ביחסים בין רוסיה לארה"ב – אנחנו בעד ארה"ב ביחסים, בין ישראל לארה"ב – אנחנו בעד ישראל חלק א'

א.

שר ישראל סיפר, כי באחת מישיבות הממשלה קרא אדון בן-גוריון לשר-החוץ שלו: "אויל אתה!" בדרך כלל, לזרא לכולנו "האימפולסיביות" של ראש מפא"י, בין אם היא מתבטאת בנבול-פה מעל במת הכנסת, ובין אם היא מוצאת את בטוייה בהתפרצויות סביב שלחן הממשלה. אך ביחס למר שרת חוששני, כי נהיה קרובים לדעתו של סבא של יריב.

אדון בן-גוריון מכיר את מזכירו הפרטי של חיים ארלוזורוב הי"ד זה למעלה מחצי יובל שנים; אני לא הכרתיו אישית, אלא בארבע השנים האחרונות. בתקופות המרד קראתי כמעט את כל נאומיו והצהרותיו של משה שרת גיליתי בהם לעתים תכופות פחד מכוער; מצאתי בהם תמיד מליצה עברית יפה. אבל מאז ישבתי עמו שעות ארוכות ליד שולחן אחד; מאז שמעתיו מסביר את "נפש רעיונו" על סכויי השלום עם מדינות ערב, או את ההגדרה ה"קלאסית" של יחסו לשני הגושים עולמיים אי-הזדהות; מאז נודע לי מפיו על שיחותיו עם אצ'יסון האמריקאי ועם ווישינסקי הרוסי, גיליתי בשר-החוץ המפא"יי תכונה שלישית, היא קרובה מאד להגדרתו של אדון בן-גוריון.

חייב אדם לעשות צדק עם יריבו. למר שרת ידיעות נרחבות. הוא יודע עברית על כל הילכותיה, אם כי לא תמיד הוא יודע להשתמש בה כהלכה. נהירין לו גם לשונות עמים זרים. ידיעתו באנגלית למשל, היא עמוקה מאד. שח לי פעם ז'מס מקדונלד, ידיד עמנו, שגרירה הקודם של ארצות הברית בישראל: "האנגלית של מר שרת היא כה עמוקה עד אשר אני, "הגוי" מתקשה לפעמים להבין אותה..." אך כלום "ידיעות" מקנות בינה? בטוחני, כי רבים מאתנו נתקלו פעם בכסיל מלא ידיעות כרמון. כפי שסבא של יריב מאמת את הכלל: "לא כל אכזר אמיץ הוא ולאו כל "פי[מחוק במקור, ט.ק] חכם הוא", כן מאמת שר-החוץ שלו את הכלל: "לאו כל "מלומד" נבון הוא". ישנם בעולם גם "כסילים מלומדים".

ב.

לאחרונה אימת מר שרת את הכלל ההוא גם בהצהרותיו הפומביות. הוא עמד על במת הכנסת ועסק, תוך פולמוס עם חברו לשעבר ד"ר סנה, כ"היסטוריוסופיה" של בדיעבד" מה היה אלמלא כבשו לנין וטרוצקי את השלטון ברוסיה. פתאום הפליט פיו את המשפט הבא: "הרי מתחילה לא נתכוון היטלר להשמיד את היהודים..." סבורני, כי מאז מסרו שרי-חוץ הודעות בפרלמנטים, עוד לא מסר שום שר-חוץ הודעה, שתשווה באוילותה להודעתו זו של שר חוץ בישראל. מר שרת לא אמר: "היטלר לא מיד החל בהשמדה"; הוא טען, כי אשמדאי לא נתכוון להשמיד. שר בישראל, מנסה לקרוא בכוונותיו של השטן, שהשמיד בכל "השיטתיות" הגרמנית מליונים יהודים; איש יהודי מודיע ליתומים ולשכולים ולדעת הקהל הנכריה כי הכוונות האלו לא היו כלל שטניות, בעוד כל ילד בישראל צריך לדעת כי בשנת 1936 עמד יליד השטן ברייכסאג שלו ואמר: "המלחמה הקרובה פרושה קץ היהדות האירופית".

