ביחסים בין רוסיה לארה"ב – אנחנו בעד ארה"ב ביחסים, בין ישראל לארה"ב – אנחנו בעד ישראל חלק ג'

באגדות העתונאים יעץ אדון בן-גוריון לארה"ב, לבל תנהג במדינות קטנות כנהוג אדון במשרתיו. סבורני כי ראש מפא"י היה מיטיב לעשות, לו, במקום להשיא עצות טובות לאמריקה, היה מיעץ לעצמו לא לנהוג כלפי גורמים זרים התנשאות ריקנית במקרה אחד והתרפסות משפילה במקרים אחרים; זו אף זו בנות הן לתסביך נחיתות. באשר "לווסליות", לא אמריקה דרשה אותה ממנהליה של מדיניות החוץ העברית, אלא הם הציעוהו לאמריקה. אלי יותר מראש מפא"י יכול היה לספר על כך ראש הש"י. אבל מה הוא ההבדל? האחד שמו דוד בן-גוריון; השני שמו בן-גוריון דוד.

לא "בפרוודה", כי אם "בניו-יורק טיימס" קראת את הכתבה של הנסון בולדוין, המומחה הצבאי של העתון האמריקאי הגדול, על "שירותי-הידיעות" של אמריקה, אנגליה וישראל. שמחתי לקרוא בכתבה ההיא מחמאה למוסד ישראל; הייתי עוד יותר שמח, לו אפשר היה לאשר במלואה את הערכתו של הנסון בולדווין. אבל, כידוע, גם הוא היה בין המשקיפים הזרים, שהאמינו, או "הואמנו" כי "להגנה" 60 אלף רובים, עד אשר בא מנהל מחלקת הבטחון הסוכנותית וגילה "בפקחותו היתירה", כי על אף דאגתו לבטחון "הישוב", או הודות לה, לא עמדו בימי ההכרעה לרשות "ההגנה" אלא אלף ושלוש מאות רובים...

[מכאן צונזר מעתון 'חרות', ט.ק.]

חוששני, כי ההבדל בין אגדת-חזיון לבין מציאות-הזיון בימים ההם אינו קטן מן ההבדל, הקיים בימים אלה, בין "ההערכה העצמית" המופצת בגויים, של שרות המודיעין שלנו לבין הישגיו האמתיים. והתוצאות שוב עלולות להיות טרגיות. קלות הדעת של אדון בן-גוריון עלתה לעמנו בקרבנות דמים רבים, מיותרים: נקמתה במדינה ובאזרחיה עלולה להיות לא פחות חמורה בעתיד.

שרות-מודיעין נאמן ומוכשר הוא גורם בטחוני ממדרגה ראשונה. אולם שרות המודיעין הקיים במדינה החזרותיו עולים על מעלותיו וכשלונותיו – בשטח העיקרי של פעולתו – רבים מהישגיו. שרות המודיעין שלנו לא ידע בבוא היום מאומה על תנועת הצבא הסורי בתוך "האזור המפורז"; על "מזבח" העוון הזה הועלתה קרבן יחידה שלמה של כוחותינו המזוינים. שרות המודיעין שלנו לא ידע דבר על הכנותיו של הצבא הסורי לכבוש את הגבעה הקרויה תל-אל-מוטילה; עשרות בחורים עבריים שלמו בדמם עבור כשלון זה. במקרה, הריני גם יודע מהו "העושר" באוצר הידיעות שהושגו על כוחו של הצבא המצערי...

החסרון העיקרי בשרות הידיעות שלנו הוא חסרון אורגני. מחמת גישה אנטי-ממלכתית של הכת השלטת ולמען הסוואת מזימות פנימיות, טושטשו הגבולין בין שרות-ריגול-וריגול-נגד כלפי חוץ לבין שרות בלשות כלפי פנים. אבירי הדמוקרטיה שלנו מתעקשים להכחיש את דבר קיומה של משטרה חשאית במדינתנו. למשמע הכחשותיהם צוחק להם כל ילד בישראל: אבל הם חוזרים ואומרים בעוויה של חכמה עליונה "משטרה חשאית"? מי ראה? מי שמע? מי מצא? הדמוקרטיה שלנו היא מסוג גבוה יותר מאשר הדמוקרטיה האמריקנית, האנגלית, הצרפתית; הצלנו אין שמץ של זכר של צל של משטרה חשאית!" בעקבות העמדת פנים צבועה זו בוים המחזה העגום, זורע הדמורליזציה בקרב הציבור כולו, אשר היינו עדים לו, לפני זמן מה, באולם בין-הדין. שני סוכני חרש של המשטרה החשאית, שנתפסו בקלקלתם, הרשו לעצמם, בפקודת שולחיהם, ללעוג במצח נחושה לשופט בישראל ולספר לו בפני עם ועדה, כי הם באו להרגיז את מר יערי במשרדו ולהפגין נגד משפטי פראג באשמורת השניה או השלישית של הלילה...

