באיזמל ההגיון

באיזמל ההגיון

נעשה נא את החשבון הקר: מה מביאה לנו החלוקה? מהו הקשר בין החלוקה - המוגדרת על-ידי הסוכנות כ"נצחון סופי" - לבין החזון הלאומי?

מה היה חלומו של הרצל שהפרה את כחות עמנו במשך שני דורות?

המטרה הפוליטית "המעשית" - הקמת המדינה למען פתרון בעית היהודים. במשך שני דורות התווכחו ציונים עם מציעי ה"פתרונות" האחרים למיניהם והוכיחו, כי בעית היהודים תפתר רק על-ידי הקמת המדינה. והנמוקים ברורים היו: מצד אחד תקבל המדינה את כל אותם היהודים אשר רוצים או נאלצים לשוב לארצם. מאידך תשמש מדינה יהודית מגן לאותם היהודים אשר ישארו בגולה.

אבל התנאי לבסוס שאיפתנו זאת היה, כי יהודים אלה יהיו נתיני המדינה העברית. אין, ולא תהיה למדינה היהודית, כל זכות להתערב לטובת יהודים נרדפים במדינה זרה אם יהודים אלה יהיו נתיניה של אותה מדינה. ולא תתכן הענקת נתינות בלי להעניק להם גם את הזכות לחזור לארצם. לעולם לא חשבנו כי מדינתנו תכפה על יהודים לשוב לארצם או שהיא תדרוש שיקבלו את נתינותה. תמיד האמנו, כי זו תהיה זכות שניצולה יהיה נתון לבחירה חפשית של כל יהודי ויהודי. מאידך, היה מובן מאליו כי שיבת ציון תדרוש סדור "תור" הדחיפות ולוח זמנים. אבל ההבדל היחידי בין יחידי במחנה פליטים לבין יהודי באמריקה אשר ירצה לבוא הוא הבדל של זמן בלבד.

חלוקת הארץ גוזלת מרוב רובו של העם היהודי את הזכות לשוב לארצו, וממילא מונעת אף הושטת אותה חסות דיפלומאטית נגד רדיפות והפליות בגולה. כי במדינת החלוקה אין די מקום. וכבר היום יש הכרח ליהודי העולם, חוץ מחלק קטן, להישאר בארצות מושבם יהיה עליהם מה שיהיה. לא רצון, לא געגועים, אף לא הכרח - אף לא אותו ההכרח שעלול להביא לידי מידאנקים ואושוונצ'ים חדשים - לא יעמדו בפני עובדת הברזל הנוצרת בעטיה של הוצאתם מהמדינה היהודית של עבר-הירדן מזרחה ושל החלק הארי של השטח מעבר לירדן מערבה המוכשר לקלוט עולים. ואם מחר יעבור על יהודי ארץ גלותית זו או אחרת אותו "גורל יהודי" המוכר לנו יפה - תעמוד המדינה חסרת אונים...

החלוקה מפקירה את העם בגולה לחסדי הגויים למיניהם.

היא, אמנם, נותנת לנו עצמאות. התופעה ההיסטורית הזאת - לאחר אלפיים שנות פזור, גולה והשמדה, המעידה על כח-חיים ללא תקדים של האומה העברית - אסור לזלזל בחשיבותה ובגדולתה. והכרת העולם, המאשרת את שאיפתנו הבלתי-מנוצחת, לא תמחק. אולם עצמאות זאת תהיה, לפי תכנית החלוקה, עצמאות של חלק של העם בלבד; שבע מאות וחמישים אלף היושבים על אדמת המולדת ואותו רבע מיליון לערך אשר על הכנסתו אפשר לחשוב[1]. לרובו של עם ישראל תשאר אותה מדה של עצמאות אשר בידו כיום. ואף על התקוה להגאל הוא נדרש לשכוח ולוותר.

זהו מחיר החלוקה: ויתור לא רק על מאה וארבעה אלף מתוך מאה וששה עשר אלף קילומטרים המרובעים של שטח ארצנו, אלא גם על תקוות הגאולה של 90% של העם.

מהי התמורה, כביכול, שלמענה היו מוכנים מנהיגים יהודיים לא רק לקבל אלא אף להזדרז ולהציע את הויתור האיום הזה? התמורה היתה שלום. החשבון היה כי ויתור זה יספק את הערבים, אשר יסכימו אז לחיות בשלום אתנו. כדי ל"הבטיח" את שלומם של 10% מהעם, היו והנם מוכנים לוותר על שלומם, עתידם ותקותם של יתר 90%. וכל נפש עיפה וכל בעל רגש אנוכי נמשך על-ידי ההבטחה הזאת והסכים להפוך את חלוצי העם ליורשיו.

ואולם חשבון זה, הפסול כשלעצמו, מלווה אף הוא עוורון פוליטי אופייני.

אין הויתור הזה קונה את השלום.

הפקרת רוב עמנו איננה קונה את שלומו של המיעוט המיוחס. מסירת רוב ארצנו איננה קונה את בטחונה של השארית המקוטעת. כי עד כמה שהערבים מוכנים להפר את השלום, הם מוכנים להפר אותו באותה מידה במדינה קטנה כבמדינה גדולה. ועד כמה שהם מוכשרים להלחם בנו במדינה גדולה הם מוכשרים עוד יותר במדינה קטנה.

ועל הכל, הם מודרכים ומאומנים על-ידי אותן הידים הנאמנות...

חלוקה, אם כן, מביאה שפיכות דמים. הבטחת החלוקה דורשת הקרבה לא פחות מאשר הבטחת שלמות המולדת.

לא כדאי להתפלסף על השגיאה התהומית והפחדנות הנפשית שבטענה "לא יכולנו לקבל יותר" - בפי מנהיגים אשר אף פעם אחת ב-25 שנות הנהגתם לא עשו חשבון פוליטי נכון. כי ברור: גם את זאת לא "נקבל". גם את זאת נאלץ לקחת כתוצאת מלחמה ולא כתוצאת החלטתם של זרים.

[1] ראה לעיל.