בדם ואש

א.

פרק זמן של שלשים שנה ניתן לעם ישראל בין יום ב' בנובמבר 1917 ויום ל' בנובמבר 1947, על מנת שיתכונן למבחן חמור.

לא היה זה מבחן במדע המשפטים, במדעי הטבע או במדעי הרוח. אף לא בחקלאות המעשית או בעיקרי אמונת ישראל. מבחן זה, אי אפשר היה לעמוד בו באולמי האוניברסיטה בהר הצופים או בתחנות הניסיון החקלאיות של ההסתדרות הציונית.

עם ישראל, הוטל עליו לעמוד למבחן של בגרות מדינית: המוכן הוא לקראת עצמאות מדינית, לקראת יצירת כלים עצמיים לשלטון מדיני, - ההוכשר להפוך את הציונות למכשיר להצלת האומה?

שלשים שנה אין זה פרק זמן קצר. במרוצת שנים אלו התכוננו ככל אשר יכולנו. ראש לכל, התפלגנו למפלגות מרובות. כל מפלגה ומפלגה התכוננה למבחן על פי תכנית וספר לימוד משל עצמה. תכניות וספרי לימוד אלו עדיין לא פסו מקרבנו, וכל המעונין בכך, יוכל לעיין בהם ולהשוותם זה אל זה. אלא שלמן יום 30.11.47, ענינים חשובים יותר עמודים לפנינו על הפרק.

עיקר ההבדל בין ספרי הלימוד המפלגתיים השונים ניתן להתנסח כלהלן. רובם של הציונים תמימי דעים היו שהיהודים חוזרים למכורתם כעם שוחר שלום, עם של בנין ועמל כפים. דרך השלום תוליכנו בעצמה לקראת המטרה, ומהלך ה"בנין" יקבע גם את גבולות הארץ: גבולות אלו יהיו חופפים לגבולות של השדות שנזרע ושל הישובים שנבנה.

לעומת אידיאל "אציל ונעלה" זה, הוכרזה סיסמת "בדם ואש", סיסמה שעוררה מורא והתמרמרות בלב כל היסודות "הפרוגרסיביים" שבישראל. תורתו של ז'בוטינסקי, אשר חכמי הדור באו לקרוא תגר עליה, מורה אותנו ביסודה שהציונות רחוקה מכל אידיליה: המציאות טרגית היא, ובדם ובאש ייחרץ לא רק גורלה של ארצנו הקטנה, אלא אף גורלם של מיליוני היהודים שבגולה. אותו ספר לימוד, אשר ז'בוטינסקי בא להציעו לפני בני דורו, לא נאמר בו דבר על "אחוות העמים", על "אידאליים קוסמיים" ועל "הגמוניה פועלית". תחת זאת, הוטעם בו ההכרח ללמוד את השימוש בנשק ולרכז את כל כוחות העם למען מטרה מדינית אחת ויחידה, מטרה המוגדרת במלואה מראש. על כן זכה ז'בוטינסקי וקראו לו "פאשיסט", ואת התנועה שהקים טרחו לתת לשמצה בעיני המוני העם שלא בגרו מבחינה מדינית. עד ימי השואה של שנת 1939 חנכו את הדור בפיקציות, בממתקים רעיוניים. תורת ז'בוטינסקי לא מתקה לחיכם די הצורך.

ב.

מחלוקת זו כולה, כבר אפשר לכתוב עליה בלשון עבר. עד יום 30.11.47 המשכנו בויכוח, על פי איזו תכנית נכנה בשעת מבחן, ומה היא הדרך המעולה להתכונן אליו. אך הנה חלפו ימי הויכוחים והפולמוס המפלגתי. נקראנו לעמוד למבחן. נסתיימה תקופת ההכנה, ונקראנו למבחן ההיסטוריה.

אנו עומדים למבחן יום יום בדם ואש, ועד תום השנה יוברר גם לנו וגם לעולם כולו מה הספקנו במשך 30 שנות ההכשרה, למן הצהרת בלפור ועד ההחלטה בלייק-סאקסס,  - מה כוחנו ומה יכלתנו, לא במדרש אלא במעשה.

באותו ליל ל' בנובמבר, כאשר געש ים של שמחה בחוצות תל-אביב, ההבינו המונים אלו מה צפוי להם ביום המחרת? היה זה ים של קלות דעת. על דפי "המשקיף" דובר על הפרזה ברגש שמחה מוצדק. חולק אני על הערכה זו. ההילולה בחוצות תל אביב לא הייתה "הפרזה" אלא שגגה. שגו גם אלה שבקשו לה הצדקה פסיכולוגית. באותו לילה מן הראוי היה לנו לא לרקוד בחוצות אלא לעשות כבני יפו שכנתנו: - ללכת הביתה, ובשקט גמור, במלוא הרצינות, להתכונן לסופה.

