ביטחון ושלום בארץ ישראל נאום בחברון
מעיר האבות, מעירו של כלב בן יפונה, רעהו של יהושע לאמונה ונאמנות, לאימוץ לבו של העם וידיו לקראת מעשה המפנה, כיבוש כנען; מעיר מלכותו הראשונה של דוד המנצח על צבאות ישראל ועל זמירות ישראל – נשואות עינינו לעתידו של עמנו בארצו; נקדיש את דברינו לבעיות העתיד.
אנו מציעים, כי ישראל תיטול לידיה שלה את היוזמה להשכנת שלום במזרח התיכון ותביא בפני העם הערבי, ובפני עמים אחרים, את ההצעות הבאות:
- יוסכם על השבתת נשק מוחלטת בין היהודים ובין הערבים לתקופה התחלתית של שלוש שנים.
- השבתת הנשק תחול על הצבאות הסדירים ביבשה, בים ובאוויר, ועל כל כוח או ארגון אחר הנושא נשק.
- בשלוש השנים האלה ייעשה מאמץ כדי להשכין שלום בין שני העמים על ידי חתימת חוזי שלום בין המדינה היהודית ובין שכנותיה הערביות, ובחוזי השלום ייקבעו גבולותיהן.
- ייעשה מאמץ הדדי למצוא פתרון אנושי מוסכם לבעיית הפליטים הערביים ורכושם ולשאלת רכושם של הפליטים היהודיים אשר עזבו את מדינות ערב ועלו לישראל.
- כל ממשלה שהיא צד למשא ומתן תמנה את נציגיה המוסמכים לניהולו.
- המשא והמתן יתקיים לסירוגין בירושלים ובבירותיהן של המדינות הערביות השכנות, או במקום נייטראלי, ז'נבה, לוזאן או סאן-רמו.
- כל צד יהיה רשאי להביא כל הצעה הנראית לו לשולחן הדיונים מתוך הכרה הדדית בעצמאותן ובריבונותן של המדינות הנושאות והנותנות.
- איגרת רשמית, הכוללת הצעות אלו, תישלח על ידי ממשלת ישראל למדינות השכנות ולכל המדינות אשר ישראל מקיימת עמן יחסים דיפלומטיים. כמו כן יימסר תוכנה של איגרת זו לידיעתם של כל העמים על ידי פרסומה הנאות ברבים.
ניסיונות שווא להשמידנו
על רקע יוזמת שלום ישראלית זו מבקש אני להשמיע דברי הסבר באוזני הערבים.
בגלל הסכסוך ההיסטורי של עמנו על זכות הבעלות לארץ ישראל, ניסיתם עשר פעמים, במשך 55 שנים, להטביע בדם את שאיפתנו לשיבה ולתחייה לאומית בארץ אבותינו. קמתם עלינו כדי לכלותנו, בשנים 1920, 1921, 1929, 1936, 1947, 1948, 1956-1949, 1967-1957, בשנת 1967 ובשנת 1973. אדרבא, התבוננו בני ערב מה היא התוצאה של כל הניסיונות הללו מבחינתכם ומבחינתנו. לא עלה בידכם להשמידנו. נהפוך הוא – גברנו ועצמנו מאוד.
כך יהיה גם בעתיד, אם תוסיפו ללכת בדרך זו, דרך חסרת התכלית. ההרג הטראגי הוא הדדי. אתם באים אלינו להרוג בנו, אפילו בילדינו הקטנים, אבל גם אתם נהרגים. ומתוך ידיעת העובדות, יכולים אנחנו לומר לכם, כי אין לכם שום סיכוי להרוס את מדינת היהודים.
שתי סיבות לכך. הראשונה – קם בדורנו, הלוא הוא דור ההשמדה והתקומה, היהודי הלוחם. במשך דורות רבים, גם אתם, גם עמים רבים, סברו כי טיפוס זה של האדם: היהודי הלוחם, נעלם ולא יקום עוד. היהודי הלוחם קם ולא ייעלם עוד. התבוננו באולם הזה ותדעו מהו היהודי הלוחם. זאב ז'בוטינסקי, יסוף טרומפלדור, הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, תל-חי, ההגנה, הארגון הצבאי הלאומי, לוחמי חרות ישראל, הפלמ"ח, היחידות בצבאות בנות הברית, המח"ל, הטייסים, הצנחנים, הטנקיסטים, התותחנים – היהודי הלוחם – משה דיין, אריאל שרון, היהודי הלוחם – דוד רזיאל, אברהם יאיר, מפקדיהם של המעטים העומדים נגד הרבים.