הצעתי למר שרת לחזור בו מדבריו המבישים. קראתי, כי ווינסטון צ'רצ'יל לא פעם חוזר בו מדבריו בפרלמנט הבריטי, אם הוא מרגיש, כי לשונו הכשילתו. מה שׁנאה לאיש גדול, אינו נראה למשה שרת? אבל גאותנותו – לא של צ'רצ'יל, של שרת – אשר גם בינה לבין תבונה אין קשר לא הרשתה לו להודות במה ששר חוץ נבון בודאי היה מודה. הוא "תמה" ל"התרגשות" וטען לעו8מתו, כי כוונתו היתה "לאחריות השלטון הבריטי להשמדת היהודים!" שטות, בימי ההשמדה טענו אנחנו, המורדים-הפורשים בישראל, כי הבריטים הגוזלים את ארצנו, עושים את עצמם שותפים לפשע ההשמדה הגרמני. אם זכרוני אינו מטעני טען אז אדון שרתוק, כי אנו "תוקעים סכין בגב האומה". באשר אנו פוגעים בשיתוף הפעולה הקיים או הנכסף". מקץ עשר שנים גילה מר שרת, כי צדקו לא "מפרישי התזכירים", אלי הפרושים-למרד. אבל מן מפורסמות הוא, כי שר החוץ המפא"י מבקש גם היום למצוא חן וחסד בלונדון; לדידו, למה יגיד לבריטים בשנת 1953: "רוצחים אתם, השתתפתם ברצח יהודי אירופה"?

נכון הוא, כי שטות דומה עשה סבא של יריב. לא למען האמת אלא למען חשבון פנימי הודה "הפיקח" בשנת 1953, כי ראש מפקת "ההגנה" בשנת 1946 אישר – בשם "המוסדות המוסמכים", כמובן – את תכנית ההתקפה של הארגון הצבאי הלאומי למלון המלך דוד. בשנה ההיא היה סבא של יריב או אבי עמוס "עצור פריס" ואם זכרוני אינו מטעני, הריהו טען כי מעולם לא היה כל מגע בין ה"הגנה" ההגונה לבין הטרוריסטים רעי-הלב. אחרי הכחשת-כזב, שגילה שבע שנים, מודה אדון בן-גוריון בפני צ'רצ'יל, אידן ואטלי ומוריסון: "המברקים שאתם פרסמתם על שיתוף פעולה בין "ההגנה" אצ"ל ולח"י אמת היו; אני שטענתי כי זייפתם את המברקים האלה, רמאי הייתי. אתם שטענתם, כי אנשי הסוכנות היהודית היו שותפים "למעשי הטרור" צדקתם; אני שאמרתי, כי אין לנו כל קשר עם הטרוריסטים, כיזבתי ושיקרתי..." את כל זה השמיע אדון בן-גוריון במפורש לא רק באוזניהם של קוראי מאמריו העבריים, אלא גם באזניהם של קוראי תרגומי מאמריו האנגלים, הצרפתים והאמריקאים: ולא חשב ולא חשש "הפיקח", פן ישאלו בוואשינגטון, בלונדון ופריס: האלה שליטי ישראל? היש יסוד להאמין לדבריהם?האפשר לכבד אותם? ויהודים טובים עודם תמהים, משום מה אין יחס כבוד, לא בוואשינגטון, לא בלנודון ולא בפאריס למדינה המיוצגת ע"י "תחבלן" "פיקח מדי כדי להיות חכם" ועל ידי "נסחן" אשר ידענותו נמצאת ביחס הפוך לתבונתו.

ג.

מבמת הכנסת בירושלים ירד מר שרת לחוף אילת, שם נשא נאום לא על היסטוריוסופיה, כי אם על מדיניות "אקטואלית". ראשית, אמר שר החוץ, עלינו לציין, כי רוסיה הסובייטית תמכה בהקמת מדינה עברית רק בגלל סיבות תכסיסיות. שנית, עליכם לזכור, כי תמיכה זו היתה גם לטובת הקומוניזם, באשר הורחק מכאן גורם אימפריאליסטי. שלישית, לא הפסדנו דבר בגלל ניתוק היחסים בין ברית המועצות ובין מדינת ישראל.

