בכנס הראשון של פעילי סיעת תכלת לבן – הערות לסיום הדיון

אדוני היושב ראש, ידידים יקרים, זה כנס עובדים אמיתי. לכך נתנו הערב שתי הוכחות ברורות, האחת מבחוץ – מספר המכוניות העומדות סביב האולם הזה. והשניה בפנים – דברו עובדים, עובדי עבודה אינטלקטואלית ועובדי כפים. לא נציגי קונצרנים שמחזורם עשרות או מאות מליונים לירות. אחד העובדים מבאי הכנס סיפר לכם כי יש וחבר תנועת החרות הבא לאחד המזכירים לדרוש את זכותו הרי אומר לו המזכיר - כך סיפר הידיד שלנו - "לך למר בגין והוא יטפל בך". אני בטוח שהתשובה המקורית איננה כל כך אדיבה. אבל אצלנו האדיבות מחייבת. ומשום כך ידידנו פה הוסיף את ה"מר" הנאה וגם את הטון המלבב. רציתי לומר לידידנו וגם למזכיר ההוא: נכון, קיבלנו את הדרישה הזאת.  זה "הטפול": הקמת סיעת תכלת לבן בהסתדרות העובדים הכללית.

יש גברותי ורבותי רעיונות, ויש מונחים הראשונים חשובים מן האחרונים אך אין לזלזל במונחים, יש והם מסלפים את הרעיונות.

למשל, המונח "מפלגת פועלים". לאחרונה אינכם פוסקים לשמוע על מערך חדש של 3 מפלגות הפועלים. מערך זו מלה עברית חדשה, בתנ"ך לא תמצאו אותה. היא נוצרה על ידי מומחי הלשון הצבאית. ואינני יודע מאימתי הסוציאליסטים שלנו נעשו מיליטריסטים כאלה. עד היום חיינו במונחים אחרים. של ערכים ומערכות. לא שמענו על "מערכים" פרט אשר בצבא. אבל כאשר הערכים יורדים – והמערכות נעשות מבחינה מסוימת קשות, מציעים לנו מערכים. מערך חדש של 3 מפלגות הפועלים. מדוע מפלגות הפועלים? במספרים בדוקים של הקלפי הוכח שתנועות אחרות ישנם תומכים יותר פועלים (כך במקור – ד.ב) מאשר במפ"ם ובאחדות העבודה גם יחד!

עלינו להבהיר את המונח בקרב הצבור. לא מפלגות פועלים, אלא מפלגות סוציאליסטיות. אנחנו עוד הערב נטפל קצת בסוציאליזם שלהם, אבל מדוע מפלגות פועלים? מבחינת ההרכב כפי שאמרתי לנו יותר פועלים מאשר לשתי מפלגות סוציאליסטיות גם יחד. בכל זאת אנחנו לא נקרא לעצמנו מפלגת פועלים. זה מונח מזויף, מסלף וכלל אינני רוצה להזכיר מי נשא את השם הזה גם במערב וגם במזרח. אנחנו מתגאים בכך שאנו מפלגה לאומית. פרוש הדבר שבתנועת ז'בוטינסקי יש מקום לפועל ולסוחר ולבעל מפעל ולעורך דין ולרופא ולכל בעל מקצוע, ויש מכנה משות, למעמדות שונים, במיוחד במקרה שלנו. כאשר האויב, אם יתקיף לא יבחין בין מי שעושה עבודתו בכפיו לבין מי שעמל במולו לבין בעל מפעל ובין אלה המועסקים בו.

אבל אנחנו נושאים את האהבה לפועל ולעובד העברי מאז באנו אל דגלו של ז'בוטינסקי ומאז לימד אותנו תורה. כי הרי בלעדיו אי אפשר לבנות את המדינה, אי אפשר לבנות את האומה. אהבה נישא אל הפועל העברי גם כאשר נלך אליו לבקש את אמונו במאי 1965, אם מפא"י עד אז לא תציע עוד פעם לדחות את הבחירות להסתדרות בלי נדר.

