בהירות למחשבה, שריון ללב

א.

האדם נוטה להשמיע איחולים, גם בידעו, כי הגשמתם המלאה אינה אפשרית. על פי נטייה מושרשת זו, רגילים ישראל לברך איש את רעהו ב.. תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. בתנאים אנושיים רגילים, אין שנה שכל כולה אלא ותקלה. אף לא מצינו, כי כל יום, מתוך שלוש מאות ששים וחמש יממות, יהיה לאנוש חדווה ודיצה בלבד. הטוב והרע משמשים בערבוביה. חוק עולם הוא. והיוצאים מכללו, לכאן או לכאן, הם כה מעטים עד אשר אין הם באים אלא לאשרו. אף על פי כן, אין אנו פוסקים לייחל לעולם שכולו גיל.

לאור מה שהתרחש באצרנו בשנה היוצאת, והיא אחת השנים הגדולות בתולדות ישראל, אולי מותר לנו, מתוך שינוי גירסא, לבקש, כי תכלה שנה ומוקשיה, ותכל שנה וברכותיה. באמרנו "מוקש", אנו מכוונים, כמובן לכל כלי משחית, לכל פ]יגיעה בידיד אורב, לכל ירי, קוטל או פוצע, בידי אוייב. תחינה זו, בפורס השנה החדשה, תצא מעמקי לבנו. אמנם אין עוד אימה בחדרים, אף אם מחוץ תשכל הרב. ישראל שחרר את ארץ אבותיו, והיא שחררה אותו, לפני הכל, מן הפחדנות. האומה כולה יודעת כי הפחד הוריד את בניה שאולה. היא קמה באומץ הלב: בו היא חיה; ותחיה.

אבל יש דאגה עמוקה, שמקורה האהבה. האומה הקטנה כולה אינה אלא שארית מוצלת משאריות הפליטה של עם אשר דמו ניגר דור אחר דור, תקופה אחרי תקופה, אפיל מדי שנה בשנה. כלום אין אנו זכאים לשאול את מי שבחר בנו לאהבה אותו: עד מתי השכול בבית ישראל? עד מתי תהא היתמות מנת חלקם של ידינו? זאת נבקש, בידענו, כי אין לאל פינו להשיב. אין ארץ ישראל נקנית אלא ביסורים. אך הקניית הבעלות שלא פסקה מעולם, היא כנראה לעין כל מתמדת, לא חד-פעמי . וכוס היסורים שהם מחירה, עדיין לא תמה. נייחל, איפוא, בכל לבנו הדואג לשנה "בלי מוקשים", נתפלל לברכה שהינה, כמסתבר מאבדנה, החשובה מכולן, לאמור, אי-שפיכות-דמים. אולם בעיני שכלנו המתבוננות, לאור הנסיון הנרכש, אנו רואים גם אפשרות שעדיין לא נישלנו.

ב.

אנו רוצים בשלום. אין עם, בעולם כולו, הרוצה בו יותר מאתנו; ספק , אם יש מי שרוצה בו כמונו. הסיבה הכרעת הוסברה לעיל. אין צורך לחזור. אולם אוייבינו אינם רוצים בשלום, באשר הם מוסיפים לרצות להכחידנו. זאת המציאות. היה עלינו לדעת אותה, גם לו האוייבים מסביב היו מחרישים, או אפילו היו מנסים, בשפת חלקלקות, להסתיר את מגמתם: קל וחומר אם הם מדברים, עמנו ועם הועלם כול, גלויות, על איבה שלא תיתם ועל מלחמה והכנתה. אמנם, לעתים מוזמנות אנו מקבלים עצה לא "להתרשם" מן הפרהסיה מיין-קאמפית אשר בדברי השליטים הערביים. דבריהם, אומרים לנו יועצים חייכנים, מכוונים לתעמולת בית. אך למודי נסיון אנחנו: ועל פי תוצאותיו, יותר מכל האחרים. לכן נדחה את העצה הנחמנית, כי הבל היא, וגם רעות רוח. רציניים הם הדברים; בעקבותיהם באו, ועלולים לבוא, מעשים. לעולם לא נקל עוד ראש בכגון אלה.

