ביד הלשון הנמהרת

מאמר עיתון
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ"ג ניסן התשל"ו, 23 באפריל 1976
נושאים:
אישים - אנואר סאדאת, ג'יימי קרטר, יאסר עראפת. מדינות - ארה"ב, ברית המועצות (רוסיה). שלמות המולדת - ארץ ישראל השלמה. הסכסוך הישראלי פלסטיני - אש"ף. ממשל - בחירות
מאמר של מנחם בגין סביב מערכת הבחירות בארצות הברית באותה התקופה והצעת השלום של סאדאת שכוללת כיניון מדינה פלאסטינית ביהודה ושומרון
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

ביד הלשון הנמהרת 

(מעריב, 23.4.1976)

 א.

אודה ולא אבוש, כי על תפקידו הרם, המרכזי, של מר הלמוד זוננפלד במשרד החוץ האמריקני, שמעתי בפעם הראשונה מפיו של ליאוניד ברז'נייב. לפני חודשים מספר ביקר ד"ר קיסינג'ר, בלוויית יועצו, במוסקבה והציע למזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית לקיים דיון משותף, סובייטו-אמריקני, על אנגולה ועתידה. מר ברז'נייב לגלג בגלוי, בציניות בלתי נסתרת, על הצעה זו. אנגולה, אמר, אינה חלק של ברית המועצות; מדוע אני צריך לנהל משא ומתן עליה עם מזכיר המדינה של ארצות הברית? מוטב, הוסיף השליט הסובייטי, שד"ר קיסינג'ר ינהל על נושא זה שיחות עם זוננפלד; הם בוודאי ישיגו הסכם ביניהם; הם תמיד מסכימים...

זהו, איפוא, ד"ר זוננפלד, המומחה לברית המועצות, או לגוש הקומוניסטי, במחלקת המדינה של ארצות הברית. מזכיר המדינה קורא לו" "הקיסינג'ר שלי". אין להכחיש, כי בתואר זה, הניתן לזולת, יש גם משהו מן ההערכה העצמית; אבל יש בו, לפני הכל, מתן כבוד ליועצו של יועץ הנשיא. מר זוננפלד הוא, בוודאי, איש ברוּך כישרונות, אם ד"ר קיסינג'ר הגיע כלפיו לדרגה כה גבוהה של תשבחות.

בדצמבר אשתקד היה בלונדון כנס של שגרירים אמריקניים בארצות אירופה, שבו השתתפו שני הקיסינג'רים. גם השני בהם, הלא הוא ד"ר זוננפלד, השמיע דברים סודיים באוזני נציגיה הדיפלומטיים של ארצות הברית. אבל בימינו, כידוע, אין סודות, בוודאי לא לזמן רב. באביב שנה זו פורסמה פסקה רבת-חשיבות, פסיכולוגית ומדינית, מתוך דבריו הכמוסים של ד"ר זוננפלד וסופר כי הוא, הטיף ל"יחס אורגני" בין ברית המועצות ובין ארצות אירופה המזרחית.

קמה סערה בארצות הברית הנמצאת בקדחת של בחירות מוקדמות בין המועמדים לנשיאות, המתחרים בתוך שתי המפלגות. אין כאמריקה המדגישה, כי היא הינה ארץ של מיעוטים אתניים. ביניהם ישנם יוצאי הארצות הבלטיות, הבלקניות ועוד. בכל הארצות האלו שולטים הסובייטים, או נאמניהם. הביטוי: יחס, או קשר, אורגני, התפרש שהמימשל בוושינגטון ממליץ, כי שליטת הסובייטים,ה ישירה או העקיפה, באיזור ההשפעה שלהם תישאר על כנה או אפילו תהודק יותר, עדי "אורניות".

