ביחסים בין רוסיה לארה"ב – אנחנו בעד ארה"ב ביחסים, בין ישראל לארה"ב – אנחנו בעד ישראל חלק ב'

שכנתי באוירון, שהביאני למכסיקו, דרך היוסטון, "עיר העתיד" החדשה של טכסס, היתה קצינה בצבא האמריקאי בימי מלחמת העולם השניה. כמקובל בין שכנים לתא הרכבת או לכסא באוירון, נתגלתה בינינו שיחה, לאחר שהחלפנו בינינו את "בקשות הסליחה" הרגילות ואת העתונים המצויירים הנאים. האשה האמריקאית שמחה לשמוע, כי מישראל הנני; אני שמחתי לשמוע, כי יא עבדה במחנות הפליטים באיטליה ועשתה כמיטב יכלתה – כך ספרה – כדי להקל על מצבם הקשה של פליטי החרב היהודיים. "האמן לי, - אמרה שכנתי בחום מלבב, - הייתי ממש מאושרת, בקוראי לאחר שנים רבות על הקמת מדינתכם העצמאית. ראיתי את הפליטים שלכם בעיניים ומה טוב הדבר שכיום הם אזרחים חפשיים וגאים בארצם שלהם". הודיתי לה על רגשתיה הטובים והוספתי:

-          האמיני לי, גברתי, כי לא קל היה להקים את המדינה הקטנה הזאת שלנו.

-          א. כן, - השיבה – יודעת אני, כי קשה היה לכם להפטר מהבריטים. אשר לא רצו בשיום אופן להכניס את הפליטים לארץ-ישראל. אל תשכח, כי גם אנחנו האמריקאים היינו נאלצים להלחם, כדי להשתחרר מהם. ועוד משהו אומר לך – הוסיפה בחיוך – הורי, הורי באו הנה מאירלנד. המבין אתה למה אני מתכוונת?

הבינותי.

-          בכל זאת – המשיכה שכנתי לגלות את לבה "האמריקאי" וה"אירי" - אין אני מרגישה היום שנאה לאנגלים. הם נזקקים לעזרתנו... אגב, מה דעתך אתה על האנגלים?

-          בארצם שלהם – התחלתי – נוהגים האנגלים בהגינות, אבל במושבות...
לא הספקתי לסיים את המשפט. האשה הפנתה אלי מבט, אשר התמהון והרוגז שמשו בו בערבוביה:

-          אין אתה צריך לאמר "מושבות" - הפסיקתני – אנחנו כבבר מזמן מדינה עצמאית.

-          צחקתי, אמרתי לה, כי אני יודע, שארה"ב של אמריקה הן מדינה עצמאית בשנת 1952, אבל לבריטים היו וישנן עוד מושבות, וגם ארץ-ישראל היתה "מושבה" שלהם. שכנתי אף היא צחקה בלבביות על אי ההבנה המוזרה שלה. הוספנו לשוחח בידידות, עד אשר האשה, בהביטה בעד החלון, קראה: "ראה, הנה היוסטון!"

מה היה גורלה של האנושות, ללא יכלה נכדתם האמריקאית של אמיגרנטים איריים לאמר ב-1952, אף מתוך אי-הבנה מצחיקה: "אנחנו כבר מזמן מדינה עצמאית"? מה היו פני התקופה, לו "שלש עשרה המושבות" היו נשארות בין פניני הכתר הבריטי? מה היה מהלך ההיסטוריה בימינו, אף לו המושבות היו ל"דומיניון מעבר לים", כדוגמת קנדה, או אוסטרליה?

