בחוץ לארץ, אחרי מינכן

בחוץ לארץ, אחרי

 א.

לפני שעלינו, יחיאל, עובדיה ואני, למטוס שאלני עיתונאי, האין אני מפחד לצאת לחוץ לארץ. מחמת עיסוקי, רגיל אני בשאלות שונות של מראיינים, אך אודה, כי שאלה מוזרה כזו עדיין לא שמעתי. בני דורי התנסו בסכנה מתמדת; היא נשקפה להם בכל שעה, כל יום, במשך שנים רבות. אילו היו חוששים, לא יכלו לעשות דבר; גרוע מזה, הם לא היו מסוגלים  ל ח ש ו ב   על עשייה. המחשבה על הצפוי להם, אם... היתה ממלאת את חדרי לבם. עובדה פשוטה היא, כי איש לא נתן דעתו לסכנה אלא למלאכה.

אולם השאלה אינה נוגעת לשליח זה, או אחר. אלא לכלל. נשער בנפשנו, כי פלוני, אשר הבטיח באביב לצאת, בסתיו, לאמריקה הצפונית, כדי לעזור במשהו לעם ישראל, מבטל את ביקורו מפחד הדרכים, בספטמבר או באוקטובר. לו כך היה קורה, מדוע לא ידחה את נסיעתו פלמוני? הפחד הוא תופעה, אם לא לומר, מחלה מידבקת. מפרט לרעהו, הוא היה, במהרה, לנחלת הרבים. אויבינו, אנשי הטרור – על פי המקור הלטיני: פחד – היו משיגים מטרה חשובה. העם היהודי היה מתחיל לפחד.

סוגיה זו אינה קשורה ברגש בלבד, לאמור, אל נשמח לב אויב, או לא נאה לפחד. אם נתבונן בה היטב, נגיע למסקנה, כי שוב יש לנו עניין עם שכל, עם ניתוח הגיוני. ל יהודי יכול, וצריך, לעשות עם עצמו את   ח ש ב ו ן   הפחד. לאן הוא הוליך אותך, ר' ישראל? התשובה התנ"כית היא הממצה: אלי התוכחה שמן התורה, וד"ל. אבל אפשר גם קצת לפרט למען בהירות הסיכום. הפחד הביא עלינו השפלה, רדיפה, עבדות, גירוש וטבח, שהגיעו לשיאם, בדורנו, בדרך הארוכה אל תאי החנק. ומה עם היפוכו? מסתבר, כי האומץ נתן לנו דגל, מעמד, כוח, שחרור, צבא, עצמאות, כבוד אנושי, שיבת ציון, את ירושלים, את ארץ ישראל.

יש אומרים, כי הפחד הוא רגש טבעי. אם כך, עומד נגדו ההרגל. הוכח לכולנו, כי אפשר להתרגל גם לא לפחד. והן ההרגל נעשה טבע שני, אולם היהודי, אשר יעשה את חשבון קיומו, עם הפחד והיפוכו, יסיק, בפשטות, כי לא   כ ד א י   ל ו   לפחד. זוהי, על פי הניסיון, מסקנה רציונלית, לא השערה רגשית.

לכן, מאותות הזמן והמבוכה הוא, כי, אם יהודי יוצא אל אחיו בני ישראל, בתפוצות הגולה הריהו נשאל דווקא בארץ ישראל: ומה על הפחד?

ב.

בפעם הראשונה מאז קום המדינה, ניתן לי ליווי מאבטח מירושלים. האבטחה הממלכתית לא היתה קשורה במהות שליחותי. מאז מלחמת ששת הימים ערכתי ביקורים רבים, באירופה ובשתי האמריקות, למען מלווה העצמאות והפיתוח, או המגבית הכללית. שום איש משירותי הביטחון לא ליווה אותי לג'נבה, אנטוורפן, פריס, או לטורונטו, ניו-יורק, ריו-דה-ז'ניירו ובואנוס איירס. שמירה מקומית היתה גם לפני יוני 1967. לתים היא היתה רשמית. בדרך כלל היא הוקמה בהתנדבות. במספר ארצות של אמריקה הלטינית קיבלתי בחדווה, לא בלי התרגשות, את הידיעה, כי סטודנטים יהודיים מכל החוגים, מבית"ר ועד השומר הצעיר, דאגו לביטחוני. היה בכך משהו יפה. במיוחד, נחרתה בזכרון הלב התנדבות זו בשנות הששים הראשונות, בהן השתוללו מצייריהם של צלבי הקרס, ואני באתי לתפוצות, כדי לקרוא לבני עמנו, שיגנו על כבודם האנושי והיהודי. אז גם נעשה משהו על ידי אותו גורם החייב, לאחר התקומה, להגן על כל יהודי נרדף או מאוּים. היוזמה ברוכה היתה. היא הביאה, בעיקרה, לתוצאות חיוביות. בכך מתבטא המפנה במעמדנו הלאומי. מדינת היהודים קמה. בשום מקום לא יופקר עוד דמו, או כבודו, של היהודי. קם אז מעין ליכוד לאומי בזעיר אנפין. הוא שימח את הלב. ממנו באו גם מנדבי השמירה, מכל החוגים.

