אשליות שנגוזו
אשליות שנגוזו
היתה פעם בקרבנו אשליה, שהדמעות היהודיות מחממות את לב הגויים. אשליה זו נופצה אל כל הסלעים בעולם, אליהם נופצו ראשי עוללינו. לא הדמעות הזולגות מעינינו משפיעות; ולא הדם הנשפך מלבותינו מטריד. על אלה עוברים בעולם זה "לסדר היום". ורק סומא, או כסיל, יכול למצוא את סיפוקו בעובדה, שהנה שוב יש לנו "טענה" על שקופחנו והוכינו מבלי להחזיר מכה. עם ה"טוהר" הזה הלכנו לכבשנים; עם ה"צדק" הזה נרד שאולה כולנו.
הנחה שניה, מעשית, היתה קיימת בישוב, לפיה יספיק לגלות התנגדות פסיבית לכוחות המשטרה והצבא, שיבואו לערוך חיפושים בישובים עבריים, כדי למנוע בעד החיפושים. הנחה זו, שגובשה במשך כמה שנים, נופצה אל סלעי השרון. הטנקים רמסו, מכונות היריה טרטרו; יהודים נפלו מתבוססים בדמם והחיפושים הפרועים נערכו. כן יהיה, בלי ספק, בעתיד, אם שלטון הדכוי לא יווכח, כי לא כדאי לו - לא כדאי לו - להתפרץ למושבים עברים. אם, איפוא, יוחלט להמשיך בהתנגדות לחיפושים, יש הכרח לעמוד נגד הפורעים בנשק ביד. המונים אינם דרושים לכך; מספיק חיל מצב אמיץ ומאומן. אם חללים יפלו - משני הצדדים יפלו. זהו ה"צדק" היחיד במלחמה. ורק הוא יכול להכריח את המשעבדים. שיוותרו מלכתחילה על כיבוש ערינו וכפרינו.
