בהודו
בהודו
הקונגרס הכל-הודי, שנהל, אחרי שנים ארוכות של מלחמה וסבל, משא-ומתן עם הממשלה הבריטית, טוען לייצוג יחיד של כל העם ההודי, על עדותיו הדתיות ושכבותיו הסוציאליות. יתכן, כי טענתו צודקת. ידוע, על כל פנים, כי הקונגרס הצליח לארגן המונים עצומים, שנהרו אחרי קריאת גאנדי למלחמת "ההתנגדות הפסיבית".
טענת הקונגרס, בין אם היא נכונה, או לא נכונה, מזכירה את טענת ההנהגה הישובית לייצוג יחיד של "הישוב המאורגן". אך ההבדל בין שני "הישובים המאורגנים" הוא גדול. ההודים נלחמו. גאנדי וניהרו קראו להתקוממות כללית ועמדו בראשה. אמנם, היתה זו התקוממות בלתי מזויינת; המלחמה, שהתנהלה בהנהגת הקונגרס, הקיפה את כל השטחים, פרט לשטח אחד: השמוש בכוח פיסי. כך העריכו המנהיגים ההודיים את תנאי ארצם ואת כוח עמם. וזה ענינם. אין אנו באים לשפוט על דרכם, כשם שאין בדעתנו לקבוע "עמדה" כלפי מגמתם. אנו נלחמים בשלטון הבריטי בארץ ישראל, כדי להציל ולגאול את עמנו, ומפני ששלטון זר חסם בפניו את דרך הגאולה. אך לא הטלנו על שכמנו כל "מיסיון" חדש באיזור זה של העולם, ביחוד שכל העמים הללו, ובתוכם גם הקונגרס ההודי, רואים בציונות תנועה משעבדת וריאקציונית...
זוהי עמדתנו. אין היא יכולה להיות אחרת. אולם מאידך אין היא מונעת מאתנו, בתור אנשים חפשים ולוחמים, לכבד את כל אלה, מבין עמים נכרים, המקריבים את עצמם למען עמם ומולדתם. ההודים, המאורגנים בקונגרס, ניהלו מערכה רצינית. על כך אפשר ללמוד מתגובת יריבם, השלטון הבריטי. בהודו נחקקו חוקים מיוחדים, אלפים הושלכו לבית-הכלא; מאות גוועו במחנות רכוז ובארצות גזירה; המונים הוכו באלות המשטרה המפורסמות; ובין ההמונים הסובלים היו תמיד המנהיגים הנערצים, שנכלאו לתקופות ממושכות בבתי-הסוהר האסיאתיים.
לעומת הקונגרס ההודי, אין "הקונגרס הארצישראלי", או הישוב המאורגן, מנהל כל מערכה. גם על כך אפשר לשפוט לפי תגובת היריב, השלטון הבריטי. הוא רודף אותנו, את המחנה הלוחם. אבל המנהיגים הרשמיים יושבים בשקט ובשלווה בבתיהם ובמשרדיהם ו"נאבקים" עם הנייר. הם לא קראו אפילו להתנגדות פסיבית; הם לא ארגנו את ההמונים סביב תכנית של אי-שיתוף ממשי עם ממשלת הספר הלבן; הם לא דרשו להחרים את המסים ולהשבית את העבודה. שלילתם את מלחמתנו הנפרדת אינה נובעת מחיוב של מלחמה אחרת, "מאורגנת"; היא מתבססת על דחייה של כל מלחמה, על רצון להמשיך ב"היאבקות" התזכירית, העולה, אמנם, בקרבנות עצומים לעם הדווי, אך אינה דורשת מאתם, מאת המנהיגים, כל קרבן וכל סבל.
הקונגרס ההודי שולל מעשי אלימות. אבל הוא מחייב, ועושה, מעשים אחרים. אחד ממנהיגיו, ניהרו, אינו מכחיש, כי יהיה אולי הכרח בשמוש חד-פעמי בכוח המוני, כדי לשחרר את ארצו; הוא רק מתנגד, כי בזמן שמתנהלת המלחמה "הסבילה", ייעשו מעשי אלימות אינדיווידואליים, המפריעים, לדעתו, להיאבקות ההמונית. רבו גאנדי צווה עליו פעם להפסיק כליל את המערכה הגדולה בגלל התנגשות אחת בעיירה קטנה. ושוב, אין זה מכריע, אם השקפתו צודקת, או לא; חשובה העובדה, שלניהרו יש זכות מוסרית לשלול דרך מלחמה אחת, מפני שהוא מראה, במעשה ובקרבן, דרך מלחמה שניה. ואף על פי כן, לא עלה על דעתו של אותו ניהרו לעזור למשטרת המשנה למלך ברדיפת "פורצי הגדר" ההודיים, שהתקיפו תחנות משטרה אנגליות, בניגוד לרצונו של "ישובם המאורגן" שעמד אז במערכה המונית ואמיתית.
גדולה מזו: ניהרו, המתנגד החריף ל"טירור", הצהיר בסימלה, לאחר שיצא מבית הכלא הבריטי, כי שום חבר קונגרס לא ישתתף בממשלה ההודית המוצעת ע"י ווייוול, אם לא ישוחררו כל האסירים הפוליטיים, וביניהם הנאשמים במעשי אלימות.
אוי, גויים, גויים, אירופאיים ואסיתיים, תרבותיים ונחשלים - עד מתי עוד יצטרך ללמוד מכם העם, שהיה למורכם עם עלות השחר של ההיסטוריה האנושית?