היהודי הלוחם הוא אדם. הוא בן אדם. הוא בנהּ של אם יהודייה, אחת מיצירות הפלא, לרוך האהבה ולקשיי הדאגה, של הבורא. היהודי הלוחם אוהב ילד, כל ילד. חי השם, גם ילד ערבי. היהודי הלוחם אוהב ספר, אוהב חרות ושונא מלחמה, כגאריבאלדי, אך מוכן ללחום למען החרות.
היהודי הלוחם אינו רוצה לפגוע בשום ערבי. הוא רוצה שלום בינינו ובין כל הערבים. אך אם אי-פעם תרימו יד על העם הזה, דעו – היהודי הלוחם עשוי לבלי חת, לבו פלדה, ידיו מלומדות לקרב, אצבעותיו למלחמה. הוא יך באויב, יפיצו, יניסו, ידבירו ויבטיח לעם הזה חיים, חרות וכבוד אנושי בארץ אבותיו לעולמי עד.
הסיבה השנייה היא: מאחורי ענייננו הצודק עומד כוחנו המחודש. אמנם כן, אין אנו רוצים לפגוע בכם, בני העם הערבי, אבל עליכם לדעת כי אילו אי פעם על פי הערכתכם הייתם מגיעים לסיכון קיומה של מדינתנו, יהיה לאַל-ידנו, להרוס את כל מקורות העושר שלכם.
ידנו מושטת אליכם לשלום
מה טעם יש להמשיך במלחמות בינינו, בהרג הדדי, בתכנון של הרס? אנחנו קוראים לכם מחברון העיר לעשות ניסיון רציני, אמיתי, ישיר, בלי מתווכים, של הידברות הדדית במקום הרג הדדי. נלמד כולנו מן ההיסטוריה. עמים ניהלו מלחמות עשרות בשנים, אף מאות בשנים. היה היתה מלחמת שלושים השנה, היתה מלחמת מאת השנים בין אנגליה לבין צרפת. היה היתה מלחמת שלושים השנים בדורנו, משנת 1914 ועד שנת 1945 עם שביתת נשק קצרה. אילו חיים נהרסו, אילו תרבויות נעלמו, אילו ילדים נהרגו ונרצחו. כל העמים הגיעו למסקנה שאין טעם במלחמות אלו ועשו שלום. נעשה גם אנחנו את הניסיון הרציני, האמיתי, הישיר, הכן להשכנת שלום בין עמינו.
אמנם בשלוש השנים של השבתת הנשק המוחלטת, עדיין לא נכתת חרבותינו לאתים, וחניתותינו למזמרות. אבל לא יישא עוד ערבי אל יהודי, ויהודי אל ערבי, חרב, ונעשה מאמץ לתת לעמינו את ברכת השלום עד יבוא יום ולא נעשה עוד מלחמה.
מועצת העם היהודי ומדינת היהודים
עד אז; עד בוא היום ההוא; עלינו להגן על עמנו ועל ארצנו.
לשם כך אנחנו מציעים, כי תוקם במהרה מועצה משותפת לעם היהודי ולמדינת היהודים להגנה על זכויותיהם. נציג דגם לעיון: המועצה תהיה מורכבת מ-60 חברים – 30 נציגים של מדינת ישראל, 30 של תפוצות הגולה. הכנסת תבחר ב-30 נציגיה למועצה, על פי יחסי הכוחות הקיימים. הנציגים של היישובים יהודיים ייבחרו על פי חלוקה יחסית מתאימה, על ידי הציבור באורח דמוקרטי. המועצה תתכנס בירושלים, כל חודש, לדיון של שלושה ימים. המועצה תתכנס בירושלים, כל חודש, לדיון של שלושה ימים. המועצה לא תבוא במקומם של מוסדות יהודיים וציוניים קבועים - הקונגרס הציוני, הקונגרס היהודי העולמי או הארגונים היהודיים הארציים. תפקידה של המועצה יהיה מבצעי. המועצה של העם היהודי ומדינת היהודים תטפל באורח מעשי בבעיות העיריות הנוגעות לקיומם ולעתידם.