מבחינה זו היה נאומו של נאצר, אחר שובו ממוסקבה, בעל חשיבות רבה. קטעים נבחרים מנאום ארוך זה פורסמו בעתונות, המקומית והבין-לאומית. אך הנסיון מלמדנו, כי לא תמיד אפשר לסמוך על המדווחים, אשר מלאכתם שלובה בחפזונם, את הנאום נאצרי יש לקרא בשלמיותו.

מן הפירוסומים המקוטעים לא נוסע, למשל, לאיזו מתכונת כיוון נאצר בדברו, בשעתו, על פתרון מדיני במזרח התיכון. בעקבות הביקור בקרמלין, אמר נאצר דברים מפורשים: "הסכמנו לנסיון של פתרון מדיני בגלל סיבות שונות. בימים ההם לא היתה לנו ברירה אחרת. לא היו לנו כוחות מזויינים עליהם יכולנו לסמוך.. אם נוכל לקבל את המגיע לנו על ידי פעולה מדינית, כפי שאירע בשנת 1957 – מה טוב".

כפי שאירע ב-1957... נאצר שכח, כי היתה, מאז ובינתיים שנת 1967; ואנו חיים בשנת 1968. אם הוא רפא, בשנה זו, את גופו, אין אנו, ההדיוטות יכולים לדעת; ברור, כי אבד לו, במהלכה, חוש המציאות. הוא רוצה שוב, כי צד שלישי ימחק את תוצאות תקפנותו המוכרזת לרבות הצבת כח או"ם, אשר בן לילה נמוג, בפקודתו. אולם מאז הודענו, כי אין שום הסדר זולת חוזה שלום, שאין להשיגו, לפי טבע הדברים, אלא במשא ומתן ביון הצדדים, שום צד שלישי לא יוכל עוד לקבוע את היחסים בינינו ובין מדינות אחרות באזורנו. פעמים אין ספור נאמר, כי לעולם לא נשוב עוד לתנאי שנת 1949;יש להוסיף, כי גם שנת 1957 לא תחזור עוד. אולם רצונו של נאצר להגיע, בעזרת צד שלישי ל"פתרון" שכזה, ראוי לציון, למען נדע.

אך אין זה סוף פסוק. בפירוסמים החלקיים נאמר, כי ב-23 ביולי שנה זו, חזר נאצר אל שלוש השלילות של וועידת חרטום. ואכן הוא שב והודיע עליהם, בצורה שאין מוחלטת ממנה. בציינו הפעם כי לא יהיה ויתור או שינוי כלשהו בעמדה, לפיה לא ייתכן כלל משא ומתן עם ישראל, או חוזה שלום עמה, או הכרה בה. אך על שלושת העקרונות הללו, הוא הוסיף פיסקא, שלא זכתה משום מה לפירסום. נאצר אמר: "ולא יבוצעו עיסקאות כלשהן על חשבון העם והארץ של (מה שהוא קרא) פלשתין" - יש לנו יסוד לשער, כי הוא התכוון לארץ-ישראל.

עקרון רביעי זה, שעליו, לדברי נאצר, לא יהיה וויתור ובו לא יחול שינוי, אינו טעון פירושים. הוא ברור לחלוטין. ואם מישהו השלה את נפשו – היש עוד כזה בתוכנו? - כי בדרך הנטישה אפשר להגיע למידה של השלמה, בא נצא והיכה על קדקדו. שום עיסקות... כוונתו ושאיפתו הן להחריב את מדינת היהודים.