מונח שני "משק פועלים", אנחנו חושבים שמשק פועלים אחד פרושו, משק השייך לפועלים ולא לטכנוקרטים או הביורוקרטים כפי שדיבר עליהם בהרצאתו המופלאה ידידנו בן אליעזר בספרו מפיו של המזכיר הכללי לשעבר של הסתדרות העובדים.

מונח שלישי: צדק סוציאלי – בלי סוציאליזם אנחנו מתגאים בזה, ורצינו לאמר זאת בפני עם ועדה, שאיננו סוציאליסטים, מעולם לא היינו ולעולם לא היה סוציאליסטים. אבל בימינו, גברותי ורבותי, פועלי ישראל, מי הוא לא סוציאליסט ומה זה סוציאליזם? גמאל עבדול נאצר נושא את הסוציאליזם הערבי, בן בלה הוא סוציאליסט מובהק! סוקרנו הקים לו סוציאליזם. כל זה קשור בדיקטטורה, ברודנות, בעריצות. אויבים סוציאליסטים אלה רוצים להשמיד את עם ישראל ואת מדינתו יחד עם הסוציאליסטים שבתוכה. אני סובר שכל יהודי שואף צדק חייב לאמר בגאוה: אני מאמין בחרות האדם ואני מאמין בצדק סוציאלי בלי סוציאליזם.

הסוציאליזם איננו צדק סוציאלי. על פי המציאות, על פי ההוכחות, הוא נושא אי צדק סוציאלי. כי הרי לא יתכן שום צדק חברתי בלי חרות האדם. והסוציאליזם שואף במפורש – כך כתוב בכל הספרים הנוגעים אליו, אלא אם כן מתחילים להסתלק ממנו למעשה גם אם דוגלים להלכה – הסוציאליזם אומר במפורש שהשליט יהיה מפרנס. שימו לב מזרחה, שימו לב דרומה, מה קורה כשמנסים להשליש סוציאליזם והשליט הוא המפרנס או להפך? מתה החרות, וקמים משטרים חד מפלגתיים. הם הם קוראים לכך דמוקרטיה חד מפלגתית. כלומר: עורב לבן, קרח מטוגן, תרתי דסתרי. משום שאנחנו מאמינים בצדק סוציאלי, ברמת חיים הוגנת לכל עובד. אנחנו בעד שיטת המשק של יזמה חופשית. זה לא נכון שעבודה שכירה, כפי שכתב מרכס במהותה פירושה ניצול. זה אחד הכזבים הנוראים במשך 100 השנים האחרונות. לו זה היה כך, היו כל הסוציאליסטים חייבים לכבוש פניהם בקרקע מבושה. כי הרי הסוציאליזם פרושו הפיכת כל אדם לשכיר. אמנם, לא אצל אדם פרטי. במקום אדם פרטי – הממשלה הקומוניסטית; במקום אדם פרטי – קונצרן סוציאליסטי. מה ההבדל? כך שואל גם ראש ממשלת דניה הסוציאליסטית לשעבר, מבחינת העובד השכיר הרי הוא נשאר שכיר. יש, כמובן, הבדל. אותו שלטון שבו משולב השליט והמפרנס יכול גם לשלול מאותו עובד שכיר את פרנסתו וגם את חרותו. הוא יכול להרעיב אותו – הוא יכול להשליך אותו לבית הכלא.

