בנבכי העם רוחשת ריאקציה

ראש הממשלה לשעבר חילק את הציבור, מבחינת היחס להתפטרותו, לשלשה חוגים, לשמחים, לאדישים ולמצטערים. טענתו היתה, כי הוא שותף לכולם. כיצד יכול אדם, בעת ובעונה אחת, להיות שותף גם לשמחה, גם לצער ואף לאדישות, לריקנות הדיבור, או המחשבה שקדמה לו, פתרונים, אולם, בעוד חשובה היא, מן הבחינה הפסיכולוגית, ההודאה, כי ביחס לנטישה זו של המשרה המרכזית במדינה, קם והיה מחנה של מושכי כתפיים, הרי משנה חשיבות יש לייחס לשאלה על איזה משלשת החוגים נמנים חברי מפלגתו של המתפטר.
על תגובותיהם של חברי השורה בתוך מפלגה זו, בעיר, בעיירה, במושב ובקיבוץ, לא אוכל לומר דבר. לא נפגשתי עמם, ולא שוחחתי עם מאן דהוא מתוכם, שיכול היה לפחות להתיימר לדעה, או לייצג, את רגשותיהם. לעומת זאת היתה לי האפשרות להתבונן, ואמנם, במידה בלתי מוכחשת של סקרנות אנושית, התבוננתי, במשך שלשה ימים, בהליכותיהם של חברי הכנסת וחברי הממשלה מטעם מפא״י. ואת אשר ראיתי, אספר.
האם אדישים הם כלפי חילופי הגברי בראשות הממשלה? אין להעלות כלל על הדעת, כי כזאת היתה, או יכלה להיות, תגובתם של עסקנים מדיניים מרכזיים. ומד, על השמחה המצערת, או על הצער המשמח? כוונתי לשמחתם של חברי מפא״י, שהיתה לפי טבע הדברים, מכאיבה מאד למנהיגה, וכן להיפך, לצערם, שהיה נותן לו מידה של סיפוק. אינני סובר, כי במונחים משולבים, אך פשטניים, אלה אפשר להגדיר, או למצות, את תגובותיהם של עסקני מפא״י הראשיים. כדי לעמוד עליהן, אין ברירה אלא להיכנס לתחום המשל המבהיר. התבוננתי היטב ומקרוב, והרשם שלי הוא, כי ראשי מפא״י חשים את עצמם כאסירים שיצאו לחפשי.
יש לי נסיון משולש, לא בלתי ניכר, ביציאה מבית האסורים; משום כך, יכול אני לתאר את רגשותיו של מי שיוצא ממנו אל עולם התנועה החפשית. כל אלה, ומה רבים הם בישראל, שהוא היה מנת חלקם, יוכלו, בקראם את הדברים הבאים, לשפוט, האם אף הם הרגישו, ביום ההוא, את אשר אני הרגשתי. בזאת, מכל מקום, היתה הרגשתי.
בא היום. אתה נקרא, אם אחרי הכנה נפשית כלשהי, או מתוך אפתעה גמורה, ללשכה. אומרים לך: אתה יוצא. ברגע הראשון, אתה עומד נדהם. אף על פי שלכך ציפית; כי הן דרך עולם היא, אין אתה כאילו מאמין למשמע אזניה הבאמת? היתכן? האם זה סופי? האם לא יבוא ביטול הודעת השחרור ? ואיך זה יהיה שם, מחוץ לכלוב, מעבר לחומה? הנפש יוצאת אל עולם הבחירה החפשית, אבל הלב, אין להכחיש, מודאג. אם קמעא ואם הרבה. זה תלוי. והנה השער. הוא נפתח לפניך ונסגר מאחוריך. יצאת. אח, האויר הזה, הניתן לכל הבריות חנם, וממך הוא, נשלל זמן כה רב. צח הוא, יקר הוא, וכמה טוב הנהו. אתה נושם מלוא הריאותיים. והנך חש, כאילו צמחו לך כנפיים. מוכן אתה לחבק כל עובד אורח. חפש, חפש, דבר כה פשוט, הניחן לכל אדם באשר הוא אדם אבל רק מי שהוא נשלל ממנו, ידע להעריכו. ובכן שמחה? ומלאה היא? לאו דווקא. באורח פרדוכסלי, יש בלב צער בלתי מובן. האדם הוא יצור ההרגלים ואמנם הטבעי. לכל סביבה יתרגל. ומשהוא עוזב אותה, וביחוד את אלה, טובים אף רעים, שהוא משאירם בה מאחוריו, יש מן התוגה בלבו. שני קולות בוקעים מפנימיותו ונשמעים, בדממה דקה, בערבוביא. האחד רוחש: הבל. השני לוחש: חבל. מוזר מאד. בלי ספק. מי שהתנסה, יבין. מי שלא ידע, בל יתנסה.