שיבת ציון מברית-המועצות. לאחר חילופי מכתבים בין ד"ר קיסינג'ר לבין הסנטור ג'קסון קיווינו כי, אמנם כן, כבר השנה תתחיל עליית הרבבות. לאור מכתבו של גרומיקו לד"ר קיסינג'ר והאיומים המושמעים ממוסקבה, משפט עלילת הדם בוויניצה, של ד"ר שטרן, והחזקת אסירי ציון במחנות הריכוז – יש יסוד לחשש.
הצלת היהודים בסוריה. הופר האמון. נאמר בקשר עם הסכם ההפרדה, כי יהיה טיפול נמרץ בשחרורם של יהודי סוריה. שליטה לועג ואומר לד"ר קיסינג'ר, שהיהודים בסוריה מרגישים בטוב, והמה בגטו. נרדפים על צוואר, נדכאים עד עפר. יהיה עלינו לחדש במלוא העוז את המערכה להצלת אחינו מסוריה.
בתפוצות הגולה גושים שלמים נופלים מעמנו. לא עוד בהשמדה גופנית, אלא בטמיעה רוחנית, מאות אלפי יהודים נעלמים. איך נתבונן בהיטמעות הזו ולא נעשה? יש לאל-ידינו לעשות. איננו יכולים לשלוח אליהם אלפים ורבבות מבנינו, אבל אנו יכולים להזמין משם אלפים ורבבות מבנינו, אבל אנו יכולים להזמין משם אלפים ורבבות מאחינו הצעירים וללמד אותם שני דברים, ביסודם: עברית ותנ"ך. הם ישובו לתפוצות הגולה, הם יפתחו בתי ספר. אם אי אפשר ביום – הרי קורסים של ערב, וילמדו את בני הדור הצעיר עברית ותנ"ך. ילמדו וישננו, לא ייטמעו ולא יהיו עוד כה מרובים נישואי התערובת.
האסכולה של ארץ-ישראל
המשא ומתן על חוזה שלום בין מדינת היהודים ובין מדינות ערב יתנהל בזמן נתון על פי האסכולה שמאחוריה יתייצב רוב העם המיוצג בכנסת. אנחנו נביא את היסודות של האסכולה שלה הקדשנו את חיינו, ונעשה כל מאמץ כדי להנחיל אותה לרוב העם.
אלה היסודות: קיום זכותנו לארץ ישראל; שאיפה לשלום אמיתי עם מדינות ערב; שלום מתבטא בחוזי שלום. בלי שלום לא ייתכנו עוד שום נסיגות, שאינן אלא מקרבות את צבאות האויב למרכזי האוכלוסין ומסכנות את ביטחון האומה כולה.
הסדרי ביניים, מה פירושם? נסיגות בלי שלום, הפקרת השלום, הרס עצם הסיכוי לשלום. במיוחד, מסוכנת הנסיגה בדרום, מעבר למעברי מיתלה וגידי ומסירת שדות הנפט של אבו-רודס. אנחנו מפיקים משדות אלה למעלה מחמישים אחוזים של מקור האנרגיה לצריכתנו השנתית, בעוד שני מקורות אחרים תמיד יהיו בסימן שאלה.
יש אומרים, כי אם נעמוד על הכללים האלה ניכנס לסכסוך עם ידיתנו הגדולה, ארצות הברית. אל תקבלו את התיאוריה המפחידה, המינכֶנית הזאת. ידידות עמוקה קיימת בין ארצות הברית ובין מדינת ישראל, ותוסיף להיות קיימת.
צ'רצ'יל, על אף ידידותו הקרובה עם רוזוולט, היה אומר: תמיד יש לתהות מה הוא מרכז הכוח וההכרעה בארצות הברית. ואנחנו יכולים היום לומר, מתוך התבוננות וניסיון, כי אין זה נכון שאם נעמוד באיתנות, בתבונה, באהבת ישראל וארץ ישראל, באהבת החרות והשלום, סכסוך יהיה לנו עם אמריקה.
