בין שטראסבורג לבריסל

מאמר עיתון
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
י"ב אדר א' התשל"ו, 13 בפבואר 1976
נושאים:
מדינות - ברית המועצות (רוסיה). תפוצות - גלות, יהדות התפוצות. אישים - זאב ז'בוטינסקי. זכויות אדם - עינויים. הסכסוך הישראלי פלסטיני - ערביי ישראל. השקפות חיים - קומוניזם. ריכוז האומה - שיבת ציון
מאמר של מנחם בגין בעכבות דיון במועצת אירופה בנושא מצבם של יהודי ברית המועצות ואסירי ציון, על החשיבות של הפעלת לחץ בין לאומי על ברית המועצות בנושא זה וכמו כן סביב זיוף סוביטיי של דברים שהוא וזבוטינסקי אמרו על ערביי ארץ ישראל
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

 בין שטראסבורג לבריסל 

(מעריב, 13.2.1976 – י"ב באדר א' תשל"ו)

 א.

כחודש לפני הכנס השני של ועידת בריסל, העומד להיפתח בשבוע הבא, קוים דיון על צרתם ומלחמתם של היהודים בברית-המועצות, במועצת אירופה, בשטרסבורג. הדיון היה מן הרציניים, שנתקיימו אי-פעם במוסד בין-לאומי.

נציגים של כמעט כל מדינות אירופה המערביות, הדמוקרטיות, השתתפו בו והשמיעו דברים טובים, אמיצים. חברי המשלחת הישראלית, הגברת מטילדה גז, אשר נשאה נאום מרגש ורב-רושם על אסירת ציון "המאומצת" על ידה, מר יצחק בן-אהרן ומר אברהם שכטרמן, "המשקיף" הוותיק ורב-הפעלים, ואני החלפנו רשמים בינינו לבין עצמנו על הוויכוח היסודי הזה.

אמרנו איש לרעהו: מי יודע, אולי, לו אירופה היתה כך מדברת בשנות השלושים, היה נמנע מסע ההשמדה של היהודים בשנות הארבעים. אבל אז נאמה אירופה באוויאן, לא בשטרסבורג... ברחמנות, לא בכבוד; בפחדנות, לא באומץ לב; בצביעות, לא בגילוי לב.

לפני פרלמנט הפרלמנטים של אירופה היה מונח דין-וחשבון של חברנו השוודי, מר אלמרק. זה מסמך רציני, יסודי, אשר כל יהודי מן הדין שידע את תוכנו. מר אלמרק מביא מספרים ועובדות על עלייתם של אחינו מברית המועצות, על גידולה הרב, עד 35,000 בשנת 1973, ועל ירידתה התלולה עד כ-100,000 בשנה שחלפה. הוא גם הביא דברים אופייניים מפיו של פקיד סובייטי רם-עלה ונמוך-מוסר, אשר גם אני הסתמכתי עליהם בנאומי, כדי להוכיח, איזה תפקיד חשוב יכולה למלא דעת הקהל, בארצות חופשיות.

נאומו של מר אלמרק, אשר ליווה את הדין וחשבון שלו, היה טוב, רציני ומכובד כמוהו. כך גם דיבר פרופ' הופר משווייץ, יו"ר הוועדה מטעם המועצה לעניין הקהילה היהודית בברית המועצות ותביעתה לעלייה חופשית.

למחרת היום, נתקיימה ההצבעה על הצעת ההחלטה שהוכנה על ידי ועדת הופר. ההחלטה הטובה נתקבלה כמעט פה אחד. רק מספר קטן של קומוניסטים וסוציאליסטים צרפתיים נמנעו. בן אהרן מצא נחמה בדבריהם להנמקת הימנעותם או הצדקה. גם הקומוניסט הכריז שלכל אדם יש זכות, שאינה ניתנת לערעור, לצאת מהארץ, שבה הוא חי, וללכת לכל ארץ שבה הוא בוחר. הקומוניסט הזה, כנראה, כבר ידע משהו על יחסו של מנהיג מפלגתו, מרשה, לזכויות האדם, הנרמסות בארץ הסוציאליזם המתגשם, כפי שנקראה, בעבר, ברית המועצות.

אבל פרופ' הופר לא מצא שום הצדקה להימנעות ולהנמקתה. הוא שפך את זעמו באוזני על הנמנעים, ולא היסס לכנותם במלים חריפות. למה, שאלני, הם לא השתתפו בדיון? הן יכלו להביע את דעתם באופן חופשי. אתמול הם שתקו, או נעדרו, ואילו היום הם נמנעים, ומספרים דברים חסרי שחר. כאמור, היה זה דיון, אשר נתן כבוד לעמנו, לסבלו, לעקשנותו, לעמידתו על זכויותיו.