אמנם כן, היתה עבודה שכירה, הקשורה בנצול, מה שקרוי אקספלוטציה בלע"ז זה היה המצב כפי שראו אותו מרכס ואנגלס במאה ה-19 באנגליה לאחר המהפכה התעשיתית. מי שקרא את ה"קפיטל" של מרכס יודע את הפרקים בהם הוא מעתיק מן הדו"חות של מפקחי העבודה הרשמיים של הועדות שהוקמו על ידי שלטון הטורים. בימים הם עבודה שכירה וניצול – היינו הך, ילדים בני 12, 13 עבדו 12,14,16 שעות. רעבו ללחם, גועו, זה היה ניצול נורא. לו זה היה המצב היום – אז בודאי שעדין יכול הסוציאליסטים שלנו ממפא"י, מפ"ם ואחדות העבודה לשיר את השיר המפורסם: קום התנערה עם חלכה עם עבדים ומזי רעב. אבל כשהם שרים חרוז זה, כלום אין הם מרגישים בצביעות הבוקעת מגרונם? אנחנו מברכים על כך, שההתפתחות בעולם כולו, גם בארצנו, היא של התקוממות נפשית אדירה, מתמדת, נגד עצם אפשרות של אדם אחד, של ילד אחד, של אזרח אחד שהוא רעב או חסר קורת גג. מבחינה זו אנחנו בהיותנו אפילו באופוזיציה, מאז 1955 עשינו נגד חוסר קורת גג ונגד תנאי רעב – הרבה מאד, על ידי עצם הופעתנו ככוח צבורי גדול וגובר, אני זוכר את הימים בהם אנחנו ביקרנו במעברות ובהן עשרות אלפי אנשים חסרי קורת גג הראויה לבן אדם תרבותי. עוד שנים היו האנשים האלה נשארים במעברות. אבל באו הבחירות של 1955, כאשר לפתע פתאום תנועת החרות קבלה 107 אלף קולות, במקום 8 מנדטים לכנסת 15, והתחלחלה מפא"י ומוסדותיה! אז היא החליטה מהר מאד לבנות שכונים. ודאי שצריך לבנות.

אחד הסוציאליסטים אמר בתמיהה רבה, כי אלה שמצביעים בעד תנועת החרות, והיו קודם במעברות, נשארים נאמנים לתנועת החרות גם לאחר שהם מקבלים שכון. מסכן מאוכזב. הוא היה בטוח, הסוציאליסט הזה, בלחץ ההצבעה המסיבתית בעד תנועת החרות יבנו שכונים, היהודים יכנסו לשכונים ומיד יאמרו: עכשיו אינני זקוק עוד לתנועת החרות, אני יכול להצביע בעד המפלגות האחרות. מה הוא מבין מנפשו של אדם גא, בן חורין שלא נקנה בכסף, ובכסף לא ימכר? מה הוא מבין מנפשו של אדם הנושא חזון אדיר, לאומי גם חברתי, של חרות וצדק סוציאלי? לכן הוא כל כך התאכזב. אנחנו עוד נספק להם אכזבות כאלה, כהנה וכהנה.

יש בעולם כולו התקוממות נפשית נגד עצם האפשרות שאדם ישאר בלי קורת גג או בלי מזון או בלי מרפא. ואצלנו – בפרזיאלוגיה שלהם כאילו זו עדיין המאה ה-19, כאשר מרכס ואנגלס כתבו את הדינים והחשבונות שלהם? איזה שמוש בשגרה, שאין לה עוד כל יסוד להוסיף ולשיר את האינטרנציונל המושר בפי מפ"ם ואחדות העבודה בהתלהבות, ובפי מפא"י במקת בבושה, עם פתיחת ועידותיהם, "עם עבדים ומזי רעב" ובחוץ? – איך, הם לא מתחילים לחשוב, איך הם אינם רואים את המציאות ואת ההתפתחות?

עכשיו אני רוצה להביא לכם הוכחה, ידידים יקרים, איך תורתנו, כלומר תורת ראש בית"ר – מה שאנחנו יודעים וממנו למדנו מנצחת, לא רק במולדת, אלא בעולם כולו. הנה לנגד עיניכם 5 המ"מים של זאב ז'בוטינסקי. אבל בשנת 1948 קיבל ארגון האומות המאוחדות הכרזה אוניברסאלית של זכויות האדם. סעיף 25 של הצהרת זכויות האדם העולמית אותה קבלו – לפחות להלכה כל עמי תרבות אומר: כל איש יש לו הזכות לרמת חיים ראויה לבריאותו ולרווחתו שלו ושל משפחתו לרבות מזון, בגדים דיור וטפול רפואי. ובסעיף 26 "כל איש יש לו הזכות להשכלה שתהיה פטורה מכל תשלום לפחות בשלביה היסודיים". עכשיו אתרגם את הסעיפים האלה, לחמשת המ"מים של זאב ז'בוטינסקי: לרבות מזון – כתוב בגדים – מלבוש, דיור – מעון, טפול רפואי – מרפא, השכלה – מורה.