לגבי ישראל אפשר להבחין ב"שלוש אמריקות" אם מותר לי להשתמש במונח מושאל. יש מחלקת המדינה, יש ערביסטים בה. הם מוכנים להקריב את ביטחון ישראל ואת עתידה למען התיאוריות שלהם. אבל מלבד אמריקה זו, שהיא מצומצמת מאוד, ישנן עוד "שתי אמריקות". האחת מיוצגת על ידי שני בתי הקונגרס, נבחרי העם האמריקני הגדול. מאז קמה מדינתנו, לא היה עדיין קונגרס אמריקני על שני בתיו כל כך ידידותי לנו. יש "אמריקה שלישית", ואולי היא הגורם הקובע: דעת הקהל של עם חופשי, אשר גם עליו עוברים משברים מבחינת חרות האדם והוא תמיד גובר עליהם. דעת הקהל בארצות הברית, לא רק של יהודים, גם של לא-יהודים – בשום תקופה לא היתה כל כך קשורה בעבותות חיבה למדינת ישראל כמו בתקופה זו.
יש יסוד לאמונה, כי אפילו אם עמדתנו תהיה נוגדת בשלב מסוים את עמדתה של מחלקת המדינה, "שתי האמריקות" האחרות, האדירות – נבחרי העם האמריקני ודעת הקהל החופשית בארצות הברית – יגברו על הראשונה. לא תהיה מינכן במזרח התיכון, אלא יחד – העם הקטן הזה והעם הגדול ההוא, ועמים בני החורין האחרים, יעמדו מול התוקפנות של הטוטליטאריות ושל סחטנות הנפשט השפלה, השואפת להדביר עמים גדולים, להשפיל אותם עד דכא ואפילו להרוס את חייהם אם לא ייאמר להם: הרף! אנחנו יכולים לתת את האות באומץ לב אזרחי גם לעמים חופשיים אחרים, מתוך החדרת ההכרה באינטרס המשותף שלהם ושלנו.
יסוד היסודות הלא היא הזכות לארץ ישראל אין להפריד בינה ובין זכותנו לביטחון, שבלעדיו לא יהיה עוד שום סיכוי לשלום. הברירה אינה בין קיום זכותנו לארץ ישראל לבין השגת שלום למדינה יהודית בחלקה של ארץ ישראל; הברירה האמיתית היא בין קיום זכותנו לארץ ישראל ובין סיכון קיומה של כל מדינה יהודית בכל חלק שהוא של ארץ ישראל.
כדי להוכיח לעמים רבים את צדקת ענייננו, עלינו לפתוח בהסברה מיוחדת על זכותו של העם היהודי לארץ ישראל. אנו מציעים למורינו ורבותינו, כי בקרוב יזמנו לירושלים כנס עולמי של רבנים, של גדולי התרה, בהשתפותם של הרב סולובייצ'יק, הרב שניאורסון, של כל גדולי התורה, שיבואו לירושלים וממנה תצא הקריאה. ותתמידו בהסברה, לבני כל העמים והדתות, לרבות הוותיקן, אשר שלח לנו איגרת ושכח להזכיר שארץ ישראל שייכת לעם היהודי, ותאמרו להם ותסבירו להם, כי ארץ זו שייכת בזכות לעם היהודי.
לערביי ארץ ישראל – יד לשלום ואחווה
לערביי ארץ ישראל אנו מושיטים יד לא רק לשלום, אלא גם לאחווה. יינתן להם בארצנו שיווי זכויות. תינתן להם אוטונומיה תרבותית. לרשותם תעמוד בחירה חופשית לגבי האזרחות. יבקשו את אזרחותה של המדינה – יקבלוה. עידיו את אזרחותם הקודמת – לא תיכפה עליהם אזרחותנו. אם יהיו אזרחים, תהיינה להם כל הזכויות, לרבות ההצבעה לכנסת. אם יעדיפו להיות תושבים ולא אזרחים, תהיינה להם כל הזכויות כיחידים וכלאום, זולת ההצבעה לכנסת; על פי אותם הכללים עצמם החלים על יהודים, אם הם אזרחים ואם הם תושבים לא אזרחים. חרות אזרחית, כבוד אנושי, קידמה חברתית, יהיו מנת חלקם של ערביי ארץ ישראל.