מבחינת האנושות אין אמריקה "מדינה"; היא "מאורע". מלחמת השחרור של "13 המושבות" על תוצאותיה "הגדור-עולמיות" שהובלטו בשני הדורות האחרונים, היא אחד המאורעות ההיסטוריים, המטפחים על פניהם של "רואי השחורות". החזיון "אמריקה" נותן יסוד ממשי לאמונה, הנחשבת לאי-רציונלית, כי קיים כח טמיר בתוך האנושות או מעל האנושות, השומר עליה בפני גלישה בלתי-חוזרת לתהום העבדות. אמנם, מדי תקופה בתקופה קרבה האנושות אל פי התהום האפלה הזאת; לעתים נדמה, כי אין עוד כח שיתייצב מול העריצות המזויינת ויעצור את מסע הנצחון שלה; אבל "ברגע אחרון", לאחר נסיגות, אסונות ושגיאות, מסתבר, כי העריצות, ותהא אדירת כח כאשר תהא, אינה יכולה לנצח. בעמדו עם גבו אל תהום – לא אל הקיר: אל התהום – חש האדם החפשי, כי המערכה היא "על הכל", כי אין עוד הבדל בין עבדות ומות ובין חרות וחיים. תחושה זו, ילידתה-אויבתה של העריצות, מקימה את הפלא של "אף על פי כן". בצד החרות קם הכח הפיסי המסוגל להלחם למענה; האנושות ניצלת שוב "ברגע האחרון" מסכנה איומה עד – עד קום סכנה חדשה. ואולי עד בלי סוף...

בימים עברו טען "האופטימיסט": טוב הוא עולמנו, אין טוב ממנו; לעומתו טען "הפסימיסט": רע הוא עולמנו, אין רע ממנו. בימינו אנו, לא זהו ההבדל בין "אופטימיסם" ו"פסימיזם". גם האופטימיסט יודה כי לא טוב הוא עולמנו, לרבות אמריקה; אבל בעוד אשר "הפסימיסט" יגיד לכם], כי העולם הרע הזה נידון ותקומה אין לו, יאמר האופטימיסט: "בסופו של דבר, ינצח "האף על פי כן" ולעריצות לא תהא תקומה". את זאת מוכיחה גם אמריקה, שאינה כלל "עולם אידיאל", אבל היא מארורע עולמי.

אלמלא אמריקה קרוב לודאי, כי גרמניה היתה משתלטת על אירופה כולה ועל חלקים גדולים של אסיה ואפריקה במלחמת העולם הראשונה. אמנם, גרמניה דאז היתה של ווילהלם והניד בורג ולא של הינדנבורג והיטלר והיא פנתה על ידי לודנדורף בקריאה אל "היהודים היקרים", אבל, כידוע, לא חסרון, כי אם המעשה בא ללמד על אופיו של עם. והמעשה הבא להורות מה היתה גרמניה המנצחת עושה בעמים זרים תחת שלטונה – שמו אושוויץ.

אלמלא אמריקה, אין ספר כי "גרמניה בלא מסווה", גרמניה הנאצית היתה מדבירה תחת מגפיה לפחות שלש יבשות. אמנם, אין להכחיש כי רוח ההתנגדות, שנתגלתה באנגליה בהנהגת צ'רצ'יל בימי דוקנקירק, היתה בין גורמי הנצחון, אך בלי סיוע של אמריקה, היתה הנסיגה לקנדה יוצאת מגדר "אזהרות-הדרבון" הרטורית של צ'רצ'יל... אמנם.. החל מימי הסתיו והחוף של 1941, לאחר התגברות על נסיגת הבהלה של חדשי הקיץ, נלחם הצבא הסובייטי בגבורה בלתי שכיחה, גם במערכות ההתגונות וגם בהתקפות-הנגד, אבל בלי עזרתה של אמריקה היו מחנות נוספים של הצבא הרוסי מושמדים ואף הנסיגה מעבר לאורל לא היתה מצילה את רוסיה מן הצפת הגרמנית-יפאנית.

בימים הגורליים ההם עזרה אמריקה לרוסיה לא רק בפועל, בגלוי ובמישרין: בנשק, תחמושת וחיטה; סיועה האחר למוסקבה, אולי המכריע, היה "אוטומטי", עקיף וסמוי מן העין. "הודות לקיומה של אמריקה" לא התקיפה יאפאן בחזית המזרחית של ברית המועצות. בחורף 1941 יכול היה סטאלין – גם על סמך הידיעות הסודיות של המרגל הגרמני-סובייטי הנודע בטוקיו – לבצע את "הסיכון המחושב", לחשוף כמעט כליל את הגבול המזרחי של ארצו ולהעביר את הדיביזיות הסיבריות המצויינות לחזית מוסקבה, הדיביזיות האלה הן – ולא רק "הגנראלים" כפור ושטח – הצילו את מוסקבה. והקרב על הבירה הרוסית, - לא הקרב על סטאלינגראד – היה המפנה הראשון, המכריע במלחמה הגרמנית-סובייטית.