מי נתן את תורת הצדק הסוציאלי בימינו? מי נתן את תורת הצדק הסוציאלי לעמנו וגם לעמים אחרים? אם אלה שנסחו את סעיף 25 או 26 למגילת זכויות האדם הבינלאומית קראו קודם את זאב ז'בוטינסקי, לא נוכל לאמר. נניח שלא קראו. החוט הזה החשמלי שעבר ממנו במשך שנות דור אל בני עמנו ואל בני עמים אחרים הוא המוכיח את נכוחות תורתו ואמיתותה. את התורה הזו אנחנו רוצים להגשים. מעל היסוד הזה של 5 המ"מים האלה איננו סוברים שיש טרגדיה אנושית אם קיימים הבדלים כמותיים בין אדם לחברו. טרגדיה אנושית, זה ענין לנסיון, למאמץ, לכושר, לפעמים גם של מזל יש דברים כאלה בחיים. הטרגדיה האנושית היא אם לצד אדם שיש לו נעלים יש ילד המהלך יחף. הטרגדיה אנושית היא שיש אדם שיש לו כל האפשרות להשכיל וללמד את בניו ויש אדם שלו אין השכלה ואפילו את בנו איננו יכול ללמד ועוד ועוד. אלה ההבדלים האיכותיים ואותם יש להעביר מן העולם. את אותו אי צדק סוציאלי הקיים עדיין במדינת ישראל בקרב רבבות משפחות תחת המערך הישן, החדש, המחודש, החדיש, את אותו אי צדק סוציאלי אנחנו רוצים להעביר מעולמנו. כך נבנה חברה, נקרב קצוות ולא יהיה הדלים תהומיים כפי שעדין הם קיימים בחלקי אסיה ואפריקה או באמריקה הדרומית ונלך לאורו של הכוכב המדריך של צדק חברתי המאי לנו את הדרך כך שכל בן אדם במדינה הזאת יוכל לאמר, יסוד קיום הוגן לו ולבני ביתו קיים, ומעליו הוא משתדל להשיג, במידת האפשרות של המשק הלאומי, יותר למענו ולמען בניו, כך נתקדם כולנו יחד.

ב'

לאחר דברי בועידת תנועת החרות מלפני שנה, בקשר עם הדגל, נתפרסמו בעתונות הסוציאלסטית דברים או פרושים משלהם לפיהם תנועת החרות עומדת להקים את סיעת העובדים שלה בתוך הסתדרות העובדים הכללית והיא מודיעה שהיא תוריד את הדגל האדום. אני סובר שרובכם שמעתם את דברי, לא כולם. באזני אלה שלא שמעו אני רוצה לחזור בדיוק על מה שאמרתי, טענתי כי יתכן, אם אנחנו נקים את סיעותנו אולי תוקם – זה לא תלוי רק בנו – חזית משותפת בין שתי סיעות העובדים שלנו ושל המפלגה הליברלית. אם זה ינתן – אני סובר שזה דבר טוב – ואם כך יהיה צבור גדול של עובדים יתן את אמונו בשתי סיעות אלה או בנפרד או יחד, הרי על ידי כך "ירד הדגל האדום". דיברתי איפוא על הצד המוסרי של הבעיה. מעולם לא אמרנו שאפשר להוריד דגל כלשהו על ידי כך שאתה בא בידיך ומוריד. אם תוריד אותו בידיך, הרי מישהו יקחו בידיו ויעלה אותו. אנחנו שואפים קודם כל שהדגל האדום לא יהיה עוד בלב, ובלב של כל עובד עברי יהיה רק דגל כחול לבן בלבד! זאת שאיפתנו. אנחנו נצא לצבור העובדים לשכנע אותו בכך. אריה בן אליעזר הציע לנו בענין זה משאל עם ואם תבוא סיעתנו לועידה הבאה של הסתדרות העובדים הכללית – אנחנו שם נציע את משאל העם. אם הם ידחו אותו, נוסיף לשכנעם. נלך עוד פעם לבחירות. ובכל תוספת קולות למען סיעת תכלת לבן – עוד יותר ירד הדגל האדום ועוד יותר, עד אשר יבוא יום – אנחנו מאמינים בכך באמונה שלמה, והרוב המכריע של עובדי ישראל לא יכיר עוד אלא בדגל עמו.