- ב -
עוול היה עושה לי כל מי שהיה מעלה על דעתו, כי שכחתי את ההבדלים הטבעיים, הידועים, המובנים מאליהם, ובי עשיתי גזירה שווה מוחלטת בין בית חבושים ובין בית אסירים רוחני. וודאי, בדמיון ביניהם יש מידה רבה של דמיון. אבל רק בעזרת הדמיוניות התיאורית ניתן להבין את המציאות המיוחדת הזאת. אני חוזר ואומר: מנהיגי מפא״י, וודאי לא כולם אך רבים מהם, עושים, בימים אלה, רשם של אנשים שיצאו לחפשי.
סבורני, בי אין כלל להתפלא על תגובתם זו. אנושית היא, טבעית לחלוטין. אפילו ניסו להסתירה, לא היו מצליחים. האמת היא, כי לא ניסו. ואל נא יחשוב איש, כי הם העמידו פנים לאמור: הכל בסדר, נהפוך הוא. הם גילו בפניהם, כי מועקה רבה ירדה מעל לבם. הצפוי, או הבלתי נמנע, קרה. מעתה ידעו, לפחות, באיזה עולם יתנועעו.
עד עתה לא ידעו. מנהיגם, על נפשו המרה, מרר להם את החיים. הוא לא נועץ בהם. כמעט שלא דבר עמם. הם מעולם לא יכלו לדעת, מה תהיינה תנועותיו, שהפכו, באורח אוטומטי של הרגל והשלמה, לתנועותיהם שלהם. מאז פרצה פרשת לבון, מאז מנהיגם, על ידי ארסיות תגובותיו ועיקשות עמדתו, הרס, במו ידיו ופיו, את עליית מפלגתם היחסית בבחירות לכנסת הרביעית. בהביאו, שוב ללא התיעצות עמם, לבחירות מוקדמות לכנסת החמישית — מאז ועד יום א׳ השבוע, הוא לא פסק לרמוז להם, כי הוא רוצה ,,ללכת״ (כלומר להתפטר), כי הוא מוכן ללכת, כי הוא הולך, כי ילך. כמה זמן אפשר לסבול מריטת עצבים כזו, מבלי להרגיש, לאחר הפסקתה, בהקלה מרגיעה. גם אם היא מהולה בדאגה?
שתי דוגמאות ימחישו את הסוגיה הזאת. ראש מפא״י הניח לאלה, הקרויים באין מונח מקובל אחר, חבריו, להצביע בעד הצעת ההחלטה, המטילה את האחריות על פעילותם הנפשעת של המדענים הגרמניים במצרים על מדינתם וממשלתם. החלטה זו עמדה, בלי ספק, בסתירה מוחלטת, אף בולטת, לכל הצהרותיו הפומביות הקודמות, מהן השתפך, כנגד המשתמע ממנה, קצף הגזענות. הוא לא היה בזמן הדיונים בכנסת ב-20 במרץ בחוץ לארץ; בטבריה היה. נמסר, כי נושאי כליו בממשלה עמדו עמו בקשר טלפוני באותו יום, או ערב. יש, איפוא, יסוד להניח, כי הם מסרו לו את תכן ההחלטה המוצעת; על פי הנסיון, אין להניח, כי הם היו מאמצים אותה, לו היה אומר להם ולה לאו, לכל הדעות, הוא יכול היה, מייזמתו שלו, לשאול ולדעת, מה עומד להיות מוצע ומוחלט ולהביע את דעתו, לשלילה או לחיוב. עובדה היא, כי לאחר שנתקבלה ההחלטה המפורסמת, הוא רגז מאד עליה, כפי שציין, בהדגשה חוזרת, בטאונה של הקמריללה, המכונה בתרגום ,,דאר ירושלים״. אם חייב, למה רגז ? אם ידע, למה לא שלל? אם לא שאל, למה לא התעניין ? אפשרות רביעית אין.