לאחר מלחמת העולם השניה, אין ספק כי, אלמלא אמריקה, היתה רוסיה משתלטת על כל חלקי העולם, אליהם היא יכלה להגיע בדרך יבשתית. אני יודע, כי אם קומוניסט, או פרו-קומוניסט יקרא שורות האלו, הוא ילעג "לאיום", ישמיע אנחה ויאמר: מי יתנני! בסמכות הנסיון האישי, עלי להזהיר את הקורא הזה מפני אנחתו. אינני יודע, אם רבים בין הקומוניסטים או הפרו-קומוניסטים שלנו ישבו, או ישבו זמן רב, בבית-הכלא בגלל הקומוניזם או למען ברית המועצות. באירופה, לפני מלחמת העולם השניה היו קומוניסטים רבים תושבים קבועים של בתי הסוהר. אבל כאשר מלווהו של הצבא הסובייטי במסע הכיבוש שלו – נוטר המהפכה הטשקיסטי – הגיע אל ארצות בהן הקומוניסטים נלחמו וסבלו, קרה דבר משונה: הם נאשמו, רובם ככולם בשיתוף פעולה עם המשטרה הקפיטליסטית. האומללים ניסו להגן על עצמם בנימוק משכנע ביותר. "אנחנו – היו אומרים לחוקריהם הסובייטים - ישבנו במשך שנים בבתי-הכלא הקאפיטאליסטיים ואתם מאשימים אותנו באנטי-מהפכנות, היתכן?"

החוקרים היו צוחקים להם ושואלים תוך כדי צחוק עליז:

-          כמה זמן ישבת? חמש שנים? נו, יפה, אבל מה היה לאחר מכן?

-          לאחר מכן – היה משיב הקומוניסט בבטחון – יצאתי לחפשי כי תקופת המאסר על פי פסק-הדין נסתיימה

-          צחק החוקר, צחק ולבסוף אמר:

-          אתה רוצה לשכנע אותנו כי המשטרה הקאפיטאליסטית שחררה קומוניסטים לאחר "שנגמר פסק-הדין"? לו היית קומוניסט נאמן, לא היו הקפיטליסטים משחררים אותך אבל הם נתנו לך לצאת לחפשי, משום שהבטחת להם להסגיר בידיהם קומוניסטים נאמנים...

לרוב הקומוניסטים והפרו-קומוניסטים שלנו אף לא תהיה הגנה זו שהתנפצה – בכל "הגנה" בחדרי החקירה של הנ.ק.וו.ד. – אל סלע "הידיעה המוחלטת" של החוקר. הם כולם "משתפי פעולה" עם הקפיטליסטים; על כולם חל, או היה חל הסעיף "האנטיקונטר-ריבולוציוני" של החוק הסובייטי הפלילי, הוא הסעיף הנודע 58. הם אינם יודעים, או לא יודו, אך עבודה היא, כי ביניהם לבין תא-החקירה בניהם לבין התהום עומדת – אמריקה הקפיטליסטית. אחד הפרדוכסים של תקופתנו: אמריקה מגינה על מחנה עצום של קומוניסטים בעולם הלא סובייטי...

לא קומוניסטים אינם זקוקים לשכנוע, כי לא טוב היה להם, לבני משפחותיהם, לידידים וליריביהם, לו הצבא האדום "ומלווהו" היו מגיעים אליהם או להיפך. הלא-קומוניסטים, אף נטולי הנסיון וחשוכי הידיעות, יכלו ללמוד, דווקא בימים אלה, מיהו השליט האמיתי בברית-המועצות.