אין מלחמה בלתי-נמנעת
יש אומרים, שאם נעמוד על זכותנו לארץ ישראל, לביטחון ולשלום, המלחמה היא בלתי נמנעת. נדחה את הקול הזה, קולו של צ'מברליין. כל העמים חשבו, כי מאז מאי וספטמבר 1938 לא יישמע עוד לעולמים קולו של צ'מברליין. היום הוא נשמע, גם ממחלקת המדינה, לאמור: אם ישראל לא תיכנע, לא תוסף לבצע נסיגות בלי שלום, המלחמה במזרח התיכון היא בלתי נמנעת. זוהי שיטת הלחץ של מינכן. היא טיפוסית. בני דורי זוכרים עם קטן, אמיץ, מצויד כהלכה, עם ביצורים, עם היודע לומר לאו לשואף-דמים, ובאים ידידיו ואומרים לו: היכנעו, אחרת תהיה מלחמה. היכנעו, אחרת תסכנו את שלום העולם. למענכם ולמען שלום העולם תמסרו את הביצורים, בגלל סיבות הקרויות דמוגרפיות. במאי עמד העם הזה ולא נע ולא זע ולא נכנע, אבל בא הלחץ של הידידים ובספטמבר הרכין ראשו. מה נותר מן המדינה ההיא, ומה היה מנת חלקה של האנושות כולה, כאשר היא שמעה את קולו ולקולו של צ'מברליין?
אין שחר לטענה, שמלחמה היא בלתי נמנעת. הנה ההוכחה – יום הכיפורים. מתי תקף אותנו אויבנו בדרום ובצפון? כשהגיע למסקנה, כך גילה לנו סאדאת, ביום חמישי אחר הצהריים, יום וחצי לפני יום הכיפורים, שאיננו מוכנים, שאיננו מגויסים, שחיילינו במרחקים, שכלינו במגרשים. או אז, רק אז, תקפו אותנו. מזה נלמד לקח.
אם צבאנו יהיה מוכן ודרוך, ואם אויבינו ידעו שאם יתקיפונו, מנת חלקם תהיה תבוסה מוחצת, כבר בשעות הראשונות של הלחימה, או אז יירתעו מפני ניסיון נוסף של כישלון תוקפנותם.
מוטב לנו עשר פעמים להנהיג כוננות מרתיעה, מאשר פעם אחת לטעות בחוסר כוננות. בשום אופן אין לקבל את הטיעון הצ'מברלייני, שנועד ללחוץ לכניעה, כי המלחמה היא בלתי נמנעת.
מעל לכל – צדקת ענייננו. אלמלא אמונתנו שענייננו צודק, שהציונות היא אחת התופעות המופלאות בתולדות אנוש, באה לעשות צדק על ידי תיקון עוול, עוול שכמוהו לא היה מאז קם האדם עלי אדמות – לא היינו עומדים במערכה זו.
הצורך בבחירות חדשות
יש יסוד להניח, כי בשנה זו, תהיה הצטברות של איומים ולחצים. דרושה לישראל ממשלה חזקה שתעמוד ותוכל לה. הפרדוקס הוא, כי במצב הקשה ביותר למדינה, מאז חידוש עצמאותנו, יש לה הממשלה החלשה ביותר. זו אמת. אני מקבל את ברכתו של ראש הממשלה, שנקבל בוועידתנו החלטות קונסטרוקטיביות. אדרבא. אני חושב, שאחת ההחלטות הקונסטרוקטיביות ביותר בישראל היא, לערוך בחירות חדשות בקרוב.
ממשלה זו חסרת סמכות מוסרית מטעם ציבור הבוחרים. תועמלני המערך טענו לפני הבחירות, כי ועידת ז'נבה היא הדרך לשלום. היום אומר מנהיג המערך: חלילה ללכת לז'נבה. ועידת ז'נבה תפתח את האופציה הצבאית, היא תוליך למלחמה.