ויש עוד אשלייה, אשר הכל מצווים להרפות, או להירפא, ממנה. אם נאצר אומר דברים כאלה ומוסיף עליהם לאמור: "באשר לפתרון המדיני, לא נסכים בשום פנים ואופן לוותר על שעל אדמה בארץ ערבית כלשהי", אין להעלות על הדעת, כי שליט ערבי אחר, למשל, חוסיין יהיה מוכן ללכת בדרך אחרת.

ואם הנשיא ג'ונסון קרא לערבים לשכנע אותנו, כי הם נטשו את הרעיון להחריבנו, חובתנו לאמר לו, עם כל הכבוד, כי שליטי ערב מוסיפים לספק הוכחות למכביר לדחייה מוחלטת של קריאתו. השאיפה להחריבנו היא שאיפתם. הם משכנעים אותנו, כי בכך עלינו להיות משוכנעים.

ג.

בנאומו של נשיא ארצות הברית, בפני וועידת בני ברית, היה חיוב, וגם שלילה היתה בו. אין שום צורך להתעלם מן הטוב אשר בדבריו החשובים: אסור לנו לא לשים לב לדו-משמעי ולמסוכן בהם.

וודאי, טוב היה לקרוא, או לשמוע, את מר ג'ונסון מכריז בשם ארצו האדירה, כי "טבעי הדבר שהיהודים האמריקאים יחושו בקשר מיוחד עם גולה של ישראל... דורות על דורות דבקו אבות אבותיכם בזהותם היהודית ובקשריהם עם ארץ-ישראל".

הפיסקא הראשונה מכה במחץ גם חשדנות וגם פחדנות. כוונתי לנאמנות הכפולה הנודעת להיפוכה של תהילה. היהודים מפחדים. מה יאמרו, או פן יאמרו.. ונשיא אחר אמר משהו על נושא זה, יש איפוא, חשיבות לעובדא, כי נשיא ארצות הברית מודיע במפורש, ליהודים ולבני עמים אחרים, כי הקשר בין הראשונים ובין ישראל הוא טבעי, פשוטו כמשמעו. ומניין טבעיות זו? מר ג'ונסון מנמק אותה בקשר עתיק יומין בין אבותיהם של היהודים, אזרחי אמריקה, ובין ארץ-ישראל. נאה דרש. וכדאי ללמוד, אם אבותיהם של יהודי אמריקה דבקו בארץ זו, כלךום אפשר להעלות על הדעת, כי בניהם, אשר שבו אליה ושחררוה והם דרים בה, לא יחדשו את הדביקות המקודשת בבה. ויתנו לפגוע בזכותם הנצחית עליה?

הנשיא ג'ונסון גם ציין, כי "לא אנו נאמר באיזה מקום צריכים עמים אחרים לתחום גבולות בינהם אשר יבטיחו לכל אחד מהם את הבטחון הגדול ביותר", זוהי הודעה חשובה. צד שלישי לא ינסה ואל ינסה, להטיל פתרונות המכונים מדיניים, בעוד המדובר או בחייה ובעתידה של אומה מוקפת אוייבים.

לצד סעיפים חיוביים אלה, ואחרים, בנאום, היו בו, כאמור, גם סימוני אלגברה, בעוד האריתמטיקה המפענחת אינה טובה כלל ועיקר. כזאת היתה הפיסקא, על שני חלקיה, הנוגעת לירושלים, או הקביעה על משקל הכיבוש. כזה היה הרמז "להתפשטות" (אמנם, יש להודות, כי בשימוש במלה זו קדמו לבעל הברית, בני ברית, לאו דווקא מן המסדר) או לדרך במשא ומתן.