בימים אלה ירד מן הבמה סטאלין. לפני מותו הועלו במערב סברות רבות על מה שיקרה, ברוסיה לאחר מותו. הפשוטה בהן היתה הסברה, כי במקום השליט היחיד תקבל את הנהגת המדינה הסובייטית "שלישיה שלטת", טריאומוויראט בלע"ז. דומה וגם הסברה הזאת לא התאמתה.

הקורא את החלטות על הרי-ארגון במערכות השלטון הסוביטי, אינו יכול לא לשים לב לעובדה, כי מולוטוב מופיע במקום השלישי ברשימת חברי "הנשיאות" המצ ומצמת של המפלגה הקומוניסטית. בימי סטאלין היה מולוטוב תמיד מופיע במקום השני בתפקיד של ראש מועצת הקומיסרים, בתואר של ראש הממשלה. אך לאחר מות סטאלין וכתוצאה מן "הרי-ארגון" קבל מולוטוב את אחד התיקים בממשלה ואף על פי שתיקו הוא חושוב - מדיניות החוץ – הרי שמו של מולוטוב מופיע "ברשימה הקובעת" לא רק אחרי מלנקוב, ראש הממשלה, אלא גם אחרי בריה, ראש "מיניסטריון הפנים" המאוחד. הרושם הוא, כי ברוסיה לא הוקם, לעת-עתה, "טריאומוויראט" כי אם "דואומוויראט" "זוג שליט", במקום "שלישיה שלטת".

הרושם הזה מתחזק על ידי השוואת האומים המלאים, שהושמעו לפני ארון-המתים של סטאלין. מלנקוב בנה את נאומו על פי המתכונת של "נאום השבועה" הנודע אשר סטאלין השמיע ב-1924 לפני לנין המת. מולוטוב, שנאם השלישי, אמר דברים רבים, שנאמרו לפניו על ידי בריה ומלנקוב. אך בעוד אשר מולוטוב הזכיר רק את השמות מרכס-אנגלס-לנין-סטאלין וקרא לעם להלכד סביב "המפלגה והממשלה" (בתור שכאלו) אמר בריה, ראש המשטרה החשאית:

"העם הסובייטי קבל בברכה ובהסכמה ללא-פירצה את ההחלטה של הוועד המרכזי של מפלגתנו, של מועצת המיניסטרים ונשיאות המועצה העליונה על הצעדים החשובים, שמטרתם להבטיח הנהגה נכונה ובלתי-מופסקת של כל החיים בארצנו. אחת ההחלטות החשובות ביותר היא מינוייו לתפקיד ראש מועצת המיניסטרים לברית המועצות של תלמידו המחונן של לנין, חברו לנשק הנאמן של סטאלין, גיאורג מכסימליאנוביטש מלכנקוב".

כמובן, ללברנטי בריה לא היתה אפילו אפשרות פיסית, ביזמותו של סטאלין ועד הספדתו, לשאול את העם הסובייטי, אם הוא רוצה במלנקוב, במולוטוב, או במועמד שלישי כראש הממשלה. בשביל בדיקת המהות של "הרי-ארגון" אין לדבר חשיבות; גם מספיד אחר היה מדבר בשם העם הסובייטי "והסכמתו האחידה" להחלטות שפורסמו בקרמלין. האופייני הוא, שאת התמיכה הפומבית למלנקוב, ביום קבורת סטאלין, נתן בריה ולא אחר, ראש המ.וו.ד., הוא ולא אחר. לכאורה, דבר בריה בשם העם הסובייטי; למעשה הוא דבר אל העם הסובייטי. "אני לברנטי בריה, המפקד העליון של חובשי הכובעים הירוקים, הידועים לכם היטב, אומר לכם, כי מלנקוב הוא תלמיד מחונן של לנין ולא רק עוזרו האמן הנאמן של סטאלין והוא, גיאורגי מכסימילינוביץ, צריך להיות ראש-הממשלה – מי מתנגד"? אין התנגדות. העם הסובייטי כסובייט העליון מברך פה אחד על מנויו של "התלמדי המחונן" וכו'.

