בכח האחוה נאומו של מר מ. בגין בפתיחת ועידת של"ח
1950-11-24
"על שני דברים, אמר דיזרעאלי, מתבסס השלטון בחברה: על כוח ועל מסורת.
באשר לשלטון בכוח, הדוגמאות הן לאין ספור. עינינו רואות כיצד עם כל עשור שנים הולך ומתרחב השלטון בכוח. אחד הסופרים כתב ספר בו הוא מתאר כיצד בעוד 30 שנה יקום שלטון אשר ישלוט לא רק בממונו ובמעשיו של האזרח אלא אף במחשבתו. למען מטרה זו ישתמש השולט בטכניקה החדישה ביותר: הטלביזיה. בעזרתה יפקח על כל תנועה של האזרח ברחוב ובבית.
באשר לשלטון המתבסס על מסורת, הביא דיזרעאלי דוגמא אחת ויחידה: את עם ישראל. זהו שלטון המתבסס על ההכרה המשותפת – על האלמנט הנפשי.
אנחנו המורדים למדנו, ואולי גם לימדנו, שקיים גם גורם שלישי לשלטון. לא בכוח שלט הארגון הצבאי הלאומי בחבריו – בכוח השתמש האצ"ל כלפי המשעבד הזר. השלטון באצ"ל היה ללא דוגמא. זה היה שלטון השלטונות: לא על הגוף והממון כי אם על הנפש. מעולם לא גייסנו בכוח חברים חדשים לשורות האצ"ל. למטרה זו היו לנו ועדות קבלה בחדרים אפלוליים. המפקד הנסתר היה מציג שאלות מסויימות למתנדב, שאחת מהן הייתה: האם אתה מוכן למות? אם התשובות היו חיוביות היה המתנדב מתקבל לשורות האצ"ל. זה הכל ביחס לגיוס.
מעולם לא כפינו על חייל מחתרת להשאר בשרות. אם ברצונו היה לעזוב, יכול היה לעשות זאת ללא עיכובים מצידנו. מעולם לא השתמשנו בנימוק, שאם חייל יעזוב את שורות האצ"ל, יתגלו סודות של המחתרת. בין בהתנדבות ובין ביציאה – אם בחיים ואם במוות – לא היה שמץ של כפיה.
במדינה קיימת שיטת עונשין פגומה ומשונה: חוקת השיפוט תש"ח של ההגנה. באצ"ל לא הייתה מעולם חוקת עונשין – אף על פי שהיינו במחתרת כפולה: כלפי הגויים וכלפי אחינו. במשך כל שנות קיומו של האצ"ל היו מקרים נדירים ביותר של חטאים אשר דרשו את העונש המקסימלי – ואז הוא הוטל. השלטון באצ"ל לא היה מבוסס על כוח, אם כי פעולותיו של האצ"ל היו מבוססות על כוחו. את המוסר, את הדפוסים המוסריים שעליהם הושתת האצ"ל, ירשנו ממפקדנו המנוח האלוף בן ענת. ואם משתמשים אנו במלה "מסורת" אין אנו מתכוונים למסורת של האצ"ל. מסורת של שנים מספר אינה מסורת. כוונתנו למסורת היהודית עתיקת היומין. בניגוד לעמים אחרים הייתה המסורת שלנו במשך מאות בשנים, מסורת של אנטי משמעת ואנטי צבאיות – וממסורת זו היה עלינו להקים ארגון לוחם.
כיצד, אפוא, נעשה הדבר? בכוחו של אותו גורם שלישי, שדיזרעאלי לא הזכיר אותו: האחוה. זאת הייתה תופעה אשר מעיז אני לומר: קשה מאד למצוא דוגמתה בתולדות עמים לוחמים אחרים.
המשמעת לא הייתה סיבת האחוה אלא להיפך: המשמעת הייתה תוצאת האחוה. האמון המופלא לא היה הגורם ליצירת האחוה – גם האמון היה תוצאת האחוה. האחוה הייתה אבן הפינה לכל בניננו. הכוח לעמוד בניסיונות, בכשלונות וביסורים. האחוה הקימה גשר בלתי נראה לעין – לא רק בין רחוקים-קרובים אלא גם בין קרובים-רחוקים. בין אחים שהיו רחוקים מרחק אלפי מילין. אין זה מקרה שלאחינו בקניה ובאריתריאה הייתה מחשבה מסויימת ובאותו זמן עלתה אותה מחשבה אצלנו כאן בתל אביב. קוראים לחזיון זה בשפת המדע: פרוז'קשן. העברה מגנטית של מחשבות. אצלנו החיזיון הזה היה מולנו על כל צעד ושעל – תוצאתה של האחוה הגדולה.
האחוה יצרה נוהג חדש לגמרי: ארגון צבאי מדיני המבוסס על הפקודה – על הפקודה שכמעט ואיננה נשמעת. היחסים בין המפקד לחייליו היו פשוטים כל כך עד שדי היה למפקד ברמז כדי להעביר את רצונו ולתרגמו לשפת המעשה.
דרכנו הייתה שלבים שלבים. את השלב הראשון אפשר היה לכנות בשם "תקופת הלעג". זו הייתה תקופת המרד ברוח. לעגו לנו ולתורתנו – אך המרד ברוח הוא אב למרד בכוח. ואז עברנו לשלב השני: "הפקפוק הגדול". רדפונו מבחוץ ומבפנים, עמדנו על סף התנגשות בין אחים לאחים. עמדנו בפרץ ולא אפשרנו זאת – חזיון יוצא מן הכלל בחיי ארגון מחתרת. למרות הרדיפות וההלשנות מצד אחים – סיסמתנו הייתה: "אני רואה, אך אני שותק!"
לאחר שהושם הצידה ה"פקפוק הגדול", לאחר שנוכחו כל החברים שזו הייתה הדרך הנכונה, עברנו לשלב השלישי והוא "גאות מלחמת המחתרת". לא נתפתינו לחיים נוחים, להצעות מושכות לב, למשרות ושיכונים. עברנו את התקופות הקשות בחיינו רק בכוח האחוה – בכוח אותה פקודה בלתי נשמעת. החייל היה בעצם מפקד על המפקד לתת את הפקודה. החייל היה מזמין ממש את הפקודה. הפקודה הייתה ביטוי לרצונו של החייל. במשך כל שנות פעולותיו של האצ"ל, לא היה מקרה של גינוי או איום של גינוי של מעשה – אפילו במקרה של הפרת משמעת פורמלית.
האחוה היא שיצרה את האחידות המוחלטת בשורותינו: אם לטוב ואם לרע, אם לסבל ואם לאושר, להצלחה או לכשלון – אך תמיד יחד: בכח האחוה!