יתכן שתהיה לנו בעיה בעצם השתתפות סיעתנו זאת אמרתי גם בועידה והבעיה הזאת עדיין לא נפתרה. אני עוקב אחרי מה שהם אומים וכותבים. ובכן, הם היו רוצים למנוע מאתנו את ההשתתפות בבחירות הבאת, בזה אין שום ספק. אזם הם קודם קוראים לנו טרמפיסטים. שם חדש! אחר כך הם אומרים שהנה, נכנסים אנשים שרוצים להרוס את הערכים – כבר לא את המערכים – את "הערכים של ההסתדרות". רציתי להודיע שאיננו באים שום דבר להרוס. אבל אנחנו – ועליהם לדעת את זאת – באים להסתדרות העובדים הכללית לא כדי להתאים את עצמנו למערכים ולנכסים שלהם, אנחנו באים להסתדרות העובדים הכללית עם הערכים של זאב ז'בוטינסקי ושל תורתו, בגאוה אנחנו אומרים את זאת. אנחנו איננו מאמינים שאגוד מקצועי צריך להיות בעל נכסים, בעל מפעלים, בעל בתי מסחר. בעל בתי מלונות. אנחנו חושבים שהצעתנו להפריד בינו לבין המפעלים האלה הוא לטובת הפועל. איננו באים איננו רוצים, איננו מעלים על הדעת, להרוס איזה שהוא מפעל, איזה שהוא משק, או לפגוע בו. אבל על ההפרדה הזו מדברים גם אנשי מפא"י. קראתי את דבריו של מר רמז על כך שצריך להתחיל לחשוב אצלנו – כלומר אצלם – אחרי פרוק סולל בונה ל-3 חטיבות כפי שנעשה על ידי המזכיר הכללי שהודח, על הנהגת הפרדה כזו, הממשלה רואה לנחוץ למכור מפעלים שהיא רכשה אותם או אפילו השקיעה בהם הון ביסודם. על כל זה ניתן לדון. ודאי, הרוב מחליט, אנחנו נביא את רעיונותינו. אם הרוב בועידה הראשונה לא יקבלם, נלך עם רעיונותינו עוד פעם לצבור. באחד הימים יקבלם. זה בלתי נמנע, הרעיונות האלה מתקבלים, לפעמים באחור זמן, אבל מתקבלים. עלינו להשתדל שהם יתקבלו במהירות האפשרית.