לפני תריסר שנים, על גדות הפיצ'ורה למדתי מפי סגן-עורך "הרבד" לשער על השנוי היסודי, שחל במערכות השלטון הסובייטי אחרי מות לנין. בימי לנין היתה המשטרה החשאית זרוע למפלגה הקומוניסטית השלטת: בימי סטאלין היתה מפלגה הקומוניסטית לזרוע של הנ.ק.וו.ד. השליט. השנוי הזה לא בא לידי גלוי בשלב העליון של השלטון: בקרמלין; הוא בוצע ללא סייג בכל שאר השלבים של השלטון הסובייטי. החל ממטה הצבא וגמר במזכיר בתא המפלגתי בקולחוז נידח. סטאלין עוד ידע לחסל את ראשי הנ.ק.וו.ד.. כגון יאגודא ויזשוב, כי לו ולא להם היתה נתונה "הלויאליות הבולשבית" של פקודיהם. ספק אם מלקום יוכל לפקד על פיקודיו של בריה מעל לראשו, אם נכונה הנחה זו, הרי שתמע ממנה, כי שלטונה של המשטרה החשאית הרוסית יהיה בתקופה הקרובה עוד יותר מוחלט, מכפי שהיה ביטמי סטאלין: הוא יגיע עד לעליון בשלבי השלטון הסובייטי.

אנשים חפשיים אינם אוהבים משטרה חשאית; אוהבי חרות שונאים בכל לבם את שלטונה של משטרה חשאית. אנשים חפשיים בכל הארצות אינם רוצים בהתפשטותו של המשטר הסובייטי, עם חיל נוטרי השליט, הולך אחריו או לפניו. אנחנו תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, לוחמי החופש העברים, לא נתבטל בפני שום כח, לא נרכין ראש בפני "החזק" או בפני "העשיר", לא נעלה על שפתותינו, בעמדנו מול "גויים אדירים" חיוך חנפני ולא נשמיע באזניהם דברי התרפסות. את החרות אנחנו אוהבים, ובכבוד האדם אנו בוחרים, ומשום כך הרינו אומרים בגלוי ובפשטות: ביחסים בין אמריקה ובין רוסיה אנו בעד אמריקה.

טענה הנני שומע: האדון בן-גוריון ואדון שרת אף הם אומרים ככה. אין צדק בטענה הזאת. חובה עלינו להודות, כי האדונים האלה אינם אומרים, אלא צועקים ככה, צועקים לא רק בגרונותיהם ובעטיהם, אלא בכל עצמותיהם, בעצביהם. הצרה היא, שזעקת עצביהם באה לכסות ולחפות על מידה גדושה של צביעות. צביעות זו מתנקמת לא רק בהם, אלא במדינה, היא תוסיף להתקדם, כל עוד ה"תחבלן" ו"נסחן" ידברו בשם ישראל.

האדונים בן-גוריון ושרת הנם מרכסיסטים מוצהרים. הם מאמינים, כי הניצול אינו תלוי בתנאי העבודה, אלא הוא טבוע בעבודה במפעל השייך לפרט. מבחינת האמונה הזאת אין שום הבדל בין "סוציאליסט דמוקרטי" לבין "קומוניסט אנטי-דמוקרטי". מרכסיסט סוביטי קבל בקובנה, בימי הסתיו של 1940, משלחת פעולים של אחד מבתי החרושת ה"מולאמים". הפועלים אשר לא התמצאו עדין בסידורי המשפט, בקשו, כי בעל בית-החרושת שלהם יורשה לפעול, תחת המשטר החדש, במנהל המפעל. הפועלים טענו, כי האיש הוא ישר ויחסו לעובדים היה הגון ביותר. השיב להם נציג האסכולה המרכסיסטית: "יתכן, כי בעל מפעלכם היה מוצץ דם טוב, אבל גם מוצץ דם טוב, מוצץ דם הנהו". על תשובה זו יסמוך ידו ויהיה מוכן לחזור מלה במלה כל מרכסיסט מבית מדרשה של מפא"י. לפיכך, אין פאל, שאדונים בן-גוריון ושרת שרים עד עצם היום הזה את ההימנון, אשר אמנם פסק מלהיות הימנונה הממלכתי של רוסיה הסוביטית, אבל הוא מוסיף להיות הימנונה של המפלגה הקומוניסטית הסוביטית. וגם אודם הדגלים אחד הוא. כי אלה גם אלה מאמינים – וביחסינו הרציני ליריבים עלינו להאמין שהם מאמינים – כי על "חורבות העולם הישן" יש להקים "עולם חדש". בו כל אמצעי הייצור יהיו "שייכים" לאומה, למדינה.