כל משטרה חשאית מסכנת, במידה זו או אחרת את זכויות האדם אות חריות האזרח. אבל "שרות בטחון" פנימי, אשר עצם קיומו מוכחש ע"י השליטים אין כמוהו לסכון בטחון הציבור ושלומו. בכל מדינה דמוקרטית, בה הבולשת נחשבת לרע הכרחי, מטילים עליה בקורת ציבורית חמורה. באמריקה קיימת בולשת; שמה: משרד החקירות הפדרלי. לא כל סוכניה הם גלויים, כי על כן בולשת היא. אבל שמו של האחראי לה ידוע לציבור כולו, הוא אדגר הובר; כתובותיהם של משרדיה העקריים גלויות וידועות לכל; תקציבה נקבע, לפי הצעת שר המשפטים הממונה על ראש הבולשת, ע"י הקונגרס. לעומת ה-FBI האמריקאי. הרי הש"י במדינת ישראל הוא ארגון סתר בלתי חוקי, אשר האחראי לו הוא אלמוני ומימונו מבוצע מן "הקרנות לרשות" הסודיות עליהן לא חלה כל ביקורת פרלמנטרית, כי הן פזורות ושזורות בין סעיפי התקציב הנעלם והנסתר, בארגון הסתר הזה משרתים לא רק "מיקרופוניסטים" וטפילים העולים, הם ומכוניותיהם והתרוצצויותיהם, בהון תועפות למשלם המיסים הישראלי; אנו יודעים מנסיוננו כי שורצים בו גם בני בליעל, המסוגלים לכל מעשה תועבה של פרובוקציה, והתעללות. ומקרב "בחיריו" של ארגון הסתר הזה, רבי המלשינות מתקופת השעבוד והמרד, הורכבה סביב אדון בן-גוריון "ממשלת הצללים" בישראל שהיא, ולא הממשלה "האחראית בפני הכנסת" מכריעה בבעיות המדיניות העקריות...

ב.

מניעת כל ביקורת ציבורית על שרותי הבולשת הביאה לא רק להקמתה של "ממשלת צללים" בישראל; תוצאתה השניה היא ערבוב התחומים בין השרות "החיצוני" לבין השרות "הפנימי", כי שניהם ניזונים מאותו תקציב נסתר ושניהם כפופים למרותה של אותה קבוצת "אלמונים". אי-ההפרדה בין שני השרותים הלה מן ההכרח שתתנקם ביעילותו של שרות הריגול כלפי חוץ. כי שרות ריגול וריגול-נגד דורש ריכוז כל המחשבה של מוחות חושבים; אבל אם "המוחות", החושבים פחות או יותר, מכוונים את מאמציהם בעיקר פנימה, להערמה על יריבים פוליטיים ולבילוש אחרי דיוניהם, לא רבה עוד המחשבה הנותרת למען גלוי סודותיהם של האויבים. ישנו תקדים מובהק, הבא ללמד על הסכנה המיוחדת הזאת לכל מערכת הבטחון הממלכתי בפולניה, בימי פילסודסקי וביחוד לאחר מותו, היתה "הלשכה השניה" של מטה הצבא, גם למוסד בילוש פנימי. רק בבוא יום המבחן, רק בהתרחש האסון הלאומי, למדו הפולנים, באיזו מידה היה שרות הרגול שלהם "היעיל" מאוד כלפי פנים, בלתי-יעיל כמעט לחלוטין מול פני אויב... חובה היא להזהיר את שליטינו מפני "הדרך הפולנית", בה הם הולכים בעוורונם כי רב. אמנם, "הדור" וה"דבר" נהנים מאוד מן "המוסד" הידוע; כל הקורא בתשומת לב ידיעות מסוימות, המופיעות מעל עמודי העתונים המפלגתיים האלה, יודע ללא פקפוק, כי הן סופרו לה לא ע"י "סופריהם המיוחדים" אלא ע"י סוכניהם המיוחדים, הם סוכני הש"י. העובדים לכאורה למען בטחון המדינה, אבל הנאתו של משטר מפא"י במדינת ישראל, כפי שהנאתו של משטר "הסנציה" משרותי "הלשכה השניה" התנקמה במדינת פולין.