בידיעתו, שהיתה בלתי נמנעת, אם לא בהסכמתו המפורשת, אם מלכתחילה ואם בדיעבד, קבלה אומה, במשך עשרה ימים תמימים, ידיעות מחרידות ביותר על התוצאות האפשריות של שיתוף הפעולה נאצרי-גרמני בשטח מדע ההשמדה המלחמתי. לפתע, ללא כל אזהרה והתיעצות, קם, שב, בא, ואמר: די! הוא זימן את נציגי העתונות וקרא להם, אם במפורש ואם במשתמע, לכתוב את ההיפך ממה שנכתב בה במשך עשרת ימי המערכה רבת הזעקה הלאומית והעולמית. רצונו נעשה. והממונה עזבהו.
בא שטראוס. ניתן לו לומר, בנוכחותו המופגנת ובלי הכחשתו של סגן שר הבטחון, כי בפעילותם של מדעני גרמניה במצרים אין בעצם שוט סכנה רצינית לישראל. אלטע זאכען. אך בא משפט באזל וגילה, לא מן השמים, כפי שאמרה שרת החוץ, כי הסכנה הצפויה מפעילות נפשעת זו היא חמורה מאד, נוראה. למחרת היום פורסם, על פי הוראתו של הממונה על הסגן הודעה רשמית, לפיה הסכנה הזאת כלל אינה קיימת. כך טולטלה, במשך חדשים ספורים, העתונות, האומה, ובתוכה גם המפלגה השלטת, בין מערכה אדירה נגד סכנה לעצם קיומו של עם ישראל הצפוייה מאת מדעני גרמניה המשרתים את מכונת ההשמדה של נאצר בידיעת ארצם ועל אחריותה, לבין מערכה עוד יותר רעשנית, בימי בקורו של אחד היודעים, בעד גרמניה בה תלוי כביכול בטחונה, כלומר קיומה של מדינת ישראל. כך טולטלנו כולנו, אך מעל לכל אנשי מפא״י האומללים, בין תחושת סכנה לבין זלזול בה, בין השתקה לבין זעקה, בין צווחה לבין דממה, בין ,,תן להם, תן להם לגרמנים האלה״, לבין ,,קבלו אותו, קבלו אותו, את הגרמני הזה״ (דווקא !); בין הודעה, כי סכנת השמדה ממש צפויה לנו מן הנשק הנועד למטרה בלעדית של השמדת החי, כדבריה של שרת החוץ, שאושרו על ידי ראש הממשלה, לבין הצהרה, לפי הסכנה האמיתית הצפוייה לנו היא מן הנשק הקונוונציונאלי, כדברי ראש הממשלה, עליהם חזרה שרת החוץ. שום בר-דעת לא יכול היה למצוא בטלטולים האלה שיקול מבוגר, שכל ישר, הגיון בריא, דרך מדינית. לא היו בהם אלא קפיצות פתאומיות, מוזרות, שמקורן, על פי כל הסימנים איזה דכדוך נפשי נורא, ותכליתן, אם היתה להן תכלית כלשהי, להוכיח כי הצדק הוא עם התועה. כמה זמן אפשר כך להיטלטל בין הקצוות, מבלי שאנשים, הנדרשים לנוע עם הרוח, או מצב הרוח, ירגישו הקלה לאחר שניתן להם, כפי שהם משערים, להישלוו קימעא?
