בזכות אלה שניצחו את המוות
בזכות אלה שניצחו את המוות
אין אנו מבכים אותם. לא נועדנו לבכי. הם לא עלו בהר ה' למען נבכה אחריהם.
תפקידו של החייל - ללחום. רצונו - לנצח ולראות בנצחון עמו. נכונותו - להסתכן ואף למות למען הנצחון. לכך נועד. לכך נוצר.
ואם עלה בגורלו ליפול חלל בידי צר ואויב - ימשיכו אחריו את המערכה. באותו עוז. באותה עקשנות. באותו רצון לנצח. באותה הנכונות להקריב את הקרבן העילאי למען הנצחון.
ואם בכל זאת נראית דמעה בזוית העין ונשמעת אנחה חרישית ואלם כבד משתרע בתחושת אברים - הד הם לאותה אחווה יקרה, שנוצרה מתוך שותפות הגורל ואחידות הרעיון; הד הם לרגשי ידידות ואהבה נאמנים, שטופחו וצמחו בשרשרת של זכרונות משותפים, של שמחת היצירה, חדות ההתקדמות, עצב הכשלון ועוז ההצלחה בעבודה קדושה ומקודשת.
דמעה כנה, "קדיש" בלי מלים, אלם מרעיד - לנוכח אח וידיד, מורה ותלמיד, גא וצנוע, נקי כפים ובר לבב, אשר הלך לבלי שוב ונתן את היקר לו ביותר לעתיד האומה וחייה. ויחד עם זה - הזעם. הזעם היורד לתהומי הדם. הזעם, שעליו נרקם "מעש אכזר וקדוש" בדרך היסורים הידועה, הטבעית, הבלתי-נמנעת.
אך בתוך האבל הדומם ובתוך הזעם התהומי - נזכור:
זה אלפי שנים הננו חיים בזכות אלה, שחיו על אמונתם, בזכות אלה ששמרו על עקרונות ורחמים לא בקשו ונלחמו ולא נכנעו.
הברירה השניה כמעט תמיד היתה. חנה ושבעת בניה יכולים היו לחתום על "ערעור למועצת המלך", ולהשתחוות לפסל ולזכות בחיי גוף. כך יכלו לעשות בני החשמונאי, הקנאים, אנשי מצדה, חיילי בר-כובבא, קדושים וטבוחים. כמעט בכל הדורות עמד קיסר, נציב, אפיפיור, קלגס, ובידו גליון ובפיו צו: חתום. ובפיו פקודה... היכנע. קבל דין מלכות. הרכן ראש בפני הכח - ולא...
הם לא חתמו. הם לא נכנעו ולא הרכינו ראש. לכן אנו חיים היום. בזכותם.
לפיכך נזכור, - נזכור בתוך האבל ובתוך הזעם: גם בזכות הארבעה מעכו והשנים מירושלים, חיה יהיה העם ויהיה לבן חורין.
האוייב הרצחני חגג באותו ליל את "נצחונו". הוא המית ששה שבויים עברים. אך העריץ-הכסיל לא ידע, כי על נצחון שכזה יאמר: אוי למנצחים.
כי באותו לילה - ליל הפחדים האפל לאויב וליל האור לאומה שוחרת החופש - נוצר במולדת כח חזק מכל נשק, אדיר מכל שריון.
באותו לילה נולדה האגדה. אגדת עכו וירושלים. אגדת הגבורה העברית המחודשת. אגדת בנים השרים במותם ומתים בשירה. אגדת פשוטי העם, ענקי הרוח, שדרו שבועות וחדשים בשכנות המוות, ויוכלו לו. אגדת בנים המוציאים את נשמותיהם בסער ובקריאת "שמע", דבקים וצמודים גוף אל גוף, לב אל לב. אגדת לוחמים, הקוראים ברגע האחרון לחייהם עלי אדמות: המשיכו. שאו את נס המרד. ואגדה זו - מי יוכל לה?
את דב אפשר היה לכבול באזיקים, אך את אגדת דב, על כל פרשיותיה, מי יכבול באזיקים? את השלשה, שבזו למוות, אפשר היה להמית, אך את אגדת השלשה מי ימית? מאיר ומשה ריסקו גופותיהם, אך מי ירסק את אגדת מאיר הגדם, את אגדת משה בן המקובלים, את אגדת המוות ההוא, שלא היה כמוהו בדברי ימי מלחמות השחרור?
אגדה זו בלתי מנוצחת היא. היא תהיה לשיר עממי, היא תחדור לבקתות העניים, תסיר מנוחה ממשכנות עשירים, תרדים ילד בעריסתו, תרעיד גבר משלוותו, תעבור מקצה הארץ אל קצה, מקצה העולם אל קצהו, ובכל מקום שבו תדרוך כף רגלה, ייכבשו לבבות, יוצתו עינים באש קדושה, יתמתחו שרירים וקול יישמע: קומו, קומו.
והם יקומו. רבבות. דרוכים לקרב. חמושים. מוכנים לכל. נטולי מורא. אוהבי חרות. אויבים נוראים לעריצים ולעריצות. משחררי עם. כובשי מולדת. חניכיה של אגדת עכו וירושלים.