ב.

בפני מועצת אירופה ניתנה לי ההזדמנות, בשם המשלחת הישראלית, להשמיע את הדברים הבאים: - המשלחת הישראלית מביעה, בשם עמנו, הכרתה למר אלמרק על הדין-וחשבון שלו על סִבלם ומאבקם של היהודים בברית-המועצות; אנו גם מודים לפרופ' הופר על העבודה החשובה שנעשתה על ידם. הדין וחשבון של מר אלמרק הוא מסמך חשוב, אשר כל בני החורין, בעלי הרצון הטוב, צריכים לעיין בו, ללמוד אותו ולפעול על פי המלצותיו.

לנגד עינינו נפתח דף בתולדות הסבל והאומץ האנושי, אשר אולי אין דומה לו. היהודים בברית-המועצות לא רק דוכאו על ידי עריצות חסרת מעצור, אלא גם סבלו מהתבוללות כפויה. לא עברית, לא תנ"ך, לא תפילה. ללמוד אותם היה לבלתי אפשרי; למדם – פשע. אין קשר בין אחינו בברית-המועצות ובין ארץ אבותיהם, ארץ ישראל, או ביניהם לבין חלקי עמנו האחרים. אבל הנה באה ההתעוררות, ההתחדשות הלאומית מקרב אחינו הנדכאים. הם, ובמיוחד בני הדור הצעיר, באים אלינו, שבים אלינו, אל מורשתנו הנצחית, במסירות נפש ובאהבה. הם מוכנים למה שאנו קוראים, בשפת הסבל העתיקה, קידוש השם, על ידי הרבה עצמית. הם מוטלים לבתי כלא ומחנות ריכוז (בסוגריים יוּתר לי להעיר, כי אני עצמי הייתי באחד מתוך אותם "מחנות העבודה המתקנים" ליד וורקוטה ולמדתי מניסיוני על הזוועה שבהם), ואפילו לתוך בתי חולים לחולי נפש – אחד ממעשי האכזריות הנוראים ביותר שבוצע אי פעם על ידי אדם נגד האדם מאז הניסויים "המדעיים" שנעשו על ידי הנאצים במחנות ההשמדה שלהם, אשר לעולם אין לשכחם.

אף-על-פי-כן לא נפלה רוחם של אחינו הסובלים והלוחמים. התנועה הלאומית של היהודים בברית המועצות אינה ניתנת עוד לדיכוי, אפילו בידי הק.ג.ב. הכל-יכול כביכול. עדים אנחנו לחיזיון מופלא של ניצחון הרוח על הכוח הגס, של הציונות על קומוניזם, של החרות על הדיכוי.

 

אולי זו הסיבה, שבגללה נתנה ברית המועצות ידה לאותה החלטה דוחה, מבישה, של רוב בעצרת האו"ם המנסה להשוות את הציונות לגזענות, בעוד אשר עמנו הוא שסבל, במשך הדורות, יותר מכל עם אחר, יותר מכל דבר אחר – מגזענות.

ירושה לי לציין, מתוך הכרה טובה, כי דעת הקהל בארצות החופשיות סייעה לאחינו בברית המועצות במאבקם למען זכותם הטבעית לעלות לארץ אבותיהם, ארץ-ישראל. מכאן המספרים העיקריים בין 1970-68 באו לישראל מברית-המועצות רק 4,000 יהודים; בשנת 1973 גדל מספרם עד 35,00. אבל בשנים האחרונות באה הירידה התלולה עד לכעשרת אלפים בשנה. הסיבה היא רדיפות, דיכוי היהודים בברית המועצות לא זו בלבד שלא הופסק, אלא העמיק, לרבות משפטי ראווה, כמו זה של ד"ר שטרן בוויניצה, ושלילת אמצעי המחייה.

כל מעשי השלטונות האלה עומדים בניגוד מוחלט לא רק להצהרה האוניברסאלית של זכויות האדם מדצמבר 1948, אלא גם להחלטה הסופית של ועידת הלסינקי, ובמיוחד לפרקים הנוגעים לכיבוד הזכויות האנושיות וחרויות היסוד לרבות חרות המחשבה, המצפון, הדת או האמונה ולשיתוף הפעולה בעניינים אנושיים.