שר האוצר לשעבר אמר, שוועידת ז'נבה נתנה למערך תוספת של ארבעה עד שישה מנדטים. זה בדיוק ההבדל בין המערך לבין הליכוד לקבלת סמכות להרכיב ממשלה בישראל. לממשלה הזאת אין סמכות מוסרית לנהל את ענייני האומה. מי אינו זוכר את ה"כוורת" – דיין, ספיר, גולדה מאיר, אבן. ההבדל הזה של שישה מנדטים ניתן להנהגה אחרת. לכן אנחנו מציגים בשם הדמוקרטיה: בואו לעם והוא יחליט, באיזו מדיניות ובאיזו הנהגה יבחר. אפשר לערוך בחירות באביב 1975, עוד בטרם יצטברו הלחצים והאיומים.
אם תהיינה בחירות חדשות, יש לי הכבוד להציע, כי הליכוד ייצא אל העם בקריאה כפולה: שינוי וליכוד. שינוי מהו? להחליף את הליכוד במערך, כגורם המרכיב את הממשלה, על פי כל כללי הדמוקרטיה. מבחנה של הדמוקרטיה, מבחנה האמיתי הוא, בחילופי מרכיב הממשלה, בשלווה, בנחת, במסירה מיד ליד.
ליכוד מהו? אנחנו מאמינים, שלעת כזאת דרושה לעמנו ממשלת ליכוד לאומי. הושטנו ידנו להקמתה. היד נותרה תלויה באוויר. לכן אנחנו אומרים, שאם עמנו ייתן לנו סמכות, נציע לכל הסיעות הציונות להקים ממשלת חרום לאומית.
מי הם הדוגמטים והקיצוניים
יש כאלה המטילים בנו מלים מסוימות. מיהו הדוגל בדוגמטיזם? האם אלה שהאמינו כי בימינו חייבת לקום מדינה יהודית, והיא קמה; צבא עברי, והוא קם; העפלה, והיא היתה, ירושלים כבירת ישראל, וכזאת היא הוכרזה. ירושלים כולה כבירת ישראל, וכזאת היא נעשתה. לרדת לירדן, והיום כולם אומרים: על הירדן מוכרחים לעמוד. מי הדוגל בדוגמטיזם? אלה שכך אמרו והמציאות הוכיחה את צדקתם, או אלה האומרים: בואו ונוותר על יהודה ושומרון למען השלום, והאויב אומר: אפילו תיסוגו לקווי ה-4 ביוני 1967, לא יהיה לכם שלום. אפילו תמסרו את ירושלים המזרחית, לא יהיה לכם שלום. אפילו תוותרו על רמת הגולן, לא יהיה לכם שלום. אפילו אם תיסוגו לקווי נובמבר 1947, סימן שאלה ירחף מעליכם, אלא אם כן תסכימו להיעלם ב"מדינה החילונית הדמוקרטית" של עראפאת.
אם מול הודעות אלה של אויבים, אומרים: בואו ונכריז על ויתורים, בואו ונבטיח את הנסיגות בלי שום – האין זה דוגמטיזם? המציאות בשלה, וההודעות הדוגמטיות בשלהן. אין כל קשר ביניהן.
וישנה מלה שנייה: קיצוניות. יהודים, ציונים, מה קרה לנו? אם יהודי אומר שארץ ישראל שייכת לעם היהודים בזכות, לא רק לאלה החיים בארץ ישראל, אלא לכל בני העם היהודי – הזו קיצוניות? את זאת לא אמרו הרצל, נורדאו, ז'בוטינסקי, וייצמן, בן-גוריון, אוסישקין? אבותינו, התפללו לגשם לא בארצות מושבותיהם, אלא בארץ הזאת, ארץ ישראל; אדם האוהב את מולדתו, האומר שזו ארצו, נחלת אבותיו ורוצה שתהיה נחלת בניו, הוא קיצוני? זו היא המתינות.
לעומת זאת, יש קיצוניים בישראל, והם מתחרים ביניהם לבין עצמם מי יוותר יותר. זה מוכן למסור את כל חצי האי סיני. זה מוכן להוסיף עליו 6 ק"מ "עלובים" ברמת הגולן. זה מוכן להוסיף את כל רמת הגולן. זה מוכן להוסיף את יהודה, זה מוכן להוסיף את שומרון. וזה את ירושלים העתיקה. זה מוכן לדבר על הסדר בינלאומי בירושלים כולה, וזה מוכן לנהל משא ומתן עם שליחו של עראפאת. אלה הקיצוניים. הקיצוניים בוותרנות, בכניעה נפשית, בנכונות לכניעה המוליכה, חלילה, למינכן.
