בלי יאוש ובלי אשליות
בלי יאוש ובלי אשליות
אולי יגידו לנו, כי המעשים שנעשו מקורם ב"יאוש". אמנם. צדק מר טבנקין באמרו, כי התיאשנו מן המשא-ומתן (המדומה), כי התיאשנו מן הקריאה הבלתי פוסקת של גרונותינו אל המצפון ואל רגש הצדק של אנשים, שאינם מרגישים אפילו את השקר שהם עושים לנפשם, שעה ששפתותיהם דובבות את המלים דימוקרטיה, חופש, שויון, הומניות וכו'. מכל הקריאות האלו התיאשנו. אולם שטות ואוילות היא לקרוא לנו, למאמינים, "מיואשים". מלחמת הגיטו בוורשה היתה מלחמת יאוש. היא התנהלה לא לחיים, אלא למות כבוד. מלחמת הישוב בציון איננה מלחמת יאוש. היא מתנהלת למען חיי כבוד, למען עתידה ואשרה של האומה. כמובן, גם מלחמה זו דורשת את מס הדם שלה, אך הוא שיפריח ויצמיח את עץ החופש.
אמונתנו זו אינה מבוססת על "רומנטיקה". היא נובעת מן המקורות הריאליים ביותר של תהליכים היסטוריים. היא מסתמכת על חקירת המצב הבין-לאומי, המקנה לנו, ללא כל ספק, סיכויים רציניים לנצחון. החזית הארצישראלית איננה החזית היחידה של אנגליה; ו"בעלי בריתה" של אנגליה יכולים להיות בעלי בריתה של האומה העברית הלוחמת.
יש לנו כל הסיכויים לנצח במלחמתנו הצודקת. אך אין לנו - אסור שתהיינה לנו - אשליות. המלחמה תהא קשה וממושכת. היא תדרוש קרבנות רבים. אולי נראה אלפים מבני הישוב, ולא רק מאות, נודדים לאריטריאה וללוב. אולי נראה את ילדינו רעבים ואת נשותינו עזובות. סבל מצפה לנו, דם ודמעות, אך את כל הקרבנות הללו ניתן באהבה. שכוח לא נוכל, כי מיליונים יהודים "פשוטים" נתנו את נפשם באשר הם יהודים, ואילו אנחנו הכרזנו על עצמנו כעל חלוצי האומה כעל "ראש הגשר", המפלס את הדרך בפני העם המשתחרר. הייקר לנו הקרבן? הלא נקבל את עול המלחמה והרדיפות, ביודענו, כי על כף המאזניים הוטל עצם קיומו של העם
ואל יספרו לנו, כי כוחנו דל. הוא אינו דל. כוח אינו נמדד, בימינו אנו, במספר האנשים ולא בכמות השרירים ואף לא בכמות הנשק, הנמצא בידי מחזיקיו. גם ארגון הוא כוח; גם הקרבה כוח; ומעל הכל, מוח הוא כוח. והמוח העברי יראה את סגולותיו במלחמה זו, כשם שתתגלה בה, על כל פלאיה, הגבורה העברית המחודשת.