הדוגמה השניה קשורה בהגשת ההתפטרות, או בדרך בה נמסרה ההודעה על הגשתה. שעה קלה לפני פתיחת הישיבה, בה, על פי פרוש נכון של החוק, יש למסור הודעה זו, כינס מנהיג המפלגה את חבריה, שהם חברי ממשלתו, ואמר להם: אני הולך. נדהמו. אך מה יעשו? אחר כך נדברו כולם, בוודאי על פי דרישתו, להעמיד פנים, כי דבר לא קרה, עד תום הישיבה. ותהי הקומדיה הממשלתית מושלמת. הממשלה שמעה סקירות, ראש הממשלה השיב לשאילתות, אף הבטיח לנזוף באחד מעושי דברו ועוד ועוד. בהגיע תור הסיום, פותח ראש הממשלה, ואומר, בנימה של אדישות אולימפית, כי יש לו הודעה קצרה למסרה. נשמע, נשמע. אני מתפטר. זו ההודעה. יפה מאד. אבל לשם מה דרוש היה המשחק הליצני הלזה? האם אי אפשר היה למסור את ההודעה, שהיא לכל הדעות חשובה, בראשית הישיבה ולוותה בדרישה, מובנת מן החוק, להמשיך בדיונים, כי הרי ממשלה שהחליטה להתפטר ממשיכה למלא את תפקידיה עד היכון ממשלה חדשה? אך כך, בפשטות, באנושיות, אי אפשר. דרושה אפתעה. הרואים אתם, לא ידעתם כלום. עתה, דעו לכן, אני הולך. ולגמרי. אמנם, למחרת היום נודע כי לא לגמרי. אבל השנוי המבורך הזה כבר בא מתוך יחס כבוד לרצון החברים.
האם זוהי התפטרות, או התפתחות, מפתיעה יחידה? זכורני, בכנסת הרביעית, זו בה מפא"י ישבה בכוח מוגבר, ואת מנהיגה הקיפה מכל עבר חנפנות, אשר כמותה לא נודע מאז הביזנטיניים היה לשם נרדף לה, הגישה סיעת תנועת החרות הצעת אי אמון בממשלה. הרוב, כרגיל, דחה את הצעת האופוזיציה. משמע, בעקיפין, קבלה הממשלה הצעת אמון מבית הנבחרים. למחרת היום ירד ועלה ראש הממשלה מטבריה (שוב עיר הכנרת) והגיש, בהיותו, על פי עדויותיהם של אנשים חיים, במצב רוח מרומם (בזמנים כאלה הוא תמיד במצב רוח נפלא ומפליא), את התפטרותו. צעד זה, שהיה מפתיע לחלוטין, הביא למה שמנהיגה של מפא"י, הניא על כנפי רוגזו האימפולסיבי, קרא ,,פיטורי הממשלה", לידי פיזור הכנסת הרביעית, לבחירות בטרם-עת ולכל הכרוך בהן, אם מבחינת מעמדה של מפא"י ואם מבחינת כוחה הצבורי המוכח של תנועת החרות.
כמה פעמים יכולה מפלגה מדינית להיות מופתעת על ידי התפרצויות דימוסיות כאלו, מבלי שעסקניה הראשיים ירגישו הקלה לעצםם המחשבה והתקווה, כי אולי הן לא תהיינה בעתיד מנת חלקם? הקלה זו מורגשת אף נראית בפניהם, של אנשי מפא"י בכנסת. הם אמנם אינם יכולים לומר: ברוך שפטרנו... אסור. וגם אין טעם. המדובר הוא לא בנער שהגיע למצוות, אלא באיש בא בימים שהם פי ששה בקרוב של שנות בר מצווה. אבל, ברוך מתיר אסורים הם אומרים, אם לא בפיהם, הרי בליבם פנימה. הכרת פניהם תעיד בהם.