שוב שמענו קריאה לדבר "תכן" בין הצדדים, הגיעה השעה לשים קץ לאי-הבנה שצמחה מן המלה המקסימה הזאת. עלינו להבהיר, כי הצדדים במזרח התיכון אינם מדברים "צורה" אלא דווקא תכן ממשי מאד. משא ומתן על חוזה שלום, בו כרגיל, על פי המשפט הבין-לאומי, מסתיימת כל מלחמה, הוא תכן במלא משמעות המושג, החוקי והמדיני, מצד שני, כאשר חוסיין מעלה על נס את "המטרה האצילה" של פעולות אל-פתח, הרי לא בפורמליות המדובר אלא בתמצית החיים: בדם. ואם נאצר מכריז, כי לא יתכן כלל לשאת ולתת, או לכרות חוזה שלום, עם ישראל וכי דין ירושלים כדין קהיר בעיניו (לא פחות מזה!) הרי שוב, תכן רב, בעל משמעות יסודית, לפנינו. אם כאלה הם חילופי הדברים הממשיים, אל ישחקו עמנו במלים.

הנשיא גם אמר, כי לא יתיר "לאיזון הכוחות באזורנו לשמש דרבן למלחמה". יש טעות כלשהי בהודעה זו. לא איזון כוחות יביא למלחמה חדשה: חוסר באיזון הוא העלול לדחוף את אוייבינו לנסיון לחדשה. ובידי הנשיא ג'ונסון הסמכות והיכולת למנוע את הפרת האיזון.

ד.

בשנה הבאה צפוייה לנו, מערכה מדינית, אשר בוודאי לא תהיה פשוטה, אך טוב הסיכוי לצאת ממנה וידנו על העליונה, בתנאי שלא תאחזתנו, מול מבחני לחץ שונים, הבהלה. יש יסוד לתקווה, כי לא ניתפס ברשתה של הרעה ביועצות הזו.

אך יש גם יסוד לשער, כי אויבינו לא יחלישו, אלא להיפך, יגברו אשם. הם לאו דווקא יפתחו במלחמה כוללת, אשר אם יחדשוה, אין כלל ספק, כי שוב יוכו בה שוק על ירך. אין זו אמונה מופשטת, אלא תורת הנסיון וידיעת העובדות. נזכרו, היכן עמדנו עוד לפני ששה עשר חדשים. המדינה דמתה אז למבצר עליו הוטל מצור. הצרים התכוננו לפורץ לתוכו, כדי להרסו על מגיניו ויושביו. אנחנו פרצנו ממנו – אלי מרחב. אם אז ניצחנו, קל וחומר בתנאים ששונו באורח מהפכני.

אבל האש עלולה לגבור, כפי שגם הודעתו של זייאת בקהיר באה להוכיח, על כל יריה שלנו, אמר אותו דובר, ישיבו המצרים בהצתת החזית, לאורך התעלה הנעולה. והן המצרים יכולים תמיד ליזום ולגרום ירי תגובתי שלנו. ברור, כי האיום המצרי החדש, לא ימנע מצבאנו להכות באוייב. גם מכה חוזרת, אם יתקיפנו, חלפו הימים, בהם אפשר היה, באיומים, להרתיענו מן השימוש המתאים בזכות להגנה לאומית-עצמית.

נייחל, כי תכלה השנה ומוקשיה. אבל עלינו לדעת, כי ייתכן ואוייבינו יוסיפו להניחם או להפעילם. משום כך יש לשריין את הלב. קם והיה בישראל חזיון מוסרי שאין אדיר ממנו. מבחינת אבידות בנפש, היתה האומה למעין משפחה אחת, בן כי, יפול אבלים עליו כל בני ישראל. רגש עמוק זה, אין דומה לו בשום מקום בעולם. אבל דווקא משום כך, חובה מוטלת על כולנו להיות נכונים לעמוד במבחנים הנפשיים, העלולים לבוא עלינו, בעקבות המערכות, בהם נעמוד. עלינו לדעת, במה, ועל מה, אנו עומדים. אנו מוסיפים ללחום על נפש האומה, אשר רבים רוצים, בם בדור הזה, להכחידה. ידאג הלב, גם ידאב האוהב, אך ישוריין. כך נעמוד. ובעזרת השם, נמסור לבנינו ארץ אבות, מובטחת מפני כל צר ואויב, והמה, כזאת, יותירוה לבניהם.