התפקיד המוטל עלינו כיום הריהו גיוס מלא ומהיר של כל האמצעים שברשותנו.

מאוחר להצטער על מה שלא עשינו. שוב אין שעתנו פנויה לשינויים יסודיים ברעיונות או לתמורות חברתיות עמוקות.

אין שעתנו פנויה לויכוחים – ואין טעם לרגשי נוחם. חצי יובל שנים ניתן לנו כדי להקים צבא, להכין מנגנון של שלטון מדיני, לחשל משמעת ברזל לאומית, להעלות לרמה הנכונה את תודעתם המדינית של ההמונים. לא בחודש או בשנה אפשר לחולל את כל אלה; לכך דרושה עבודה שיטתית במשך שנים רבות. ועתה מביאים אנו אל המבחן את אשר לנו: במקום ארגון – אימפרוביזציה; במקום צבא – "הגנה"; במקום אחדות לאומית – אי אמון ואי כבוד איש לרעהו. המגרעות ידועות, ולא יועילו הדיבורים עליהן. יש לנצל את המעלות.

במצב שנתהווה, יש לראות בדעה צלולה את העובדות כהוויתן. יש להתבסס על הישוב כהוויתו. העובדה שחסרים אנו ליכוד לאומי – נובעת מעברנו כולנו. במשך שלשים שנה לא נוצר הבסיס הרוחני, הנחוץ בשביל הליכוד הלאומי. אין לשון משותפת ולא יצרו אותה פגישות אחדות או מאמרים אחדים בעתונות ברגע האחרון. מה שנוגע לקואורדינציה של כל הכוחות הבריאים והמוכשרים למאבק (יש לזכור, שבהשוואה לאחדות מוצקת, אין קואורדינציה אלא צורה נמוכה יותר של איחוד ארגוני) – הנה עומדת היא לקום על אף השיסוי המפלגתי, וכבר היא הולכת ונוצרת. האויב האכזר ועצם המעשה המלחמתי הם המחנכים אותנו לקראת קואורדינציה והסכם.

ג.

לאחר ל' בנובמבר נעשו כל הבעיות הפנימיות של הציונות פשוטות הרבה יותר. בא הקץ לקרב העצום בין אמונות שונות, בין השקפות עולם שונות. במה נוסיף עוד לשכנע את מתנגדינו? הנבוא להוכיח להם שבעזרת "אחוות עמים" לא נהדוף התקפה ערבית? או שהחלוקה אינה מוליכה אל השלום? או שהאוריינטציה המבקשת משען במדינה הסובייטית אין כוונתה שהציונות תיהפך ל"יבסקציה" של מיניסטריון-החוץ המוסקבאי במזרח התיכון? ויכוחים בשאלות משעממים הם ומיותרים. כמובן, קיימים חילוקי דעות בשאלות שונות, אך הבדלים אלו בהלך המחשבות לא ישנו כלום במהלך המאורעות האובייקטיבי בימים הקרובים ביותר. הרי ידוע מראש: האינטרנאציונאליסטים שלנו יירו בערבים, מתנגדי החלוקה יגנו על המדינה העברית בצורתה העלובה ביותר, וכל אחד מאתנו יהא נכון לשלם כל מחיר אפשרי תמורת התמיכה הסובייטית.

הגיעה השעה לבחון כל רעיון בכורח המעשה, - או עתה או לעולם לא. עת מלחמה לנו, כלומר שעת מבחן לכל אשליה. דיבורים והגיגים, ולוא גם היפים ביותר, לא יגבירו את כוחנו אפילו כמלוא נימא.

ד.

מה שעושים כיום יריבינו הערבים, הוא בבחינת משגה חמור. שמא כוונתם לברר אם ההבלגה עודנה פופולרית בציבורנו, - ובכן כבר למדו לדעת שבשנת 1948 שינה הישוב את דעתו בנקודה זו. שמא בקשו להפגין לפני העולם את אי-הסכמתם לחלוקה, - ובכן היתה ההפגנה משכנעת למדי, אבל יהא זה משגה אם ימשיכו הערבים בהתקפתם.