- ג-
מנהיגה של מפא"י לא עזב את ראשות הממשלה, מבלי להשאיר לה מעין צוואה-בחיים. על סף ההתפטרות, הוא גילה, על ידי עסקן המערך המיושן, הלא הוא מר בן אהרון המיואש מאחדות העבודה, כי על פי תודעתו, ,,רוכשת בנבכי העם ריאקציה". משום כך הוא קרא למפלגתו להלחם עד חרמה... בתנועת החרות.
השבוע מלאו שלשים שנה להירצחו של חיים ארלוזורוב הי"ד. בדרך המקריות המוזרה התפטר ראש הממשלה בזה יום, על פי לוח החדשים הכללי, בו ארלוזורוב נפל שדוד, כפי שאמר אוסיקשרין ז"ל. מכדורי זרים, או ביום, על פי סדר השבועות, בו נעצר סטבסקי הי"ד, והחלה עלילת דם, חסרת תקדים, של יהודים נגד יהודים, אשר בעזרתה השתלטו המעלילים על ההסתדרות הציונית. ביום ההוא, בשנת 1933, היה מנהיגה של מפא"י בפולין, כדי להלחם, עד חרמה, כמובן, בז'בוטינסקי ובתנועתו.
ועתון ,,דבר" מגלה לנו, כי משם, ביום בו לא נודע לו אלא על הרצח, הבריק קריאה לחבריו להבליג על ,,הכאב ועל הנקם", על הכאב, מובן. אבל על איזה נקם? נגד מי הנקם? ממברק ,,ההבלגה" הלזה החלה העלילה האלימה ההיא. ותהא אלימות בישראל, ממושכת, גוברת, איומה, בזו השנה הגורלית, בה אשמדאי הגיע לשלטון בגרמניה, עטורת המדע המשמיד. ותכלית המשטמה האוכלת והאלימות הגועשת: השמדתה של תנועת ז'בוטינסקי. אך היא לא הושמדה.
כעבור עשר שנים בא ה,,סיזון", החטפני, המסגיר, המענה, האלים. למה לספר, לשם מה לפרט?החרפה ידועה. יש והיא בוערת בעצמותיהם דווקא של אלה שנצטוו לחטוף ולהכות ולהסגיר. אחד מהם הוא מר חיים גורי, סופרו, המצונזר לפעמים, של עתון המערך החדש. והמטרה המוצהרת של האלימות היא: להשמיד את הארגון הצבאי הלאומי, הנלחם בשלטון הבריטי ורק בו. כעבור חדשים מספר של רדיפות אינקוויציוניות נשמעו צלילי התפארות: חיסלנום, לא יקומו עוד. לא חוסלנו. קמנו.ורודפינו על דרכנו עלו. ומשעזבוה, הוספנו ללחום. אלהים היה בעזרנו, ונוכל.
על סף הקמת המדינה היה עוד ,,סיזון", פחות מקיף, אך עוד יותר אלים, חוליגני וברברי. ושוב נשמעו דברי התפארות אויליים. לשווא. לא חוסלנו. גברנו חילים.
מיד אחרי קום המדינה היתה – אלטלינה. אם שם זה הזכרתי, הכל אמרתי. אין להוסיף.
מלבד התקפות האלימות ההן, אילו פעמים, בחמש עשרה השנים האחרונות, הכריז מנהיגה של מפא"י, מלווה מקהלות חנפנים למיניהן, כי תנועת החרות ירדה ולא תקום עוד, ואף אם עלתה, אין עלייתה אלא קצף על פני המים, אשר במהרה יחלוף והיה כלא היה? אך צאו וראו, מה מפליא הדבר? אחר כל הנסיונות והאמצעים וההשמדות והחיסולים, בעוד האוצר והכח והשלטון הם תמיד לרשותו של ראש מפא"י, נאלץ הוא, בערוב ימיו, על סף רדתו מן הבמה הציבורית, לשוב ולעשות נסיון, לא ראשון, אך אולי האחרון לחסל כגורם ציבורי רב תקוות, את תנועת ז'בוטינסקי. אין זאת, כי יש איזה כח מיוחד, תחייתי, מתחדש, בתנועה זא. טוב להתבונן, טוב יותר לדעת. הריאקציה רוחשת... בז'רגון הופך-היוצרות של ראש מפא"י, פרוש הדברים: תנועת החרות מתחזקת והלוכת.