כך אנחנו הולכים אל הצבור העובדים באמונה ובאהבה ובנאמנות. אנחנו נשא את רעיונותינו ואת ערכינו ואת דברינו לעיני כל. אך על פי כל הסימנים הם רוצים לנסות למנוע מאתנו את ההשתתפות בבחירות. אם יעשו כן, זה יהיה אחד המעשים השרירותיים ביותר. צאו וראו, זה 30 שנה ומעלה שהם טענו כי הסתדרות העובדים הכללית צריכה להקיף את כל הפועלים בישראל, כולם בלי יוצא מן הכלל. ובכן, עכשיו אנחנו רוצים להקים סיעה ומאחוריה, כפי שאנחנו מקווים רבבות רבות של עובדים ופועלים. מיד הם אומרים – זה לא! אנחנו מתכוונים לכל העובדים, לכל הפועלים. אבל סיעת תכלת לבן מטעם תנועת החרות זאת לא היתה כוונתנו. הזה יושר צבורי? הכך הם רוצים לנהל ענינים של פועלים? אם יקום הקושי הזה נלך לבית המשפט; אם יהיה צורך, נלך לבית המשפט העליון, אתנו יהיה הצדק. ואנחנו מקוים שבית המשפט העליון ישפוט בצדק. מכל מקום, על יריבינו לדעת: לא נשלים עם הנסיון למנוע מאתנו השתתפות לגיטימית בבחירות. אנחנו מקבלים מראש את הדין, מה שצבור העובדים יתן לנו בקלפי – נקבל אבל – למנוע מאתנו את ההשתתפות, לנסות למנוע אותה? לעקור בכל האמצעים הפרלמנטריים והצבוריים העומדים לרשותנו נשתמש, כדי לעקור את העול הנורא הזה.

אחד הנמוקים המלאכותיים, שבהם הם עומדים להשתמש ולהצדיק את מניעת השתתפותנו בבחירות הוא, שקיימת הסתדרות עובדים לאומית. רציתי איפוא לאמר לכם, ידידים יקרים בקשר עם נושא חשוב זה: תנועת החרות מאמינה בעקרון של חופש ההתאגדות המקצועית. אם עובד רוצה להיות נמנה על הסתדרות עובדים לאומית, זו זכותו, ואנחנו נעמוד בכל כוחנו על הזכות הזאת. אם הוא רוצה להיות חבר באגוד המקצוע של הפועל המזרחי, זו זכותו ואנחנו נעזור, אם יש צורך בכך, לכל איש הרוצה בכך. אם הוא רוצה להיות חבר בהסתדרות העובדים הכללית – זו זכותו. לא נשלים עם הדרישה האוילית, עם "האולטימאטום" הזה; תפרקו את הסתדרות העובדים הלאומית קודם כל, אחר כך תכנסו להסתדרות העובדים הכללית. אין שחר לטענה זו אנחנו איננו יכולים, אנחנו איננו רוצים, לנסות אפילו לפרק את הסתדרות העובדים הלאומית. אמרתי בועידתנו הששית ועל דעת ידידינו בהסתדרות העובדים הלאומית, שאם באחד הימים המה יחליטו באופן החופשי ביותר ללכת בדרך הזאת, להצטרף להסתדרות עובדים כללית, תנועת החרות תברך אותם על החלטה זו אבל הם צריכים להחליט על כך כבני חורין וכאגוד מקצועי חופשי. יש להם זכות להתקיים. ואנחנו לא נקבל שום "אולטימאטום", אם הוא יוצג לנו על רקע זה. העקרון של חופש ההתאגדות המקצועית הוא עקרון מקודש, רק במדינה טוטליטרית מכריחים עובדים להשתייך לאיגוד מקצועי אחד. במשטרים החד מפלגתיים, במזרח, בדרום, בצפון, לא במדינה דמוקרטית. באמריקה קיים רבוי אגודים מקצועיים, באנגליה – רבוי, בצרפת – רבוי. כבני חורין יכולים עובדים גם להחליט על אגוד אחד, זכותם היא, על פי הכרתם. אבל אם מישהו רוצה להיות באגוד מקצועי אחר מאורגן – זו זכותו. ואנחנו לא נקבל שום דרישה שמקורה בטוטליטריות.

הסתדרות העובדים הלאומית חוגגת את 30 השנים להקמתה לאחר ארגון עובד הצה"ר ובית"ר. רציתי פה בכנס הזה של סיעת תכלת לבן לאמר לכם ידידים יקרים, דרך קוצים ודרדרים, דרך יסורים וענויים, דרך הקרבה, דרך מסירות, עברו ידידנו העובדים הלאומיים מאז הוקם ארגון הצה"ר ובית"ר ואחר כך הסתדרות העובדים הלאומיים אנחנו לא באים בשום פנים ואופן הערב הזה לטעון לאיזה שהיא ראשונות. תמיד נמסור ונתן כבוד לראשונים – בכל. בעבודה ובבנין ובמלחמה ובקרב ובקרבן.