בדין וחשבון של מר אלמרק ישנה פיסקה חשובה, אשר אליה הנני מתכבד להסב את תשומת לבם של החברים. ביום 18 במרס 1975 אמר פקיד גבוה של ברית המועצות לשני "סירובניקים" את אלה הדברים:

            "עתה, כאשר דעת הקהל במערב אינה מקדישה עוד תשומת לב למצבכם, יכולים אנו לעשות עמכם כל מה שאנו רוצים".

זו צריכה להיות אזהרה לעולם החופשי. דעת הקהל חייבת לפעול למען יידעו, אותו פקיד ואדוניו, כי העולם החופשי כן מקדיש תשומת לב, ולכן לא יוכלו לעשות עם אנשים, העומדים על זכויותיהם, ככל שיעלה על רוחם. נחדש, איפוא, ברחבי תבל, את המערכה הציבורית, אף בתנופה יותר גדולה, למען זכותם של היהודים בברית המועצות לשיבת ציון, למען קיום הזכות לשוב, בלא מכשולים לארץ ישראל. הבה ונעמוד יחדיו, כל בני החורין בעלי הרעיון הטוב למען ניצחון הצדק והחרות.

ג.

לקראת ועידת בריסל השנייה פורסמה המחלקה ה(אנטי)-יהודית בשירות החשאי של ברית הרפובליקות המועצתיות הסוציאליסטיות כתם פלסתר חדש. התוכן העירי של הספר הקרוי "מאבק הרעיונות בעולם של ימינו" הוא, כי מהותה של הציונות היא פילוסופיה פאשיסטית. המחברים, המוכרזים כמומחים במכון למדעים ולפילוסופיה (!) ביקשו ומצאו, כדבריהם דמיון בין הספרות הציונית ובין "מיין קאמפף".

דברי גועל מחלים אלה אינם חדשים ב"ספרות" הסובייטית. אבל אפשר לשאול – אמנם קלוש הסיכוי שהשאלה תגיע אל הקוראים של הספר הקומו-אנטישמי החדש – מנין שאבו הקומוניסטים את "ההשראה" לכרות ברית דמים עם מחברו של "מיין קאמפף", כדבריו הנודעים לדראון עולם של יוסף ויסריונוביץ סטלין?

להווי ידוע, כי אין ספר סובייטי "מדעי" בלי ציטטין. ואין ציטטין של ק.ג.ב. בלי זיוף בולט וגס. אותו ספר חדש על מאבק האידיאות מביא מדבריו של זאב ז'בוטינסקי בזו הלשון:

            "ארץ ישראל צריכה להיות ליהודים. הערבים כבר יודעים, מה נעשה עמם ומה אנו תובעים מהם. עכשיו יש להעמידם על עובדה פשוטה ולהסביר להם, כי עליהם לעזוב את השטח שלנו ולהתפנות אל המדבר".

ודאי, ארץ ישראל שייכת בזכות לעם היהודי. זוהי הציונות, אשר בה אנו מאמינים, על אפם וחמתם של הזייפנים המקצועיים בקרמלין או מטעמו. אבל, היכן ומתי, אמר, או כתב, זאב ז'בוטינסקי, כי על הערבים ללכת מארץ ישראל למדבר? הצעה לי, עוד לפני שהשמעתי דבריי בבריסל, למחלקת ההטעיה בשירות המודיעין הסובייטי. יושיבו נא לשלושה חודשים תמימים את כל מומחיהם ויבקשו בכתביו ובנאומיו של זאב ז'בוטינסקי, אשר רבים מאתנו קראום יותר מאשר פעם אחת, ויראו לנו את "הציטטה" הזאת. הנני מצהיר בפני עם ועדה, כי אם יצליחו בכך, אודה בגלוי בטעותי, ו"אסמיך" את טא"ס לפרסם את הודאתי.

הספר המדעי מביא גם מדבריי. להיות מצוטט יחד עם ז'בוטינסקי, אפילו מתוך זיוף זדוני, זהו כבוד שאיני ראוי לו. ומה אני אומר, על פי הפילוסופי הקומוניסטים? הנה מה שכתבתי או הכרזתי:

            "לא יהיה לנו סיכוי להתפתח, כל עוד לא נפתור את בעיותינו הטריטוריאליות מתוך עמדות כוח ולא נאלץ את הערכים להישמע לנו לחלוטין".

זייפנים שכמותכם, מתי דרשתי, אמרתי, כתבתי, כי עלינו להכריח את הערבים להישמע לנו? הנה אני מוסיף להמליץ, כי למיעוט הערבי בארץ ישראל, ללאום הערבי המוכר על ידינו (בשפתכם: ערבסקייה נאציונליסטי) תינתן אופציה חופשית לגבי אזרחות, לאמור, יבקש ערבי בארץ ישראל אזרחות שלנו, תינתן לו; יעדיף את אזרחותו הקודמת, שלנו לא תיכפה עליו – מה בין בחירה חופשית לבין אילוץ מוחלט?