טול את שלושת הגילויים כשירת-הים של משה שרת ותדע, אם יש יסוד למה שאמר עליו חברו ה"רתחן" אין צורך להתעכב הרבה על ה"גלוי" הראשון. כל סטודנט, שהבין את ראשי הפרקים בתולדות היחסים בין עמים וארצות, יודע, כי עוד לא נולדה הממשלה, שתתמוך במדינה זרה בגלל סיבות שונות מאלו הקרויות "תכסיסיות", תהיינה הצהרותיה הפומביות, ה"רשמיות" אשר תהיינה. צרפת תמכה במאה השמונה עשרה במלחמת השחרור האמריקאית וסיבת תמיכתה – הסיבה המכרעת – היתה "תכסיסית" מאד: להחליף את המתחרה הבריטי. אנגליה תמכה בהתקוממות היוונים נגד השלטון הטורקי. אף על פי שבירון הלך להרי-יוון מתוך אותו האידיאליזם שקרא ללפייט ללכת לגאיות אמריקה, הרי גם לנגד עיני הממשלה הבריטית היתה מטרה "תכסיסית" ברורה: להחליש את המתחרה הטורקי. רוסיה הצארית תמכה במלחמתם של העמים המהוים היום את יוגוסלביה, לא בשם עקרון "אחות העמים", אלא למען מטרה "תכסיסית" מובהקת: להחליש את המתחרה האוסטרי. המטרה ה"תכסיסית" עוברת כחוט השני בכל בריתות-ההגנה וההתקפה בכל מלחמות השחררו הלאומיות, בכל היחסים הבין-לאומיים. רק עסקני האיגודים המקצועיים, שהחלו, באמצעות הסכנות היהודית, לטפל במדיניות הניחו, כי ה יזכו לתמיכה הודות לתזכיריהם, דמעותיהם, או פטפוטיהם ה"פרוגרסיביים".

אולם שר החוץ המפא"י לא הסתפק בגלוי ההלכה המדינית החדשה, לא נחה דעתו עליו, עד אשר "הסביר" מה היתה "הסיבה התכסיסית", שהניעה את הקרמלין בשנים 1947-48 לתמוך במדינה עברית בארץ-ישראל. הסיבה בפיו אינה יכולה, כמובן להיות "שלילית" : מרד מזויין נגד השלטון הבריטי; היא מוכרחה להיות חיובית" : טובת הקומוניזם. ואת ה"הסבר" הזה של מר שרת שמעו לא רק תושבי אילת העברים; קראוהו היטב גם קוראי תרגומ-נאומו האנגליים. הצפרתיים, האמריקאים.

במשך שנים רבות לחשה התעמולה הבריטית בוואשינגטון את "אזהרתה" "מלחמת היהודים בארץ-ישראל נעשית לפי רצונה של מוסקבה. כי לטובת הקומוניזם היא". ידידי אריה בן אליעזר וידידי בן-ציון קצנלבוגן בפרו לו כי סוכני האינטליג'נס הבריטי שחקרום בימים ההם, בקאהיר, הביעו את בטחונם כי אני הנני סוכן קומוניסטי ונשלחתי ע"י הקרמלין לארץ-ישראל, כדי לעשות צרות לאנגלים ולשרת את תכניות הכבוש של סטאלין. אין להניח, כי הסוכנים הבריטיים עשו מ"בטחונם" זה סוד ביניהם לבין חברי... אמנם ואשינגטון לא היטתה אוזן קשבת מדי ללחישות הבריטיות. כי גם לה היתה "סיבה תכסיסית:" לתמוך במלחמה לסילוק השלטון הבריטי. אבל בעוד אשר בימים אלה עולה בחוגים אמריקאים רבי-השפעה הסברה, כי תמיכת אמריקה בהקמת מדינה עברית היתה משגה, בא שר החוץ של ישראל ואומר להם, - כי הקמתה של מדינת ישראל היתה מתחילה "לטובת הקומוניזם"!