צריך לאהוב את הידידים שלנו בהסתדרות זו שהוקמה לפני 30 שנה. אם יש אי פה אי שם שאלות, נתגבר עליהם כמו באותו לילה, ליל האור בו שרנו כולנו: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" אתם זוכרים את התרוממות הרוח שמעטות כמותה היו בתולדותיה של תנועת ז'בוטינסקי בדרך זו נלך. ואם אי פה אי שם נעשו שגיאות מצד זה או אחר, נתקן אותם ברוח טובה. עלינו לדעת: אנחנו לא צריכים למשוך שום בן אדם לסיעה זו. אלה שישנם – והם אלפים רבים כבר נרשמו, נתפקדו בגלוי, בלי פחד. מכל מקום מתוך התגברות על החשש. התחרות שקראנו לה אצילה, זה דבר טוב. אני יכול לאמר שמאז אני בארץ ישראל זה 22 שנה לא ראיתי את ידידינו בהסתדרות העובדים הלאומית כל כך פעילים כמו אחרי החלטת הועידה של תנועת החרות להקמת סיעת תכלת לבן. תבא הברכה עליהם ויוסיפו לפעול ולכבוש פועלים למען דגלו של זאב ז'בוטינסקי. אנחנו נעזור להם בכך, אני מקוה, שהם יעזרו גם לנו במקצת. כי המערכה היא מערכה משותפת. ומשום מה עלי לדבר היום על ההפך מההצלחה? נקוה שתהיה הצלחה. אנחנו יוצאים למערכה ביושר לבב, צבור ניכר מאחורינו, יש לנו מה לומר לעובדים.

באשר לנסיון להביא לכך שמפא"י תהיה לא רוב מוחלט 54%, אלא קצת פחות מ-50%, כלומר מה שיותר פחות זה יותר טוב בלי ספק, אבל לפחות קצת פחות מ-50%. מה השאיפה הזאת? האין היא לגיטימית? לפני 5 שנים 2 מפלגות סוציאליסטיות מפ"ם ואחדות העבודה ניהלו את כל המערכה הזאת בהסתדרות העובדים הכללית בסימן ובדרישה להוריד את מפא"י לדרגת מעוט בה. הם לא הצליחו. בבחירות הבאות בהשתתפותנו יש סיכוי רציני לכך.

זה יהיה אחד הדברים הבריאים ביותר. אם עם ישראל, יזכה לכך, כל המעגלים ישתנו. כי מן המעגל הזה של רוב מוחלט בהסתדרות נפתחים המעגלים ביחס לועדה הקובעת את התמחירים ואת המחירים ואת השכר ואת המשכורת. הועידה הזו באה אחר כך ל"חברינו" והם מחליטים. אחר כך הממשלה ברוב קולות מחליטה – ויש חוק הקואליציה. אז הכנסת ברוב קולות מחליטה. וכך מעגל אחרי מעגל כמו בשעון. ומן המעגל הראשון הזה מופעלים שאר המעגלים. אך כאשר יהיה "ריפוף" המעגל הראשון יבוא ריפוי, על משקל מרפא, לכל המדינה. זה יהיה אחד הנצחונות האמיתיים לדמוקרטיה בישראל.

הכנס נתן לנו הרבה נחת. פעם ראשונה נתכנסנו תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי אחרי הכרעה גדולה, חשובה מאד מלפני שנה; אנחנו מתחילים לצעוד את הצעד הראשון לקראת הגשמת ההחלטה. ידידים יקרים, אנחנו נפעל בשלוה רבה, בבטחון גמור בצדקתנו, בנאמנות. אם יגדפונו אנחנו נעמיד נגד הגידופים האלה את ההכרה הפנימית שלנו, את היושר הציבורי שלנו, את נקיון הכפים, את האידאלים הלאומיים והחברתיים הגדולים שלנו, של החוזה הגדול מורנו ורבנו ראש בית"ר. זו תהיה הבשורה. והכרה פנימית, בשלוה רבה, בבטחון גמור נוסיף להתארגן. היום באו חברים שלא היו חברי תנועתנו ועל סיעת תכלת לבן הצטרפו לתנועה. זה יפה מאד. אדרבא, באמת לכך התכוננו.