בעיות חברה ומוסר
עד מלחמת יום הכיפורים רווחו בקרב האומה דעות, שהבעיות העיקריות, הן בעיות פנים. אך דעתנו, דעתה של תנועת החרות, היתה עד מלחמת יום הכיפורים: הבעיות הפנימיות, החברתיות, הכלכליות, חשובות מאוד. כולן קובעות את איכות החיים, את רמת החיים. אבל שאלת הביטחון קובעת את החיים עצמם. לכן, לעולם לא נאמר עוד, כי שאלות פנים חשובות משאלות הביטחון; ובשומרנו על הביטחון, נטפל בבעיות החברתיות, המשקיות והמוסריות, שהן חשובות לאין שיעור.
ראשית, ביטול העוני. עדיין קיים בתוכנו עוני בלתי נסבל. בחברה תרבותית, השואפת לצדק סוציאלי, 85 אלף משפחות, כלומר מאות אלפי נפשות, סובלות ממחסור במצרכי יסוד. עוד ב-1973 חיו 50 אלף משפחות בצפיפות דיור של 3 נפשות ומעלה בחדר אחד ו-20 אלף משפחות בצפיפות דיור של 4 נפשות ומעלה בחדר. עלי לציין, כי בשטח זה נעשתה התקדמות. תרמנו לזה, אבל אלה הם המספרים האחרונים הרשמיים, ואנחנו לא נרפה מן הלחץ הציבורי, בכנסת ומחוצה לה, כדי לעזור, לא בחסד אלא בזכות, למשפחות ברוכות ילדים. ולמען יושם קץ לאותו עוני, שהוא חרפה לכל חברה מתוקנת, עד שתחדל האביונות מישראל.
שנית, שלום סוציאלי וצדק סוציאלי.
בתקופת חרום מיוחדת זו דרוש לנו שלום חברתי, לא מלחמת מעמדות ולא מלחמת רשויות. אנחנו מציעים, כי כל גורמי המשק יתכנסו ויסכימו להימנע לתקופת מבחן של שנה או שנתיים, משביתות והשבתות ולהחליט למסור לבוררות זבל"א כל סכסוכי העבודה, כל תביעות שכר ותנאים סוציאליים, ולמסור לבוררות ממלכתית-שיפוטית את הסכסוכים בשירותים החיוניים ביותר. בשירותים אלה ימנה בית המשפט ועדת בוררים ודברה יקום. הכל יכבדו את ההחלטה שנתקבלה על ידי מוסד נייטרלי כזה. יהיה בירור מתמיד של התביעות לעשיית צדק חברתי. לא תהיה הפקרות במשק הלאומי. כך נמנע בזבוז נורא של הון לאומי הדרוש לביטחון, לבניין, לביטול העוני, ונקדם את משקנו הלאומי, נגדיל את פריון העבודה, את הייצור ואת הייצוא. ניצור תנאים להתקדמות לקראת משק נושא את עצמו.
שלישית, צריך לחדש בישראל את פשטות ההליכות. אני מבין; בעולמנו, יכול אדם להיות סוציאליסט, ויכול אדם להיות מיליונר. בעולמנו הוא יכול להיות לא זה ולא זה; אבל להיות גם זה וגם זה? – קשה. אולי לא כל כך קשה, כפי שאנחנו רואים, אבל אז קשה לקבל ממנו הטפה להידוק החגורה, לפשטות ההליכות.
אנחנו, מאז באנו אל דגלו של זאב ז'בוטינסקי, מייצגים את האביונים המאמינים. אנו יכולים לומר: הבה נחדש את ערכי המוסר האישי והציבורי. אל נייבא מותרות, שום מותרות אינן דרושות לעם ישראל בימים אלה. לא בביגוד ולא באירוח. נשמור את המטבע הזר לצרכים האמיתיים של הכלל והפרט. ישמש כל אחד מופת של הצנע לכת, של כיבוד התחייבות, של רצינות וכנות. ההן הוא הן, הלאו הוא לאו. אמינות בכלכלה ובמדיניות. וכך נחנך את הדור הצעיר, מקור תקוותנו, אהבתנו, לערכי אמונה ומוסר שיהיו לתפארת ישראל, ויבטיחו את עתיד האומה.