כדי להפיג את הרושם הזה, החל ד"ר קיסינג'ר בהכחשה שלום-עליכם'ית, הידועה בכפילותה. ראשית, זוננפלד לא אמר את הדברים שיוחסו לו; שנית, הוא לא התכוון... הטענה, כי הרישום בלונדון היה מעשה ידיו של פקיד זוטר אף היא לא עמדה זמן רב. התברר, כי הפקיד, שרשם את תוכן דבריו של זוננפלד, היה דווקא בר-סמכא. נוסף על כך, וזה העיקר, הרישום אושר בדרג הבכיר ושוגר כתדריך רשמי לכל השגרירויות של ארצו הברית. אחר ימי סערה מתפתחת, הוחלט לפרסם את המסמך הדיפלומטי במלואו, בבחינת יקרא הציבור וישפוט.

הייתי בין קוראיו. מר זוננפלד קבע בלונדון, כי היחס בין ברית המועצות ובין ארצות אירופה המזרחית מבוסס בעירו על כוח. אלמלא היה מומחה, היו בוודאי הבריות מגיבים על קביעה זו באנחה: אכן, רעיון מקורי, גילוי ממש... אבל בנאומו, אשר מחלצות הכמיסות הוסרו ממנו, היו בכל זאת, מספר נקודות אופייניות. אחת מהן, אשר לא הושם לה לב כלל, נוגעת לנו, ליהודים. וכך אמר המרצה הנכבד בכנס הדיפלומטי הסגור:

            "הוויכוח על הדטאנט, המתנהל ברצות הברית, מלווה בפירושים שלפיהם הסחר הסובייטי הוא בבחינת דרך חד-סיטרית. הרושם הוא, כי בימים אלה אין אתה יכול סתם לקבל תשלום בעד הסחורות שחנך מוכרן (אלא) – אתה מוכרח להשיג הגירה יהודית, או הגבלה בחימוש, או דברים אחרים".

מה עניין הגירה יהודית מברית המועצות לבעיית השתלטותה על ארצות אירופה המזרחית? אמנם, מר זוננפלד הביא גם דוגמאות אחרות, אבל הסרקזם שלו בולט, לגבי העניין היהודי, ממשפט הקובע, כי אין כביכול תשלום סתם, בכסף, בעד סחורות המסופקות לרוסיה הסובייטית. לשם מה צריך היה להכניס בנוסח זה, את בעיית היהודים, ושאיפתם לעלות לארץ ישראל, לתדריך הדיפלומטי הזה? צר לי, אך חובה עלי, לומר, כי לפנינו שוב תופעה של תסביך יהודי אומלל. מר זוננפלד אף הוא הנהו פליט יהודי מגרמניה הנאצית. הוא הגיע לאמריקה ועלה בסולם הפקידות של מחלקת המדינה; בוואי בזכות כישרונותיו התרומיים. אך בהופיעו בפני השגרירים שלא רצות הברית, הוא מרגיש צורך להוכיח מידה של אדישות לגבי ההגירה היהודית מבריתה מועצות, אין הוא מותיר ספק, כי היה מעדיף "סתם תשלום" בעד סחורות אמריקאיות, הזורמות למדינה הקומוניסטית המרכזית, אבל בימינו אי אפשר כך, כי ישנה בעיה המסבכת את החילופין הרגילים, הרצויים. התסביך הזה, היוצר עבדות בתוך חרות, לא רק בימי אחד העם.

לבסוף אנו מגיעים לפיסקה העיקרית. אביאה בתרגום מלא:

            "לפיכך צריכה להיות מדיניותנו לשאוף להתפתחות שתעשה את מערכת היחסים בין האירופאים המזרחיים ובין ברית המועצות לאורגנית". המלה, איפוא, נאמרה; הרישום היה מדויק. נשאלת השאלה, לשם מה היו דרושות ההכחשות החפוזות? מר זוננפלד עצמו הודה, כי היתה מצדו "בחירה בלתי מוצלחת של ביטוי". ודאי, עדיין לא נולד האדם שלא נכשל בלשונות. אבל אופיינית העובדה, כי בעקבות ההכחשות, שלא היו מעוגנות בפרוטוקול, באה הודעת המומחה רק לאחר שלא-מומחים התעוררו, העירו וסערו.

 

ב.