דברו עם הפועלים איש אל ראהו, בבית החרושת ובתהל (כך במקור – ד.ב), ובין עובדי צה"ל ועל הפיגום בבנין דברו אתם - אמרו להם שאנחנו רוצים שתהיה עובד, אדם חופשי, אנחנו רוצים שתהיה אזרח גאה, אנחנו רוצים שיהיה לך טוב במדינה היהודית, באמת טוב. ואנחנו נעשה את הכל כדי לייצג אותך, כדי לשאת את דברך, כדי שלא יתעללו בך, כדי שלא יוכלו לאמר לך בלך ושוב. משום שיש כאלה, איך הם קראו להם? דירקטורים החושבים שהכל מותר להם, שהכל שקול וסלוח להם כי הכל מותר להם משום שהשלטון בידיהם. חוב מוחלט בידיהם, שום דבר לא יזיז אותם. אנחנו רוצים לעמוד נגד זה ומאחוריך ובעדך.

ואם כך תדברו אתו ותסבירו לו את דרכנו ואת יחסינו למפלגת פועלים, למשק פועלים, לצדק סוציאלי ולסוציאליזם ולהפרדה בין השליט והמפרנס, הרי יבינו. פועלים עברים מבינים! ובבוא היום נצא אליהם למערכה גדולה. אני רוצה לאמר לכם ידידם יקרים, אם במאי הבא תהינה הבחירות להסתדרות העובדים הכללית, הרי אי שם בחודש פברואר מרץ אפריל נניח מחצית פברואר, אנחנו נצא למערכה הזאת בכל כוחנו אני סובר שאם ישנם 800,000 בעלי זכות הצבעה בהסתדרות העובדים הכללית, הרי על פי המספר עצמו זה כאילו הלכנו לבחירות לכנסת הקודמת, כי הרי זה – כלומר לפני האחרונה – כי הרי זה בקרוב היה מספר המצביעים.

וכך אנחנו ננהל את המערכה: נלך אליהם, נפנה אליהם בכתב, נדבר אליהם בעל פה, ואולם – מתחת לכיפת הרקיע בכל הכבוד ובכל ההכרה עלינו לפנות אל ההמונים, אל המוני העובדים באותן אמיתות שאנחנו משרתים. נקבל יחס כולנו ללכת למערכה הזאת. אבל אמת אמר אחד החברים, בעצם כל אחד מאתנו צריך להיות תנועת חרות. פרוש הדבר – כך אני מפרש את דבריו – הוא התכון שכל אחד מאתנו צריך להיות ציר, שגריר נושא דברה של תנועת החרות עד הבחירות. היו כאלה ! שובו למקומות העבודה שלכם בעיר, במושבה, בדרום, בצפון, בעיירות הפיתוח שמהם באתם, וכך שאו את דברה של תנועת החרות: אנחנו נוסיף להתארגן. עוד נתכנס! עוד נחפש דרכים! בודאי גם נעשה שגיאות. לעת עתה בארץ ישראל יש אדם אחד שחושב ש... אבל אין עוד זולתו. ודאי עוד נעשה שגיאות. קדמו אותן ברצון טוב, בהבנה, נתגבר עליהן! וכך יחד נעבוד ויחד נפעל למען העלאת דגלו, הרמת קרנו של זאב ז'בוטינסקי ותורתו בקרב צבור העובדים.

ידידים יקרים, כפי שאמר אחד מכם, טיאר ידידי אמר בסוגרים דבר מצוין – ידידים יקרים – למלאכה, מעלה דגלו של זאב ז'בוטינסקי בקרב צבור העובדים בישראל!