בל ישתררו במדינתנו ריכוז סמכויות, חוקי חירום, ובתי דין צבאיים

תנועת החרות, מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי, מילאה את ידי לשוחח הערב עם אזרחי המדינה על בעית החופש האזרחי. הבעיה היא גם חשובה וגם כאובה וקרובה היא אל ליבנו באופן מיוחד, באשר אנחנו, אנשי ההתקוממות, השגנו את חרותנו הנפשית עוד בימי השעבוד, וחרות האדם העברי וכבודו הם מאותם הדברים, שלמענם סכננו את חיינו ונתנו את נפשנו.

השאלה העומדת לפנינו היא לא כיצד לנסח את זכויות האדם והאזרח אלא כיצד להגשימן/ ולהבטיחן. ושאלה זו תלויה בעקר בשני גורמים: הגורם הראשון הוא – היחסים ההדדיים בין חלקי המנגנון הממלכתי, בין הרשויות השונות, והגורם השני – היחס ההדדי בין האזרח לבין נציגי המדינה למיניהם, כגדולים כקטנים. יש לומר בבירור כי הסכנה החמורה ביותר לחפש האדם והאזרח היא רכוז הסמכויות או רכוז הרשויות בידי אחר מחלקי המנגנון הממשלתי. כידוע מבחינה תורת המדינה בשלש רשויות עקריות: הרשות המחוקקת, המבצעת והשפוטית. במדינה חפשית שייכת חקיקת החוקים לבית הנבחרים; הוצאתם של החוקים לפועל – בידי הממשלה; השפוט – לבתי דין עצמאיים. כמובן, אין ההפרדה הזאת מחלטת או מכנית. ישנה השפעת גומלין של כל אחת מן הרשויות על חברתה. אולם העקר בדרישת ההפרדה הוא, שהממשלה אשר לרשותה עומד כח הכפיה, לא תהפך גם למחוקק ולשופט. רכוז כזה של הסמכויות ממית את החופש האזרחי. במשטר המבוסס על רכוז, חדל החוק לחייב ולהגביל את השליטים. ונהפוך הוא: השליטים הם שקובעים ומשנים את החוק לפי ראות עיניהם. במשטר כזה משתרר במקום שלטון החוק שאינו סובל הגבלות, חוק השלטון השרירותי, השררה תופסת את מקום הכשרות, הכפיה – את מקום ההכרה האזרחית, הפחד – את מקום הנאמנות. במלים אחרות – במקום בו קיים רכוז הסמכויות – קיימים מחנות רכוז ובמקום בו קיימים מחנות רכוז – גוסס בו החופש.

לפיכך נלחם אנחנו, נושאי דגל החרות בישראל, נגד רכוז הסמכויות ובעד הפרדתן. לא מסמכות הממשלה – ויהיה הרכבה אשר יהיה – הוא לחוקק חוקים. סמכות זו תהיה שייכת רק לבית הנבחרים. ולא מסמכות הממשלה או ראשה, לשבת בדין; ואף לו בעקיפין. סמכות זו תהיה שייכת אך ורק לבית הדין. לבית דין אשר שופטיו לא יוכלו להדחות לפי ראות עיניה של הרשות המבצעת, כי בלתי תלויים יהיו בה לחלוטין.

אנחנו, במדינתנו הקטנה, שתהיה קטנה גם לאחר שתשתרע על כל שטח המולדת, יכולים ומחויבים לעלות לשלב עוד יותר גבוה של שלטןן העם הממשי. זה שפרושו הלועזי הוא:

דמו-קרטיה. בכל הענינים החיוניים הננו יכולים וחייבים למסור את ההכרעה הסופית בידי העם עצמו ולא להשאירה בידי נציגי מפלגות שנבחרו לתקופה ארוכה. זוהי זכות המשאל או זכות הקובלנא ובלועזית "זכות הרפרנדום". זוהי זכות שתבטיח לאזרח השפעה ישירה ובלתי אמצעית על עצוב דמות המדינה וחקיקת חוקיה החיוניים. הסיעה הפרלמנטרית של תנועת החרות תלחם למען זכות זו של המוני העם עד שתהיה לחוק עליון במדינה.

עתה נראה כיצד משפיע הגורם השני שהזכרתי בראשית דברי על בעית החופש האזרחי. מה צריך להיות יחס הגומלין בין האזרח ובין הפקיד הממשלתי? השאלה היא למעשה עוד יותר פשוטה: מהי מהות התפקיד של נציג המדינה – לשרת את האזרח או לפקד עליו? וכיצד צריך האזרח לעמוד בפני פקידי הממשלה: בדחילו ורחימו, או כעמוד איש בפני רעהו, ללא זלזול, אך ללא התבטלות כלשהיא?

אל תקלו ראש; אזרחים אחים, בשאלות אלו. לא תהא זו הפרזה ולא תהא זו פרזה אם אומר שאלו הן שאלות גורליות ממש. הכל, ממש הכל תלוי בכך, האם נחנך ונתחנך כעם חפשי, הצועד מתוך הכרה ביעודו ההסטורי לקראת העתיד, או נתחלק לכת שליטים מתנשאים לשלטון ולהפוך ולהמון נשלטים נרעשים.

אל נא תשכחו כי הירושה שקבלנו, ירושה רעה והרסנית היא. הבריטים המתנשאים מעל כל עם אחר, התנשאו כשליטים יחידים גם מעל בני עמנו. הם הם שהורישו לנו את רכוז הסמכויות הטוטאלי והטוטאליטרי; הם ש"העניקו" לנו את שיטת המאסר ללא דין ומשפט; והם שנתנו לנו את הזלזול בזכויות האדם והאזרח. הם הם שהשאירו לנו את חוקי החרום הפשיסטיים. דור שלם חי באוירה זו של שלטון יחיד והתנשאות השליט ואם יצאו מבני הדור הזה מורדים שפרקו את עול השעבוד, הרי שיצאו ממנו גם רבים המשלימים עמו והתרגלנו לראות, בדגנרציה של שלטון, את השלטון התקין.

שומה עלינו לעשות בכדי לשרש את המנהגים הנאצו-בריטיים מחיינו הממלכתיים. מדינת ישראל לא מחסד לאומים קמה. מדמי לוחמים ומזיעת חלוצים היא קמה. עמנו עם חפשי הוא ומדינתנו מן ההכרח שתהא חפשית. ללא רכוז רשויות, ללא מחנות רכוז, ללא חוקי חרום וללא בתי דין צבאיים שהופקדו לדון אזרחים, ללא התנשאות שליטים וללא פחדם של אזרחים. חופש, חופש אזרחי; חוק ושלטון החוק. צדק ודין צדק. אלה הם אדני הבנין הממלכתי.

תנועת החרות לא תנוח ולא תשקוט עד אשר עד אשר עקרונות החופש יוגשמו בחיי האומה הלכה למעשה.