בגלל כל הסיבות הלאו לא נוכל, לצערנו, לאשר את הציון הטוב, אשר הכתב הצבאי של ה"ניו-יורק טיימס", נתן לשרות הידיעות הישראלי אלא אם כן היה זה ציון לסוג אחד או מיוחד של אינפורמציה; גם שרות ידיעות, אשר יעילותו הכללית היא מפוקפקת, יכול לפעמים לספק אינפורמציה חשובה, שאינה רחוקה מדיוק. אולם תהא יעילותו של הש"י אשר תהא ותהא הערכתה אשר תהא. אין מנוס מן השאלה, על סמך מה יכול היה מר הנסון בולדווין להשוות ידיעות מסוימות של האינטליג'נס האמריקאי עם ידיעות מאותו סוג של שרות-הידיעות הישראלי? אין זאת, שהמומחה האמריקאי קבל את המסמכים הסודיים של המודיעין הישראלי. מה שם יקרא למסירת סודות ממלכתיים לאזרחה של מדינה זרה? לפי הכרעתה של "ממשלת הצללים" ניסחה הממשלה "האחראית בפני הכנסת" הצבעת חוק, המטילה עונשים חמורים על פרסום בעתון עברי של מה שקרוי "ידיעה שמורה", ואילו אותה "ממשלת הצללים" מסרה לאדם זר, במישירין או בעקיפין, את השמורות בידיעות הסתר, שאינן מגיעות לא לרוב השרים בממשלה ואף לא לאחד מחבריה של ועדת החוץ והבטחון, התעמיד את עצמה הכת השלטת מעל לכל חוק הקיים במדינה והמחייב את כל אזרחיה? האין היא יודעת לאן עלולה שיטתה הנפשעת להביא? כלום עדיין לא למדה – אמנם משטח אחר, - כי בהיכרת הכרת החוק מן העם, לא יעמוד לממשלה, ובנסיון להטיל חוק, כל כח הכפייה הפיסית העומד לרשותה?

אך אולי החמורה בשאלות תהא השאלה הנוגעת ליחסים בין ישראל הקטנה לבין אמריקה אדירת-הכח. אם מסירת ידיעות "סוידיות ביותר" לגורם נכרי, בלי הדדיות, בלי ברית, אינה "סטליטיות" או "ואסאליות", - סטאליטיות מהי? וואסאליות מהי? אין לענין הזה כל קשר "עם עלילות מוסקבה". על פי נסיוני הריני יודע כי בעיני השליטים הסוביטיים מתחלקים כל האנשים, לרבות הקומוניסטים, החיים מחוץ לברית-המועצות לשלושה סוגים: לאלה שהיו מרגלים, לאלה המשרתים בריגול ולאלה שיהיו סוכני ריגול. לעלילות מוסקבה אין סיבה "מעשית"; סיבתן כמטרתן מדינית היא. אולם לא עבדה של מוסקבה, המוכן לשרת בכל נפשו המשועבדת, את "מיניסטריון הפנים" של בריה, רשאי להציג את השאלה על העיסקא עם שרות הידיעות שלנו; זכאי וחייב להציגה כל איש עברי נאמן לעצמאות ישראל, שאינו מוכן לשרת אלא את עמו ואת ארצו.

[עד כאן צונזר במקור, ט.ק.]

ג.

ענין שרות הידיעות אינו אלא אחד הענינים במסכת היחסים הישראליים-אמריקאיים, כפי שהם עוצבו על ידי "מרכסיסטים פרו-אמריקאיים", או על ידי "אוהדי אמריקה ושונאי משטרה". כל עוד אדון בן-גוריון ואדון שרת מייצגים את מדינת ישראל תעמוד במרכז היחסים האלה תסביכם המיוחד; אולם ביסוד היחסים בין שתי המדינות תהיה תמיד מונחת השאלה, האם האינטרסים של ישראל זהים עם האינטרסים ועם הדרכים של המדיניות האמריקאית. דוקא אנחנו, האומרים בגלוי, כי ביחסים בין אמריקה, בה אדגאר הובר מתמנה על ידי אייזנהאואר, לבין רוסיה, בה מלנקוב "מתמנה" על ידי לברנטי בריה, הננו בעד אמריקה – דווקא אנחנו חייבים לבחון את בעית זהות האינטרסים של ירושלים וושינגטון.