בבחירות המוקדמות לנשיאות ארצות הברית הלך ג'ימי קרטר מחיל אל חיל. הוא איש הדרום, מושלה של מדינת ג'ורג'יה. מבטאו הדרומי המודגש, העושה את שפתו למקוצרת בהברותיה, לא היה לו למכשול, גם אם יש הטוענים, במזרח ובצפון, כי הם אינם סובלים אותו (ואת המבטא). בוודאי, מר קרטר לא יכול היה לגבור על הסנטור ג'קסון בניו-יור, שבה, ללא ספק, הכריעו קולותיהם של היהודים. במדינת ניו-יורק הגדולה גבר מר ג'קסון על כל שאר המועמדים במפלגה הדמוקרטית. אין פלא. בביקוריי האחרונים בארצות הברית ראיתי מקרוב באיזו התלהבות תומכים יהודים במועמדותו של הסנטור מוושינגטון. אמנם, תמיכת היהודים, אפילו כולם, אינה מספיקה, כדי להיבחר לנשיא; אבל ישנן מדינות בתוך אמריקה הגדולה, שבהן אי אפשר לזכות במרוץ בלי הקול היהודי. ניו-יורק היא, בוודאי, אחת מהן. גם האחרות, כגון קליפורניה או אילינוי ואולי גם פנסילבניה, נחשבות למדינות מפתח בגלל ריכוזי האוכלוסין הגדולים שבהן. בכל אלו תומכים יהודים רבים, בדבקוּת ממש, במועמדותו של סנטור ג'קסון, בזוכרם לו את עמדתו לעליית יהודים מברית המועצות לארץ ישראל ואת ידידותו למדינת היהודים. אמנם,  היו, וישנם, כאלה הטוענים בעקשנות, כי תיקון ג'קסון גרם להמעטת העלייה מרוסיה הסובייטית, אבל הסלף הזה אינו מתקבל על דעת הבריות. הכל זוכרים כי היה הסכם משולש על מספר העולים בין ג'קסון, בין המימשל ובין מוסקבה, אלא שהרוסים נפגעו מן הסכום המזערי של אשראי, אשר ארצות הברית הציעה להם, וכתוצאה מכך חזרו בהם מהסכמתם המפורשת, שבאה לביטוי בחילופי המכתבים ביניהם ובין ד"ר קיסינג'ר.

אך נשוב למר קרטר, כאמור. ברוב המחוזות היתה ידו על העליונה בבחירות המוקדמות. הוא ניצח בהם את שאר המתחרים מתוך המפלגה הדמוקרטית, לרבות סנטור ג'קסון. באחרונה היה לו גם ניצחון פסיכולוגי מיוחד. ברגע מסוים, בליל הספירה, נקבע, כי מתחרהו מן האגף הליברלי, חבר הקונגרס יודל זכה ביותר קולות ממנו. מר יודל נחפז להודיע על זכייתו. אך ספירת הקולות נמשכה ולפנות בוקר הוכח, כי מר קרטר שב וגבר על המתחרים בו. כלי התקשורת והעיתונות השוו את המקרה למה שהתרחש בשנת 1948 בין טרומן ובין דיואי. עיתונה הגדול של שיקגו הודיע אז באותיות של קידוש לבנה: דיואי נבחר לנשיא ושעות מספר לאחר עדיין ישנם לא מעטים הממאנים למחול. ועוד נראה באיזו מידה השפיעה על הבחירות המוקדמות, של דיוני הוועידה והחלטתה, ואולי על תוצאות הבחירה הסופית, פליטת פה אחת...

ג.