במקרה זה ניאלץ בתוקף הנסבות להתנער ממצב "חלום בהקיץ", שבו שרויים היינו בחצי היובל האחרון. גם בשבילנו וגם בשביל האו"ם נודע לתוצאותיו של משחק זה ערך כה מכריע, שבהכרח ימנע את הצלחתה של התקפת חזית מצד אויבנו.

הללו עושים היו ביתר חכמה, אילו הניחו ליהודים ב"גבולות" החדשים שלהם. להמתין עד בוא  השעה – הינה הדרך הנכונה בשבילם. הגבלת העליה היתה מביאה לידי הרעלת יחסי פנים בקרבנו. כשלב נוסף היתה באה מלחמת אזרחים. ואחרי כן היו באים בהכרח – דיכוי האופוזיציה, פירוק הנשק מן ה"מחתרת", ושיבה אל ה"בניין בדרכי שלום". ובהזדמנות הבינלאומית הראשונה, כעבור ארבע-חמש שנים, ואולי אף קודם לכן, היו הערבים יכולים לתקוף אותנו במפתיע, בנצלם את היתרון שבהשתערות פתע ואת אי האפשרות הגמורה להגן על הגבולות שנקבעו בלייק-סאקסס. עד אותה שעה היו מכינים את הכוח הצבאי הנצרך.

תחת זאת, יוצאים הם אל הבימה ברגע שאין להם הכנה מספקת כדי לבצע פעולה צבאית כה חשובה, ובשעה שמצב הדברים הפוליטי-החיצוני בלתי נוח הוא בשבילם במדה יתרה.

יציאת הצבא הבריטי מן הארץ לא תגדיל את ההשפעה הבריטית על מהלך המאורעות, אל תפחית אותה. במרוצת השנה הקרובה נוכל להתגבר על הקשיים, מתוך שנשען על התמיכה הבינלאומית, הניתנת לנו. אל לנו להרדים את עצמנו ברעיון שהפוליטיקה הערבית אינה אלא פרי ה"אימפריאליזם הבריטי". הלאומנות הערבית – שמבחינת תוקפנותה ואיבתה לעם ישראל דומה להיטלריות – היא אותו כוח שנתקל בו בהכרח בתקופה הקרובה ביותר.

ה.

כולנו – ללא הבדל מפלגה – יודעים גם יודעים שבמסגרת של החלוקה מן הנמנע להחזיק מעמד. החלוקה, על כל תוצאותיה, יוצרת תקופת מעבר, שסופה להביא לידי הקמת מדינה עברית או ערבית בארץ כולה.

כמה זמן עלולה תקופת מעבר זו להמשך, אין איש מאתנו יודע. אולם ברי וודאי: החלוקה אינה אלא פרוזדור, שדרך בו נגיע אל פתרון הבעיה הסופי.

כולנו יודעים: ויכוחים על ההלכה הציונית, עבר זמנם. עתה – עת לעשות. כולנו יודעים גם יודעים, מה אנו חסרים, ומצות השעה מה היא. אך "גיוס כללי" ו"משטר מלחמתי" – עדיין אין זה הכל.

"ההגנה" – מכשיר הפעולה של "הישוב המאורגן" – סגלה לעצמה כיום הזה את מדיניות האצ"ל מתמול שלשום: את הדרך של מעשי תגמול, בחינת עין תחת עין. אולם, מה שהתאים לקבוצה אופוזיציונית, נוכה סבילותו הצבאית של הישוב,  - אינו מתאים כלל וכלל לכוחו הצבאי של עם ישראל במדינתו. המצב שבו הערבים והעברים מטילים פצצות אלו על אלו, - מצב כזה מביא לידי תוהו ובוהו ושואה מדינית. עם צאת הבריטים לא ישתפר מצב זה, ושום משטרה בינלאומית לא תעשה את המלאכה המוטלת עלינו.

התפקיד המוטל עלינו, הריהו בעל אופי מדיני צבאי מובהק: לתפוש את עמדות המפתח, הנחוצות כדי להבטיח את הסדר בארץ. עמדות נמצאות מחוץ לתחומה של מדיניות החלוקה.

אותה ההנהגה המדינית צבאית שתדע לארגן את היזמה העברית בהתאם לתנאים שנתהוו, תוכר על ידי עם ישראל כולו, ללא הבדל של מפלגות.

שום הנהגה אחרת לא תוכל לצפות לכך שהעם יכיר בסמכותה המוחלטת או שכל חלקי העם יתמכו בה.

ברגע המכריע של מבחן היסטורי, זקוקים אנו להנהגה אשר תהיה ראויה לשמה ולתפקידה.