כל שמירה מקשה על החיים. וודאי, האדם הוא חיה חברתית. אבל הוא גם זקוק להתייחדות עם עצמו. אחת החולשות, הטבועות בקומוניזם, היא הפרת האיזון בין שני אלה. מי שהוטל לבידוד מוחלט, או מי שהוטלה עליו הברה מתמדת, יודע את הקושי הקשור בכל אחד מהם. אסור, כמובן, לשכוח, כי השמירה מוצבת מתוך דאגה; אך גם הדאגה המיטיבה מפרה את שיווי המשקל החיוני. הכרת התודה אינה מבטלת את ידיעת הקושי; או להיפך.

לא אוכל גם להכחיש, כי, בימים עברו, התרגלתי לביטחון בלי שמירה. ידיד יקר, שאיננו עוד עמנו, ביקרני פעמיים במקום עבודתי במחתרת. בשיחתנו השנייה ברכני, במידה של התפעלות, על השמירה המצוינת, הסובבת אותי. אף הפעם, אמר, לא ראיתי אין מבין השומרים המופקדים על ביטחונך. החרשתי. בגלל סיבה מובנת, אסור היה לי לאשר את דבריו, גם לא יכולתי, בגלל כללי הסודיות לסתור אותם. רק כעבור שנים מספר למד הידיד, כי הוא לא ראה את השומרים המעולים, משום שלא היו כלל.

אולי בגלל ההרגל, מן הימים ההם, קרה לי משהו, שאינו יכול אלא להעלות חיוך על השפתיים. בשיקגו, בה ביקרתי בראשית השבוע שעבר, השתתפתי בסעודת ערב חגיגית, מטעם אנשי ונשי מזרחי, לטובת המילווה הלאומי שלנו. ניגש אלי אחד הסועדים, תרתי משמע, ומסר בידי ספר תהלים זעיר, כדי שישמור עלי ועל שומרי גם יחד. הודיתי. פתחתי את הספר. הפסוק הראשון שאליו נצמדו עיני היה: שנאתי השומרים הבלי שוא, ואני אל ה' בטחתי.

לאחר הקדמת דברים, שהיו נחוצים לרוממות הרוח, סיפרתי על המקרה המרנין ליחיאל ולעובדיה. לידידינו השומרים, שאינם קוראים תהלים במקור, לא תרגמנו, מפני חשש של אי-הבנה, על אף הפסיק המבהיר. כולנו היינו אסירי תודה להם.

ג.

את עובדיה אהבנו שנינו, יחיאל ואני. הוא נמנה על יחידת אבטחה של אישיות רמת מעלה. שיגורו עמדי, לשבועיים תמימים, הוא, לפי הערכתי, ויתור חשוב של הממשלה לטובת האופוזיציה. ראיתי את עובדיה בדאגתו, במסירות לתפקיד שהוטל עליו, בערנותו המתמדת, בהשפעתו על נציגי השלטון המארח: שמחתי בו ובדרכיו. אפשר לסמוך עליו.

יחיאל מלווה אותי, זו הפעם השלישית, בביקור בחוץ-לארץ. בראשית השנה, על-פי ספירתם, הוא היה עם רעייתי ואתי בלונדון. גם שם היתה לי שמירה כפולה יהודית ורשמית, מטעם שירותי הביטחון שלנו לא היה עמנו איש. ידוע לי, כי הם השגיחו עלינו, בעקיפין. קבוצת יהודים מקומיים, מסורה ביותר, הקיפה אותנו יומם ולילה. אחד מהם, שמו הוא מיכאל, אף הוא בן חמד. יחיאל סיפר לי, כי בן לונדון זה, יהודי גאה, היה עוצם עין לשעה קלה, קופץ ממיטתו, ויוצא לפרוזדור המלון, בו שוּכנוּ. וכך היה נוהג כמעט כל שעה, עד אור הבוקר. יחיאל שאל את מיכאל לפשר נדודיו באישון לילה. וזאת היתה התשובה: עלי לשמור עליהם (על השוטרים הבריטים) שלא יירדמו...