אינני יודע, האם הקנצלר של אוסטריה מתפלל, ואם כן, מיהו האלוהים אשר אליו הוא נושא תחינתו. אבל ברור, כי האיש מייחל ללידה מחדש. לו מבוקשו היה ניתן לו, היה שב ונולד לא-יהודי. באין למר קרייסקי האפשרות להיוולד מחדש, הוא טוען, כי עם יהודי אינו קיים. אמנם יש עם ישראל ומדינה, שבה הוא חי, אבל היהודים אשר מחוצה לה, "שייכים" לעמים שבתוכם הם חיים. בתיאוריה זו יש, בוודאי, כדי להסביר את רוגזו של הקנצלר קרייסקי על מר ויזנטל, המוכיח, שלא רק קיים עם יהודי, אלא עדיין חיים, גם בחסותו של ראש ממשלת אוסטריה, אלה אשר רצחוהו. לא פחות אופיינית העובדה שמר קרייסקי המדבר בשבחם של אויבי ישראל, לא שם לב לעובדה, כי העם בישראל מכיר בלאום הערבי ואינו תובע מבניו, כי יודיעו שהם "שייכים" לעם אחר. התסביכים האלה.

לפני ימים מספר הציע לנו מי שאינו בנו של העם היהודי, כי איננו, שנתפלל לשלומו של סאדאת המצרי. ואילו אני, אזרח ישראל, בן העם היהודי, החי וקיים, מבקש להודיע, כי כל משוחררי התסביכים בתוכנו, מסרבים לשאת את התפילה המוצעת. סירובנו יעמוד בתוקפו, גם אם סנטור יעבץ, הנבדל ממר קרייסקי בהכרת יהדותו, יטען, כי סאדאת שואף לשלום עם ישראל.

איזהו שלומו של השליט המצרי? הוא מציע, במתינות שכזו, כי נמסור לשלטונו של עראפאת ומרעיו את יהודה, שומרון ועזה מחוברות בפרוזדור בנגב. אנו יכולים לראות את מפת השלום הסאדאתינית בעיני רוחנו. האכזריים באויבינו מקיפים את בתינו מצפון, מזרח ודרום. כל ערינו ומושבותינו הן בטווח האש של תותחיהם. אין עוד מנוח לאיש, אשה וילד בישראל. אין עוד סיכוי אפילו למחשבה על שלום. שפיכות הדמים תהא יום-יומית. עד אשר תבוא עלינו האכזרית במלחמות בתנאים השים ביותר, וכדי להציל את נפשותינו יהיה עלינו, במספר אבידות שאין להם שיעור – והלב חרד להכתיבו לעט – לשוב ולגאול את אותם שטחי ארץ ישראל אשר כבר שוחררו, ובאילו קורבנות, והם היום בשטח שיפוטנו. אכן, פרדוכס-דמים, אשר כמוהו לא ידעה שום אומה ולשון. כמה פעמים יכול עם לגאול, לעזוב ושוב ללחום ולשפוך דמו?

סאדאת אף אז אינו מבטיח לנו שלום. הדורות הבאים, הוא חוזר ואומר, יגיעו לשלום; הוא עצמו יכול לתת רק אי-לוחמה, אם ניסוג לקווי ה-4 ביוני 1967 ונסכים להקמת אותה מדינה פלסטינית. זה צריך להיות שלב במסע להשמדתה של מדינת היהודים. סאדאת תמיד מדגיש כי לפלסטינים יש זכות להוסיף ולתבוע את זכויותיהם, קרי הרחבת שליטתו של עראפאת על שאר חלקי ארץ ישראל, עדי הקמת המדינה החילונית, דמוקרטית וכו' – בלי ישראל.

לשלומו של אויב ערמומי זה צריכים אנחנו, לפי עצתו של אדון קרייסקי, להתפלל אל אבינו שבשמים, כי ישמרנו וינצרהו ויצילהו מכל צרה ומחלה, והוא, האויב האכזרי שואף הכחדתנו, נחשב ל"מתון" במחלקת המדינה. סאדאת מצדו קובע, כי עראפאת הינו איש מתון. עראפאת מכתיר את אסאד הסורי למתון. עוד מעט וגם בקר הבגדדי  למתון ייחשב, כי הרי הוא הזמין את היהודים, אשר נטשו את ארם נהריים, לשוב ל"מולדת", כלומר לעירק. הנה משפחת המתונים בערב. ראש וראשון בהם הוא מי שמציע אי-לוחמה עם מדינה יהודית שנידונה להכחדה או למלחמת קיום נוראה, בגין שאיפתם הגלויה של הקשים באויביה. אכן, רודף שלום הוא סאדאת; הוא רודף לא אחרי אלא את השלום, עדי הריסתו. העם היהודי, מר קרייסקי, לא יתפלל לשלומו של מי ששואף להשמיד את מדינתו.