ואת שני גלוייו המדיניים הכתיר שר החוץ בהודעה פסקנית. כי לא הפסדנו שום דבר בגלל ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם רוסיה. אמנם, חברתו לממשלה, הגברת גולדה מאירסון, בהשתמשה במלון הסוכנותי הישן-נושן, אמרה, כי היום, בו צירנו נתבקש לעזוב את מוסקבה הוא "יום שחור" לעם ישראל. אבל הגברת מאירסון, איננה מתימרת להיות מומחית למדיניות (אם היא מומחית לעניני עבודה אינני יודע; יתכן, שיודעים על כך מחוסרי העבודה). מר שרת מתימר להיות מומחה לדיפלומטיה ובכל זאת הוא טען, - לא בניגוד לשרת העבודה המעמידה פני אשה סנטימנטילית, אלא בניגוד לאמת האכזרית -: "לא הפסדנו". מספיק לקרוא את הדברים הגלויים מהתפרסמים בעתונות הבריטית ואת רמזי הדברים המופיעים בעתנוות האמריקאית, כדי לעדת, כי גם דבריו אלה של שר החוץ המפא"י דברי הבל המה.

ד.

ההפסד שלנו איננו במזרח, אלא דווקא במערב ובערב. מתוך קלות-דעת נפשעת העלו ה"מומחים" של משרד החוץ את הסברה, כי יחסה של רוסיה למדינת-ישראל נקבע על ידי רצונה ונסיונה לרכוש את לב הערבים. ה"הסבר" הזה, שמקורו בקריה, הועלה על נס וחזר ונשנה בכל עתון בריטי. בכל עתון אמריקאי. המסקנה המשתמעת ממנו היא בלתי נמנעת: "מעצמות המערב אינן צריכות לאפשר לקרמלין להעביר לצדו את מדינות-ערב. גם ואשינגטון חייבת לתמוך במדינות ערב ולא להרגיזן על ידי תמיכה, או על ידי "תמיכה חד-צדדית", בישראל שנואת-נפשן"...

האמת היא, כי למדיניות פרו-ערבית זו יש עוד סמוכין – במדיניות הקריה. התהילות הראשונות על ה"אופי המתקדם" של משפט נגיב לא נשמעו בלונדון ובוושינגטון; הן יצאו מפי אדון בן-גוריון, מפי אדון שרת ומפי "דובריהם" הגלוים והנסתרים. ועוד בטרם עלה נגיב לשלטון, ניסו אדונים אלה "להסביר" לאמריקאים ולבריטים, כי הפתרון לכל בעיות מזרח התיכון הוא בחתימת חוזי השלום בין ישראל וערב. עתה מתקרבת השעה, ש"הסבורתיהם" עלולות לשאת פרי. אולם, בבוא העת יזכירו מדינאי המערב לשלחי הקריה את התחייבויותיהם בענין החזרת מאה אלף בורחים, את הבטחותיהם בענין ה"פיצויים" הנאמדים במאתים וששים מיליון דולר ואת הסכמתם ל"תיקוני גבולות". "לכל הדברים האלה הסכמתם בלאוו הכי, - יגידו המדינאים הנכרים שנתבקשו ע"י מר שרת ושליחיו "להטיל שלום" במזרח-התיכון, - אלא אתם קושרים אותם להסכמי שלום, הבינו, כי עליכם "לתת", כדי "לקבל", אם באמת רצונכם בהסכמי שלום, או בשיחות שלום, הבו לנו לפחות "מפרעה", שנוכל להביאנה לערבים ולשכנעם, כי כדאי להם להעתר לבקשתכם ולשבת אתכם לשולחן אחד. למען השלום צריך להקריב קרבנות... ואם אתם באמת עומדים בחזית הראשונה נגד רוסיה הסוביטית, כפי שאתם נשבעים לפנינו ערב ובוקר וכל יום תמים, הבינו, כי גם למען מנוע את חיזוק ההשפעה של מוסקבה בקרב הערבים, עליכם להביא קרבנות"...

האם, בהישמע הדרישות האלו, יוכל מר שרת להודיע בוושינגטון: "רבותי, ביחסים בין אמריקה רוסיה אנחנו בעד אמריקה, אבל יחסים בין ישראל ואמריקה אנחנו בעד ישראל"? בטרם תשיב, איש בישראל, לשאלה זו, חשוב נא על מר שרת, זכור את הנסיגה המבוהלת מן "הגולג'" הירושלמי וזכור בעיקר, כי הוא עצמו הזמין דרישות אלו...