הייתי מציע למומחים הסובייטים המהוללים את הסכם החקירה וההודאה הקודם. אבל ביחס לדבריי, אף שסולפו, לא כדאי המאמץ. נסתפק, איפוא, בקביעה פשוטה: מעולם לא אמרתי ולא כתבתי כדברים האלה. מחלקת ההונאה הבולשביקית שוב זייפה במצח נחושה.

ד.

בין מועצת אירופה ובין ועידת בריסל זומנה במוסקבה מסיבת עיתונאים בלתי רגילה. ה"ניו-יורק טיימס" מסר פרטים מעניינים עליה. שלוש מאות כתבים מכל ארצות אירופה המזרחית הובאו למסיבה זו, שבה השמיעו שבעה יהודים, אשר חזרו מן הארץ לרוסיה, את חרפותיהם. אחד מהם סיפר, כי שירות הביטחון שלנו איים עליו שאם לא ינהל תעמולה אנטי-סובייטית, ירצח את ילדיו... מה עוד אנחנו צריכים לשמוע, כדי לדעת לאיזו שפלוּת מסוגלים להגיע מפיצי "השקר הגדול", אשר גבלס היה גם תלמידם וגם מוֹרם?

ועוד משהו מיוחד קרה ערב זימונה מחדש של ועידת בריסל. אורחים בברית המועצות למדו לפתע להפנות מכתבים לנציגות דיפלומטית זרה. בימים האחרונים, מסתבר, הלה שגרירות בלגיה במוסקבה לקבל פניות מפינות שונות של הארץ האדירה, ובהן מחאה על אשר השלטונות הבלגיים מתירים לקיים את הוועידה הזאת. דיוניה, מציינים הכותבים, יעמדו בסתירה להסכם הלסינקי.

איך אפשר, במדיה טוטליטרית, להפוך את היוצרות? אמנם, אין ביטחון, כי מחברי המכתבים הגלויים האלה, קראו אפילו סעיף אחד מהסכם הלסינקי. אבל כדאי להזכיר להם, ולוּ ממרחקים, מה נאמר באותו פרק "כיבוד הזכויות האנושיות וחרויות היסוד", אשר הזכרתיו בנאומי בשטרסבורג. הנה מובאת קצרה, מקורית, אמיתית:

            "המדינות המשתתפות (ברית המועצות היא אחת מהן) יכבדו זכויות אנוש וחרויות יסוד לרבות חרות המחשבה, המצפון, הדת, או האמונה לכל, ללא הבדל גזע, מין, לשון ודת. הן יקדמו את השימוש הממשי בזכויות אזרחיות, מדיניות, כלכליות, הכרתיות ואחרות הנובעות כולן מכבוד האדם בהיותן חיוניות להתפתחותו החופשית והמלאה".

ובכן, האם ברית המועצות, המפטרת אנשים מעבודתם ודנה אותם לרעב משוםש הם מבקשים להשתמש בזכותם לשוב למולדתם ההיסטורית, או מטילה אותם ואחרים לבתי חולים לחולי נפש (נזכור את הודעתו המזעזעת של המתמטיקאי פליוש) – מקיימת את ההתחייבות החגיגית הזאת? מה עומד בסתירה להסכם הלסינקי – התנהגותם המחפירה של השלטונות הסובייטיים, או כנס של בני חורין, בארץ דמוקרטית הבא למחות על שלילת חרויות היסוד ורמיסתן?

שליטי הקרמל עצמם מוכיחים, כי ועידת בריסל יכולה להיות בעלת חשיבות רבה. רגישותם הבאה לידי ביטוי בזיופים, בהשמצה מאורגנת, במכתבי מחאה "ספונטניים" מעידה, כי דעת ההל בארצות החופשיות יכולה לשמש גורם רב-עוצמה במערכה ההיסטורית על שיבת ציון של אחינו מברית המועצות. נלך, איפוא, לוועידה מתוך הכרת אחריותנו. היא צריכה להיות למנוף במערכה ציבורית מחודשת, כלל-עולמית מתמדת, עקשנית, למען זכותם של אחינו הסובלים והלוחמים (מה רב הוא אומץ לבו של היהודי אשר ... על מסיבת העיתונאים ההיא באומרו "מרחם אני עליהם!") לעלות, לשוב לארץ ישראל.

אם נעשה – נוכל, ואם ירצה השם – נזכה.