ד.

ארגון המרצחים פת"ח קם בשנות הששים לפני מלחמת ששת הימים. בתקופה ההיא נתמנה האלוף יצחק רבין לראש המטה הכללי של צה"ל. נדהמתי באחד הבקרים לקרוא את דבריו הבאים: ארגון הפורשים פת"ח וכו'. עדיין לא הכרתי אישית את מר רבין, אך הוא היה מפקדו של צבאנו. טלפנתי אליו מן הכנסת ואמרתי לו: אלופי, אל נא תקרא לאויבי ישראל בשם "פורשים". אני מקווה, הוספתי, כי אין צורך להביא נימוקים לפנייתי זו". תשובת הרמטכ"ל היתה קצרה: "אני חשוב שצדקת, אדוני".

חלפו שנים רבות. מר רבין היה לראש הממשלה. הוא רצה להציג את גוש אמונים כסכנה לאומה, וקרא לו בשם פורשים. הפעם לא טלפנתי למר רבין; ושוב אין צורך לנמק את ההימנעות הזאת, אך נוכח הניסיון הכפול שאלתי את עצמי: ריבונו דעלמא כולו, כיצד יכולים אנשים להיות כה כפותים לתעמולת משטימה של העבר?

הפורשים... הם, כנראה, סמל הרע. פעם משווים אותם עם שואפי הכחדת ישראל; פעם אחרת, להבדיל אין סוף הבדלים, משווים אליהם את אוהבי ארץ ישראל, אם מתעורר הרצון לפגוע בהם.

בעמדנו מול התופעה של עבדות רוחנית לרגשות העבר, לא הגבנו, ולא נגיב, ברוגזה, אלא במנוד ראש. הפורשים... הם כבר אמרו, כי יישאו את הכתר הזה, כל ימי חייהם, בחדואה ובגאון. אמנם כן, הם פרשו, לעת השמדה שיעבוד וסכנה, מן העבדות וההשלמה, אלי מלחמת שחרור, והנחילו לאומה את נצחון המפנה, אשר בעוד שבועיים יחוג אותו כל העם היהודי. ואם עדיין ישנם כפויי טובה, המנסים להתכחש לעובדה זו – להם הכלימה. נעבור לסדר היום.

-          -      -

ראש הממשלה גילה לנו ערב חג החרות, כי ישנם   א י ש י ם   בישראל הפועלים להעכרת היחסים בין ארצות הברית ובין ישראל. זוהי הודעה מחרידה. כולנו מעוניינים ביחסי ידידות עם אמריקה, ואם אישיות ישראלית חותר ביודעין תחת יחסים אלה, הרי היא מביאה נזק בל ישוער למדינתנו. והנה, מתריע מר רבין, כי ישנה אפילו קבוצה שלמה של אישים, הנוהגים לפעול נגד האינטרסים החיוניים של עמם וארצם.

ראש הממשלה חייב יהיה לומר לכנסת ולציבור, אל מי התכוון. לא ייתכן להשאיר האשמה כזו בעלמא. האפשרויות הן שתיים. אם ההאשמה היא נכונה, יש להוקיע את המחבלים מבית; אם היא חסרת שחר, כיצד מרשה לעצמו ראש הממשלה להטילה באלמוניות כוללנית? נתבע מראש הממשלה אחריות על דיבורו המדהים.

-           -      -

אבותינו אמרו:  מוות וחיים ביד הלשון. עתים, עלתה המחשבה, שמא יש בכך משהו מן ההגזמה. ולא היא. צדקו חכמי ישראל הקדמונים. למדים אנו, בייחוד בתקופתנו, כי לשון נמהרת עלולה לזעזע עולמות.