בנאומו הראשון אחרי שובו מארצות הברית מכריז בגין: תנועת חרות הולכת למבחן הבחירות כדי לשרש מיסודו את השלטון הטוטאליטרי
1948-12-31 אנו נכנסים למבחן חדש, גדול ומכריע בתולדותינו: מבחן הבחירות עליצוב מדינת ישראל. אנו הולכים למבחן זה, במטרה לשרש מיסודו את המשטר הטוטליטארי הנוכחי, ולקומם תחתיו משטר של שלום אמת, חרות אמת ושפע כלכלי. תחת נס זה נלך [...], כי הוא יודע כי היינו ונהיה כנים וגלויים. והוא יודע כי אנחנו הגורם היחידי בארץ אשר הכת השלטת אינה יכולה לקנותו ואינה יכולה להפחידו. היא לא יכלה לקנותנו בכסא מיניסטר אחד או שניים ב-15 במאי ואין היא יכולה להפחידנו בחוקי חירום... אנחנו נבטלם.
לקראת מבחן זה נתגייס כולנו למאמץ, מלוכדים נלך אל העם ונדרוש יפוי כח ולהקים את ממשלתו ולהביא חרות אמת למולדת החפשית והשלמה. ואני משוכנע שגם במאמץ זה תחזינה עינינו במסע הנצחון של האמת.
מדיניות החוץ שלנו היא לשלום אמת. אין אנו יכולים להתחמק מן הברירה: או - אנחנו על הירדן; או - עבדאללה ליד פתח תקוה. והברירה השניה פירושה - הבריטים ליד פתח תקוה, אולטימטום (והשליטים שלנו, היודעים כה יפה לתת אולטימטום ליהודים - יודעים יפה יותר להכנע לאולטימטום [...]). זוהי הברירה, וככל שנדחה את ההכרעה - נאלץ לשלם ביותר דם וביותר קרבנות. אנו היינו הראשונים לקבוע את מהותו האמיתית של האו"מ לעומת בעלי "האוריינטציה על האו"מ" כשלאו"מ אין אוריינטציה עלינו, ובעמדתו הכשרנו באמריקה את הקרקע לנעשה בנגב; גם בירושלים - אבא אבן מאשר היום את מה שאמרנו בראשית המלחמה על הבירה, כאשר קראנו את המוני ירושלים לדרוש את הכרזתה כבירה, ובעלי ה"אוריינטציה של האו"מ" שלנו נרתעו מפני "מה שיגיד העולם"...
כאשר עלעלתי בעתונים מזמן העדרי מהארץ, נתקלתי בדברי פרקליט המדינה, שאמר כי לכל שר יש רשות לפטר כל פקיד כראות עיניו... זוהי צורתו של המשטר בו אנו חיים, עם החוקים האלה שעודם ממשיכים לעטות בזיון על ישראל, עם לוחמי ישראל המוחזקים עוד באותה עכו, עם חוקי חירום בריטיים, עם המשטר הטוטאליטארי הזה... לא לשם כך שפכנו את דמינו. אנו רוצים לחיות בארץ חפשית, בלי חוקי חירום, ארץ חרות של אמת, ושפע של אמת.
אנו רואים גם את בנין הארץ. כתפקיד מלחמתי, ואין לנו זמן. בכל יום עלולה להסגר הדלת בחלק אחד של אירופה, ברומניה, ובכל יום עלול לקרות האסון האיום ליהודי ארצות-ערב. עלינו להעלות ולקלוט, נחוצות לנו השקעות - לא מגביות ולא מלווה פעוט - אלא מיליארדים. והם ישנם אצל רבבות יהודים, אבל הללו אינם באים על אף כל גינוני החן של קפלן. כי כאשר נשבר מטה האימון - נשבר גם מטה ההשקעות.
הפועלים בארץ אינם רוצים לשלם בלשדם למען קיום המנגנון של מפלגה פוליטית. אין הם מעונינים בקיום מונופולים אלא בבנין, בהתפתחות, בחיסול האינפלאציה - ואז לא היה צורך בהפקעת שכר עבודה ומחירים, ורק אז נדע שבד בבד עם מלחמת השחרור בשדה הקרב, נמשכת גם מלחמת השחרור בעורף הכלכלי.
עוד בהיותי באמירקה, הגיעוני הידיעות על המכשולים ששמים בדרך התישבותם של אנשינו על אדמת המולדת שבדמם שחררוה. אנו לא נסבול הפליה זו! חיילינו ילכו ליישב את המולדת ולעבדה בזיעת אפם ועשרות נקודות נקים בכל הארץ. ואם יפריעו בעדנו, אנו נדע להזעיק את העולם היהודי שעדיין לא אפסה מקרבו מידת הצדק.
[...]
זה היה המבחן הפומבי השלישי שעמדנו בו. שני הראשונים היו: הפניה לעם לתמוך ב"קרן הברזל", והפניה לתושבי ירושלים לחתום על הפטיציה להכרזתה כבירה. בשני המבחנים הוכיח העם, כי לנו הוא, על כל שכבותיו. בכל זאת חששנו מפני מבחן שלישי זה, בארץ זרה, שבמשך שנים הופעל בה נגדנו מנגנון תעמולה גדול ויקר - לא של הבריטים, לא של הערבים, אלא - של צרי העין מקרבנו... ברם, בסופו של דבר התברר, כי גם הגולה, גם העולם הנכרי, שלנו הוא ומכיר ומוקיר את פעלנו.
בבקורנו בפילדלפיה קמו לברך אותנו שני מפקדים לשעבר של תנועת השחרור האירית, - מפקד מחוז הצפון ומפקד מחוז הדרום. זהו אות ההוקרה היקר ביותר לתנועת שחרור לאומית, כאשר תנועות אחרות מכירות בה כאחות.
[...]
כאשר ירדנו מהמטוס בשדה התעופה של ניו יורק (המרוחק מאד מן העיר) המתינו עלינו כאלפיים איש ובראשם רבנים ישישים; הזקן בהם, הרב פרישברג, כבן 80 מלמל: עכשיו אני כבר יכול למות... והוגש ספר תורה ובשדה התעופה התלקחו מחולות ושירה ספונטאניים והחדוה עברה כל גבול. זו היתה הפגנת הרגשות האמיתית של העם למשחררים, לעולים לגרדום, למעוני המרתפים, למשפחות שסבלו ונתיתמו ולכל החזיון הזה שאנו, שהיינו בתוכו, - לא ידענו להעריכו כראוי כאלה שהשקיפו עלינו ממרחק.
[...]
בקור זה, הוכיח לנו מה מתרחש באמת בלב היהודי הפשוט בעולם אמריקה. על אף פעולות ההסברה שנעשו בה. היא עדיין בבחינת קרקע בתולה ויש עוד לעשות בה רבות. לאחר חסול הגולה האירופאית, מה שיקרה ומוכרח לקרות בשנים הקרובות, תרבה חשיבותה של יהדות אמריקה והקשר עמה יהיה לחיוני ביותר. מבחינה זו היה בקור משלחת התנועה בארה"ב אחת הפעולות החשובות ביותר בתולדות התנועה הצעירה.
