בסימן המבוכה

לפני ימים ספורים,עמד על במת הכנסת דובר מוסמך דל מפא"י, בעלת וועדת ה-13, ועטן, בבטחון הדחה כל ערעור, כי אין שום זכות לכל אזרח בישראל לקבל, לכלית הוזלתם של צרכי המזון החיוניים, סובסידה ממשלתית. שאל אותו איש האופוזיציה לאמור: בימים, בהם היו קיימות הסובסידיות, טענתם, כי בלעדיהן אי אפשר, העתה תטענו, כי עמן אי אפשר? הכלכלן דבית מפא"י נבוך קמעא ונתן, לבסוף, את התשובה, המוכנה מראש אצל כל תינוק דבית רבן: נשתנו התנאים... אולם, עוד בטרם נדם קולו הרם, או חלף הדו, שוב נשתנו "התנאים". שר האוצר, הראשון לשלושה עשר, הודיע, כי יהיה צורך להשיב על כנן סובסידוית מסויימות. היום, או מחר, בוודאי נשמע מפיו, או מפיהם של מצדיקי מבוכתו, כי אי אפשר לקיים את המשק, הנועד לקליטת העלייה, בלעדי סובסידיות, שעימן אי אפשר היה, לפני שבוע, לקלוט את העליה. לפני שבוע, טען שר האוצר, בביטחון הדוחה כל הרהור, כי הסובסידיה לסוכר, אשר הוא קיימה במשך שנים, גרמה להקמת שוק שחור בסוכר לבן,הביאה לשנים או שלושה מחירים במצרך חיוני זה., ואף הקימה, בתוככי הכרך, איזה "רחוב סוכר" מיוחד. בקיצור, הלאה התמיכה הממשלתית להוזלת סוכר. קליטת העליה – הכל למען העלייה – דורשת במפגיע, כי יקבע מחיר אחד ויחיד לסוכר. העשיר לא ירבה' הדל לא ימעיט. כך ייקלטו עולים, יחוסל השוק השחור, ויתמוטט וייעלם "רחוב הסוכר". אולם לא עברו אלא ימים מספר, ושר האוצר הודיע, כי יש הכרח לקבוע סובסידיה לסוכר "בשביל ילדים". כלום לא ידע מר אשכול, עד לשבת האחרונה, על קיומם של ילדי ישראל? כלום לא הבין, כי דרושה להם, למען שמור על בריאותם, מנת סוכר וכי הוריהם, בעלי ההכנסה הדלה, לא תשיג ידם, במחיר החדש, האחיד, הטוב והמיטיב, להשיגה? ומשישובו ויהיו שני מחירים לסוכר, ויקום על תלו שוק, או רחוב, מסויים, מה יגיד שר האוצר?

לפני שבועיים מנה שר האוצר את משרדי הממשלה וצרף, לכל אחד מהם, את עשרות, או מאות המיליונים, הדרושים לקיומם. אחר כל משרד, או סכום, באה השאלה הדרמטית, המוחצת: כלום אפשר פחות? ולא חש הממונה על כספי האומה, כי הוא צריך להיות האחרון להצגת שאלה זו. כל משרד, וכל שר הממונה עליו, בהביאו את ה"אומדן" ההכרחי של ההוצאות, טוען, כי בפחות אי אפשר לו בשום פנים ואופן. בא שר האוצר, מקצץ, כרגיל, באומדן ומוכיח, כי אפשר להוריד וצריך לקמץ. בסופו של דבר, מיהו המומחה לחינוך, שר החינוך או שר האוצר? ומיהו היודע יותר בסעד? ומיהו המבין יותר בבריאות? ואם שר האוצר, על אף מחאותיהם של השרים המוסמכים, מקטין, לעיתים במיליונים רבים, את הוצאות משרדיהם, כלום הוא יכול לדרוש שהכל יכירו בהחלטתו כאילו הושמעה בex cathedra? לשאלת התם הבלתי תמימה שלו, האפשר פחות, התשובה היא: קצצו יותר ותראו שאפשר.

אך בטרם יחלוף הד הודעתו הפסקנית, כי אי אפשר עוד להוריד גרוש אחד מתקציב של מיליארד ושלוש מאות מיליונים ויש להוסיף עליו עוד מאה ושלושים מיליון, מכריז פסקן הבזבזנות, כי הוא יקים, או כבר הקים, וועדה מיוחדת לקימוצים וחסכונות בהוצאות הממשלה. מי, איפוא, צדק? והיכן אמר שר האוצר את האמת, בכנסת או במוגרבי?

ברל כצנלסון ז"ל העלה פעם דברים על "הזכות למבוכה". וודאי, זכותו הטבעית של כל חבר אנשים, ושל כל יחיד, הוא להיות נבוך. אך מחבר, החולה במבוכה, שרבה ממנה עוד לא נראתה, אין עושים ממשלה: ואדם כזה אינו יכול להיות שר האוצר.