אפשר לנסות "לפתור" את ההבעיה הזאת בדרך פשוטה מאוד. מאן דהוא ישב בירושלים ויטען ערב ובוקר ובכל יום תמיד: האינטרס האמריקאי זהה עם האינטרס הישראלי, האינטרס הישראלי זהה עם האינטרס האמריקאי! זוהי "דרך יהודית" מסורתית. הלכנו בה, לא ביחס לאמריקה. אלא ביחס לכל מדינה נכרית אחרת, בכל תקופה נדודינו הגלותיים, הלכנו בה, ביחס לבריטניה במשך חצי יובל שנים. מן הקצה השני הולכים בה, ביחס לרוסיה, ד"ר סנה, "העקבי בהסבכותו" ואנשי השומר-הצעיר, שהסתבכו "בעקביותם". דרך "המסתורית" אינה דרך ממלכתית. בני-החורין בישראל לא ינהגו על-פי הנוסחה, שיוחסה ליהודי הגולה ע"י משנאיהם: "מעלה ידידינו! ומי הם ידידינו? אלה שהם למעלה"! בני החורין יודעים כי זהות וחד-צדדיות הם תתרי דסתרי.. זהות האינטרסים בין ירושלים וואשינגטון תתכן למעשה אך אז, כאשר לא רק בירושלים ייאמר: "האינטרס הישראלי והאינטרס האמריקאי חד הוא", אלא גם בוושינגטון יוגד: "האינטרס האמריקאי והאינטרס הישראלי חד הוא".

אבל עלינו לרשום לפנינו את העובדה כי איש בוושינגטון אינו אומר זאת; איש לא אמר זאת שם. אף הארי טרומן, בעל הסנטימנט הכנה למדינה, אשר הוא סייע בהקמתה חתם על איגרת, בה הציג תביעות יסודיות לישראל: החזרת "מספר ניכר" של בורחים ערביים "ופיצוי טריטוריאלי" למדינות ערב, תמורת השטחים, אשר הנוער העברי הלוחם כבש בנשקו ובדמו מעבר לגבולות החלוקה על פי תכנית האו"ם "המקורית". אמנם, ממשלת טרומן לא לחצה לביצוען המידי של התביעות האלו, שנקבעו "בו יסודי" למדיניות האמריקאית בסכסוך הישראלי-ערבי. אבל עובדה היא, כי האדונים בן-גוריון ושרת נתנו בשעתם את הסכמתם העקרונית להחזרת מאה אלף בורחים. – זהו לכל הדעות "מספר ניכר" – ועובדה מדינית שניה היא, כי נציגי הסוכנות היהודית, המייצגים היום את ממשלת ישראל, סמכו את ידם על גבולות החלוקה כפי ששורטטו על ידי "המחלקים" מטעם ארגון האומות המאוחדות. אם הנשיא אייזנהאואר ישוב לתביעותיו של קודמו, יגרע מהן, או יוסיף עליהן, ידרוש את ביצוען ההדרגתי, או ילחץ לביצוען המידי, קשה ברגע זה לאמר, אין ספק כי בבוא היום, הוא יזכיר לאדונים בן-גוריון ושרת את הסכמתם הכפולה, העקרונית. נמזיס במדיניות פועלת כנמזיס בהיסטוריה: היא נוקמת את נקמתה. אבל בינתיים קיבל הגנראל אייזנהאואר משלחת ציונית ואמר לה, כי הוא רוחש רגשי ידידות "למדינת ישראל ולעמי ערב". אמנם, סגן שר החוץ האמריקאי, אשר קיבל לפני זמן קצר משלחת קיבוצית של מדינות ערב אמר לה, כי הוא רוחש אהדה "לעמי ערב ולמדינת ישראל", אך זה אינו העיקר. החשובה בעובדות היא, כי נשיאן של ארה"ב בא להדגיש בפני הציוני אמריקה, שאינטרס האמריקאי אינו זהה עם האינטרס הישראלי. האפשר להיות גם פרו-ישראלי וגם פרו-ערבי? לאזרחי ישראל כל תושבי ערב נדמה, כי הדבר הוא בתי אפשרי. אבל הגנרל אייזנהאואר מבקש להדגיש דווקא את אשר הוא אינו מצווה לפרסם: "אינני פרו-ישראלי ואינני פרו-ערבי; הנני פרו-אמריקאי". לו ישבו בקריה אנשי מדינה ולא מוכי-תסביכים, הם היו מבינים מזמן, כי זהו היסוד של המדיניות האמריקאית בכל חלקי תבל, ולא רק במזרח התיכון, יסוד אחר אין בכלל במדיניות.

ד.

