשרות קולות. אבל עדיין אין בטחון, כי הן ישנו את התמונה מעיקרה. יתכן, ששתי המפלגות קבלו תמיכה מסטודנטים, אשר הצביעו זו הפעם הראשונה, ואילו מספר עוד יותר גדול מזה, היוצא מפעולת החיסור, מאין לתמוך בהן.

זוהי תופעה רבת רושם. סטודנטים הם אנשים צעירים; לעתים, הם יכולים להתעצל בהכנת השיעור; בהצבעה, אשר פעם השתתפו בה, לא יתרשלו. יוצא, כי מאות סטודנטים, אף אם נמנעו מן ההצבעה, ולא ישנו טעמם, הפגינו נגד מפא"י ואחדות העבודה; ביחוד נגד זו האחרונה.

מלבד מפ"ם, שקבלה תוספת קטנה של קולות, הפסידו גם כל שאר המפלגות קולות סטודנטים לעשות. תנועת החרות היא היחידה שזכתה בתוספת של עשרות רבות של קולות. יש, איפוא, יסוד להשערה – בטחון אין כי אנחנו קבלנו, זעיר פה זעיר שם, קולות ממפא"י, מאחדות-העבודה, מן הציונים הכלליים ומן הדתיים, אולי זהו סימן לבאות. כוחה הכובש של תנועתנו הצודקת הוא לא חד – או-דו-חזיתי; הוא רב-חזיתי. עוד נראה שידור מערכות בישראל. למאמינים כנצחון הצדק – תקווה.