כך היה בשלושת הלילות של שהותנו בבירת בריטניה. אבל בכל אחד משלושת הימים, לא פסקו העיתונאים הסקרנים לשאול אותי, איך אני מרגיש, בהיותי שמור על ידי שוטרים בריטים ולא נרדף על ידם. השיבותי, כי אני מרגיש טוב מאוד. אפילו התנצלתי בפניהם על הטירדה שאני גורם להם. אבל, הוספתי, הצדקתי היא, כי בעבר גמרתי להם צרות יותר גדולות. התשובה, במלואה, שודרה בבי.בי.סי. מיליונים בריטים שמעוה. טוב. כדאי לציין, כי איש מהם, המראיינים או המקשיבים או הצופים, לא שאלני, האין אני מפחד להיות בלונדון. הם, כנראה, ידעו משהו על מיכאל.

אינני יודע, האם כמוהו צריך היה לנהוג עובדיה בערי קנדה וארצות הברית. אבל ברור לי, כי הוא דאג לביטחוני, במסירות אמת, יומם ולילה. קציני הביטחון של שתי הארצות המארחות קיבלו את פניותיו בהבנה גלויה, ברצון טוב. בקיצור, טוב היה להילוות על עובדיה.

ד.

כך טסנו מעיר לעיר, ועברנו ממלון למלון, מאסיפה לאסיפה, עם משמר כבד. ברחבי ארצות הברית לוותה אותנו יחידת האבטחה לא רק במלונות ובכינוסים, אלא אף במטוסים. היא עשתה בשבילנו דברים יוצאים מן הכלל, על פי תכנון מודם ולוח זמנים מדוקדק. בכל מקום חיכתה לנו יחידת ביטחון מקומית. היא לא עזבה אותנו מרגע בואנו ועד צאתנו. בקנדה לא היה לנו ליווי באוויר, אך גם בארץ גדולה זו נעשו למען ביטחוננו דברים בלתי רגילים. שם נתגלגלה  איזו ידיעה, כי ערבים עומדים לפוצץ כינוס יהודי. היא לא היתה קשורה דווקא בביקורי. הידיעה היתה כוללת, בלי הצבעה על מקום או נקיבת תאריך. אבל היא גרמה לנקיטת אמצעי ביטחון מיוחדים. השלטונות, בשתי הארצות, טענו: We do not want to take any chances או בתרגום חופשי – איננו רוצים לקבל על עצמנו שום סיכונים. הסבר זה סותר, כמובן, כל טענה אחרת כנגד ריבוי האמצעים או ההפרזה בהם.

מלבד אנשי הביטחון המרובים, ליווני שתי מחשובות. לא הייתי, בשבועות האחרונים, השליח היחיד, שניתנה לו אבטחה, מן הארץ ובחוץ לארץ. ידוע היה לי, כי נציגי הכנסת, יצאו לרומא ולשטרסבורג, מלווים ושמורים. הוא הדין עם דוברי ישראל אחרים. והנה ניתנה לכולנו ההוכחה, מה נורא היה המחדל במינכן. מיד לאחר הזוועה, שאלנו בכנסת, מדוע לא היה נשק, רשמי או בלתי רשמי, בידי אנשי משלחתנו באולימפיאדה? הן ביחס למינכן לא היו ידיעות סתמיות על מזימות עוינות כלפינו; שם היו, לפני המשחקים הבין-לאומיים, מעשים נגד יהודים ואזרחי ישראל. כיצד קרה הדבר, כי שליחינו היו נטולי מגן. ועל ידי כך, חסרי אונים – החיזיון הנורא ביותר לגבי יהודי בימינו? המחדל הוא מעבר ליכולת ההסברה, או ההשגה. והראיה: מאז מינכן, נשמרים שליחים מהארץ, בכל היבשות, אולי, על פי ניסיוני, אף מעבר לדרוש, למען לא יהיה עוד סיכון כלשהו.

המחשבה השנייה, המנקרת במוח, נוגעת לעתיד. שרים, חברי כנסת, קצינים בכירים לשעבר יוצאים לחוץ לארץ מלווים באנשי ביטחון ומקבלים משמר, לעתים כבד, של השלטונות המארחים. כאמור, עלינו להביע תודה למארחינו על תשומת לבם ומאמציהם. אך כלום לאורך ימים כך יצאו ישראלים לחוץ לארץ? יש לזכור, כי על פי טבע אנוש, כל אנומליה הופכת לנוהג מקובל, אם משלימים עמה, לזמן ממושך. אסור להשלים.

ה.