בברית המועצות שייכים כל אמצעי הייצור למדינה. אם על ידי כך בוטל "ניצול האדם על ידי האדם". שאלה אחרת היא. ואין זו שאלה למשטר הסוביטי בלבד; זו שאלת השאלות למרכסיזם "הדמוקרטי" ו"האנטי דמוקרטי" כאחת, אם בכלל יתכן "מרכסיזם דמוקרטי". אבל עובדה היא, כי בברית המועצות נעשה הצעד המכריע להגשמת התורה המרכסיסטית:" כל מפעלי הייצור הופקעו מבעלות הפרט והועברו לרשות המדינה. היכול איזה שהוא מרכסיסט להתיחס בשוויון נפש מהפכני זה?

 ולהפיך באמריקה. מפעלי היצור בארצות הברית מיעוטם המבוטל שייך למדינה; רובם ככולם הם בבעלות פרטים. על פי המרכסיזם זהו משטר הניצול בכל אימתו, בכל אי-מוסדיותו, בכל רקבונו. לדידם של כל המרכסיסטים נידון משטר זה לירידה, לכליה. האדונים בן-גוריון ושרת, המרכסיסטים דבית מפאי מוכרחים איפוא לומר לחבריהם ולחניכיהם: מעלה הדגל האדום! הלאה משטר-בעלות-הפרט על אמצעי הייצור! הלאה משטר ניצול האדם על ידי האדם! אותו זמן הם נאלצים לצעוק בגרונותיהם בעצמותיהם ובעצביהם: תחי אמריה! תחי המדינה האדירה – בה האדם מנצל את האדם ! תחיה אמריקה בעלת המשטר הבלתי-מוסרי, הרקוב הנידון לכלייה!

בגלל ההסתבכות הנוראה הזאת הולך אדון שרת לרנגון ומעלה שם, בפני נציגי העמים האסייטיים את הרעיון על "כח שלישי", ככתוב ב"ניו-יורק טיימס" "בין האימפריאליזם הסוביטי לבין האימפריאליזם המערבי". אין לך רעיון שנוא יותר על האמריקאים מרעיון זה של "כח שלישי", אשר אפילו ניהרו, בוויכוח פומבי עם ביוואן האנגלי, דחה אותו כרעיון נקלה. בהטפה ל"כוח שלישי" רואים האמריקאים שרות ישיר למדיניותה של מוסקבה, אבל אדון שרת, הנשבע בוקר וערב אמונים לסטייט-דפרטמנט מפרנסו, נתפס בשנת 1953 אף לרעיון זה. כי שתי נשמות בקרבו, וההתרוצצות ביניהן מעבירתו על דעתו.

מצד שני מפחדים האדונים בן-גוריון ושרת פן אמריקה תחשוד, בהם, כי כמרכסיסטים אין הם יכולים לתמוך בלב שלם ב"עולם הניצול" וב"משטר הרקוב". התסביך הנפשי הזה של ראשי מפא"י מזכיר את התסביך הגלותי, עליו כתב אחד-העם במאמרו הידוע "עבדות בתוך חרות". בגללו מוכנים האדונים בן-גוריון ושרת להשמיע באזני האמריקאים דברי חנופה דוחים - דוחים גם בשביל האמריקאים – כפי שהם מוכנים לעשות מעשי השתעבדות סוכנותיים. התסביך חסר המוצא של ראש ממשלה ושר חוץ מרכסיסטיים, המייצגים בימים אלה את מדינת ישראל,] אינו משפיע ל היחסים בית אמריקה ורוסיה; הוא משפיע על היחסים בין ישראל ואמריקה. השפעה הרסנית היא.

לא תם הנושא. עוד נשוב לדון בו.