משום כך צריך לחרפה ולגדפה, כמו לפני שלשים שנה, במלים, המעלות, כפי שמעיד מר אליעזר ליבנה, סמק בלחיי קוראיהן. כל גסות הרוח המדוכדכת והלשון הנמהרת מופעלת נגדה. פשיסטים, נאצים, כוחות שחור. נושאי חשך. סכנה לתנועת הפועלים. סכנה איומה למדינה. והכוונה? יש לי יסוד להניח, וחובתי לומר, על פי הנסיון, כי הכוונה היתה להביא, על ידי לבוי יצרים והלהטת רוחות, חוזרים ונשנים ומתמידים, לידי אלימות, לא רק בדברים, נגד הבלתי-נכנעים. הנסיון הזה, אשר מסוכן ממנו, למדינה ועתידה, לא יתואר כלל, נהדף בראשיתו. השבח וההודייה לשומר ישראל שלא ינום ולא יישן. לעת עתה, לא נגרר איש אחרי מי שרצה, כפי שהוא עצמו כתב, ,,בדם קר" להצית את האש הזרה בבית ישראל. בכשלום מבורך זה נעוצה, בוודאי, אחת הסיבות להתפטרות, ולא מן הבלתי חשובות. ואפילו אלה המצטערים על התוצאה, אין להם סיבה להצטער על הסיבה.
האם כאזרח פרטי, או כאחד ממאה ועשרים חברי הכנסת, ישוב מנהיגה של מפא"י וינסה להצית את אשה הטמאה של שנאת אחים? לא לנו להשיב לשאלה זו. אבל עליו לדעת, כי גם נסיון חוזר זה, האחרון כמובן, ינחל כשלון חרוץ ומחפיר, כראוי לו. בתור אזרח פרטי, אין מנהיגה של מפא"י מענין אותנו עוד. אם בכתיבת ההיסטוריה חשקה נפשו, יכתבנה כרצונו. היא לא תעמוד בפני האמת, בה מיבטחנו. אם לא ייטפל אלינו, לא נטפל בו, ומן הלאו שמע את ההן.
***
אחד מראשי מפא"י יעץ לנו, אחר התפטרות מנהיגה, לא לשמוח ולא לחשוב כי כבר הגיעה שעתנו. תודה על העצה הטובה, אף אם היא ניתנה ברוגזה רבה. מה לנו כי נשמח, אם, לפי הכרתנו, הוגשה, או הושגה, ההתפטרות באיחור כה רב, רב מדי? אך באשר ל,,שעה". עלי לומר לאחד מאסירי מפא"י, שיצא לחפשי, כי כבר היו לנו שעות גם בלי חברות בממשלה, אשר כל אחת מהן היתה יכולה להספיק לנו לכל ימי שחיינו, אלמלא ידענו, כי עוד דרושים אנחנו לעם הזה, אם באופוזיציה כאשר מפא"י היא בשלטון, ואם בממשלה, משמפא"י תועבר, בהכרעת העם, לאופוזיציה. עדיין לא הגיעה שעתנו? ניחא. אך היא תבא. כי, אמנם כן, בנבכי העם רוחשת רי-אקציה, נושאת אור ותקווה וברכה, נגד הריאקציה של שלטון מפא"י הממושך מדי. ומשתגיע, בעזרת השם, השעה, רבים, רבים ישמחו בה, בכל לבם ובכל נפשם. הן תהיה זו הוכחה אמיתית לקיום דימוקרטיה בישראל, נצחון גדול לרעיון החרות הפנימית. אף ליריבינו המדיניים לא תהיה סיבה, כיהודים, כאזרחים, להצטער על התמורה. ואדישות לא תהיה.