נכונותם של היהודים לעזור למדינתנו היא תמיד מלבבת. מי שמזלזל בנכונות זו, אינו יודע להעריך את העובדה, כי עדיין לא קם עם, הנותן, בלא כפייה חוקית, אמצעים כה עצומים, למען מטרה לאומית. שבתי וראיתי את בני עמנו בהיענותם המופלאה. הם הגדילו, הכפילו ולעתים אף שלשו את השתתפותם במלווה הלאומי.

אבל מינכן... הכוונה אינה לקשר ביניהם לבינינו. ברור, כי כל מעשה זוועה, הנעשה בנו על ידי אויבינו, אך מעמיק את הקשר הזה. אבל עלינו לשים לב לתגובות, ולוּ של יחידים, בטרם ידביקו אחרים.

באחד המפגשים הלבביים, בבית רווי אהבת ישראל, סיפרה לי אשה, בגילוי לב, משהו מניסיונה. היא ביקרה אחר הרצח במינכן, בספרד. החברה, אשר בתוכה נמצאה, היתה בין-לאומית. שפת הדיבור היתה צרפתית. לרגע, היא נשארה לבדה עם אחד האורחים, שהציג את עצמו כאלג'יראי. הוא שאל אותה למוצאה. היא השיבה לו: צרפתית-קנדית. בת-שיחי הוסיפה "להתוודות":

זה קרה לי בפעם הראשונה בחיי. הייתי במקומות שונים. לא זו בלבד שמעולם לא הסתרתי את יהדותי, אלא, להיפך, תמיד הדשתי אותה. אני באמת גאה על כך, שהנני יהודיה. אבל בפגישה ההיא, אינני מבינה, מה התרחש בי. בעצם, מפני מה היה עלי לפחד? אף על פי כן, לאחר ששמעתי, כי האיש היושב מולי הוא ערבי מאלג'יריה, הפלטתי כי אני French-Canadian.

אין לשפוט על הכלל, על פי תגובה של יחיד או יחידה. אבל בסיפורה של האשה הטובה יש משהו מן האופייני לימינו. לא החשש, אשר השתלט עליה לפתע, והניעה לדברי התרחשות עצמית, קובע: חשוב יותר הוא הכאב, שנגרם לה בדיעבד. יהודיה גאה היא, וראו לאן היא הגיעה מחמת הטרור, מטיל האימה למרחקים?

חובתנו לשים לב לתופעה מעין זו. מכל החרויות המובטחות, החשובה ליהודי היא: החרות מפחד. כדי לשחררו ממנו, לעולמים, נלחמנו ונתנו, בלב חפץ, את כל הקרבנות שנדרשו מאתנו. חלילה לנו לראות בביטולה של חרות זו. לא רק חרפה תהיה זו אלא גם סכנה, אם אחר התקומה, יהסס איש מישראל לשוב ולומר אחר יונה: עברי אנוכי.

ראיתי עוד תופעה מצערת. בטלוויזיה הקנדית הוקרנה תכנית על הבעיה היהודית-ערבית בארץ-ישראל. הופיע בה, בתפקיד מרכזי, אחד אבו-עומר, שהציג את עצמו כדובר רשמי של פתח. הוא הכריז, כי הציונות היא פאשיזם, נאציזם וגזענות. המושג מדינה יהודית הוא הוכחה בולטת לכך. הארץ היא פלסטין. היהודים הציונים שדדו אותה וכו'. סטודנטים יהודיים הציגו לו שאלות. מעיקרן, הן היו נאות. הפתחיסט עמד על שלו. הציונות היא כולה רשע ועוול.

מילא, כך אמר אבו-עומר בטורונטו, אבל כאשר הגעתי לוונקובר, לחופי האוקיאנוס השקט, נוכחתי לדעת, כי ישנם סטודנטים יהודים, אמנם מעטים, השמים את השם העברי ארץ ישראל במרכאות כפולות. הם חילקו כרוזים, לפני בית הכנסת, בו נתקיימה ההרצאה. היו בהם דרי התקפה, רגילים, על המרצה. שמענו, קראנו. הכל בסדר. אין מתרשמים. מחברי הכרוזים מביעים צער, על שדווקא מדיניות זו, הנקראת בפיהם "קיצונית", זוכה לתמיכה גוברת בישראל. יפה. איננו משתתפים בצערם. אבל, עדיין מרחפות לנגד עיני המלים הכתובות אנגלית: ארץ ישראל, והן מופיעות בין סימנים של השאלה אירונית. ארצו של ישראל איננה. אין אלא "ארץ ישראל"...

האידיאולוגיה הציונית-פלסטינית הגיעה עד לאוקיאנוס השקט. נוכח דברי אבו-עומר ומעשי חבריו, חייבים הפלסטיני סטים שלנו לחשוב היטב, לאן הם מוליכים.