צאו וראו: לא רק אנחנו, בני ישראל, מעונינים במניעת התפשטותו של המשטר הסובייטי; גם אנגליה, גם צרפת וגם הולנד, מעוניינות ענין חיוני בשימת פדות בין שטחי שלטונן או השפעתן לבין מה שקרוי על ידי דורי – התעמולה: "שלטון-עם עממי". אמריקה יודעת זאת. אנגליה צרפת והולנד הן בעלות-בריתה בהתנגדות לתכניותיו של הקרמלין,. ההסיקה מכך וושינגטון את המסקנה, כי האינטרס האמריקאי, זהה כעם האינטרס האנגלי, הצרפתי, ההולנדי? אין זכר במדיניות האמריקאית למסקנה כזאת; יש גם סימנים מובהקים למסקנה הפוכה מזו. בימי רוזנבלט בתקופת טהרן וילטה נטתה המדיניות האמריקאית להגיע לידי הסדר דו צדדי עם רוסיה ולסייע בפירוקן של האימפריות הישרנות, הצרפתית, ההולנדית וגם הבריטית. ורק לאחרונה נתגלה כי רוזנבלט בהגיעו לקזבלנקה יעץ בגלוי לבני המקום להפטר מן השלטון הצרפתי; התנגדותו לדה-גול כלל לא נבעה מ"אנטי-פטיה" אישית, ידוע ידע כי דה-גול לא "ימסור" את המושבות הצפון-אפריקאיות; דווקא דרלן, "בעל התסביך" של משתף-פעולה היה נראה נוח יותר.

אולם בימי טרומאן נרעשה המדיניות האמריקאית ממסע ההתפשטות הסובייטי. ואז נקבע לה קוו כפול, חדש רק במחציתו: להתנגד להתקדמותה הטריטוריאלית של רוסיה, אך יחד עם זה לסייע, במישרין או בעקיפין, בגלוי או בסתר, לפרוקן של האימפריות הישנות. בגלל הקוו הזה פורקה האימפריה הפאציפית של הולנד; גללו לא יכלה אנגליה להוסיף לשלוט שלטון ישיר בהודו; בגללו סולקה מפרס חברת הנפט האנגלו-אירנית; בגללו מתאונן לא רק הגנרל דה-גול, אלא גם המרשל ז'אן על "שיחותיהם" של נציגי אמריקה במרוקו טוניס ואלג'יר עם השליטים או העסקנים המקומיים. אסור היה לנו לשכוח, כי בגלל אותו קוו קיבלנו את עזרתה של אמריקה במלחמתנו נגד הבריטים ו"הסתירה" בין עזרתה לבין עזרת רוסיה – נגד הבריטים – לא היתה סתירה אלא בראשיהם של אנאלפביתים פוליטיים.

למעשה חוזרת אמריקה על המדיניות, שהתנהלה על ידי אנגליה במאה ה-19 זהוי מדיניות, בה משתלבת הקידמה האנושית עם האינטרס הממלכתי. נאה לתמוך "בעצמאות עמים" נגד שלטון קולוניאלי, אימפריאלי, נכרי, וטוב הוא לתעשייה האמריקאית לפרק גושים משקיים סגורים שהם הגופים האימפריאליים הקיימים. אשרי העם היודע לרתום את "הקידמה האנושית" לעגלת האינטרס הממשי שלו. נציגי עמנו לעולם לא ידעו לעשות זאת. "בשם הקידמה" הצביע אדון שרת, בתבונתו כי רבה, עבור הקמתה של מדינת לוב "העצמאית"; הוא השניא את עצמו על איטליה והוסיף חבר "מחרים" – לליגה הערבית.

אנו רואים, כי המדיניות האמריקאית הולכת בדרכה היא, על אף האיום הסובייטי. על אף הלחץ הרוסי. אמנם, הנחמה אשר סטאלין ניסה לנחם את חסידיו, באמרו בחיבורו האחרון, לפני מותו, כי תתכן מלחמה בין אמריקה לבין המעצמות הלא-סובייטית. האמת, החלה לא רק על תקופתנו] אלא על התקוות הידועות בהיסטוריה, היא, כי אין בכלל שתי מדינות, אשר האינטרסים שלהן יהיו זהים. בין מדינות תתכן רק שותפות אינטרסים. כל הטוען באורח חד-צדדי, לזהות אינטרסים בין ארצו לבין מדינה נכרית כלשהי, משלה את עצמו או מנסה להונות את בני עמו. ובמדיניות סופה של אשליה אחד הוא: מפלה. לקראת מפלה זו ביחסים בין אמריקה וישראל, לקראת הריסת היסודות של שותפות-האינטרסים בין שתי המדיניות הובילונו נושאי-האשליות – והתסביכים בקריה.