אשליות וכורח

 אשליות וכורח

שלוש אשליות מתהלכות בקרב הצבור שלנו וגם מטופחות על-ידי "מנהיגיו".

אשליה מספר אחד: כי חלוקת הארץ - אם יוחלט עליה ברוב של שני שלישים במליאת האו"מ - תבוצע בדרכי שלום.

אשליה מספר שתים: כי אם תפרוץ מלחמה בארץ, בעקבות התקפה של כחות, שיודרכו על-ידי סוכני בריטניה, תצליח ועדת האו"מ שתשב בירושלים להחזיר במהרה את השלום על כנו.

אשליה מספר שלוש: כי אם נציגי האו"מ לא יוכלו להיהפך למלאכי השלום תתערב מועצת הבטחון, תתן פקודה ותחסל את המלחמה במחי-יד.

כל האשליות הללו הן מסוכנות מאד, באשר הן אשליות. "לאופטימיות הרשמית", הכרוכה בטרגדיה ההיסטורית של חלוקת הארץ, אין יסוד במציאות. ומפני שכל בן-אדם מבכר להאמין כי "יהיה טוב'' מאשר לראות את המצב בעינים פקוחות, קיימת סכנה, כי תרפינה הידים, כי תפורק הדריכות, ובבוא המאורעות המכריעים לא נהיה מוכנים, לא בנפש ולא בארגון ולא בציוד, לקבל את פניהם.

חובה היא, איפוא, לפזר את האשליות. חובה לומר לעם את האמת. חובה לקרוא לו, שיכון למלחמה ולא לנופש, לקרבנות ולקרבות ולא לתהלוכות וחגיגות. יהא זה ברור: תכנית החלוקה אינה תכנית שלום על אף הוויתור הנורא, שאין לו כל תוקף חוקי, הכרוך בה. גם הקמת הגיטו הזה בתוך מולדתנו תבוצע בלהבות אש ובנחלי דם.

הסבה לכך היא כפולה. הבריטים טענו וחזרו, כי הקמת מדינה עברית כלשהי תביא על הארץ מאורעות דמים מצד הערבים. זה היה נמוקם העיקרי "המוסרי" כביכול, שבגללו סרבו "לכפות את תכנית החלוקה". עתה עומד לבוא המבחן. אם בארץ ישרור שקט, תיהרס שארית הפרסטיז'ה הבריטית בעולם. אין הבריטים יכולים להרשות לעצמם דבר כזה. בידיהם היזמה לפתוח במאורעות דמים בארץ. והם יפתחו בהם.

שנית, אל לנו לשכוח, כי קיימת מנהיגות ערבית, המוכרחה, אם היא רוצה לקיים את מעמדה, לשמור על הפרסטיז'ה שלה בקרב ההמונים. מנהיגות זו הלהיבה ומוסיפה להלהיב את ההמונים הערביים ל"ג'יהאד", למלחמת קודש. אמנם, קריאותיה נפלו עד כה על אזנים אטומות, בניגוד לשנים 1920, 1921, 1929, 1936 - מפני שבשנים האחרונות נתגלה הכח העברי באותה מלחמת מחתרת, שקשה למצוא כדוגמתה, אשר התנהלה נגד המשעבד הבריטי. גם נכון הוא, שאין איבה בין ההמונים העברים לבין ההמונים הערבים. אבל יש גבול, שהחוסיינים לא יוכלו מבחינת מעמדם הם - והן היא העיקר בעיניהם - לעבור. והם מתקרבים לגבול זה בצעדי ענק. יתכן, כי יגיעו אליו בעוד שבועות מספר.

לאור הניתוח הזה אפשר לראות עד כמה אווילית היא, לא רק מבחינת העתיד של עמנו ולא רק מבחינה עקרונית, אלא גם מבחינת יום המחרת ומבחינה מעשית, ההסכמה לביתור המולדת הקשיים בהקמת מדינת החלוקה הם הרבה יותר גדולים מן הקשיים הכרוכים בהקמת ממשל עברי בכל הארץ - בכך כבר הודו כל המשקיפים העוקבים אחרי דיוני האו"מ הטכניים. ואילו סכנות המלחמה לא קטנו אף כמלוא הנימה.

הנסיון מלמדנו, שאין לסמוך בהחזרת השלום על כנו לא על ועדה בין-לאומית ולא על מועצת הבטחון. היה היתה ועדה מטעם מועצת הבטחון ביוון. ומלחמת האזרחים שם לא זו בלבד שלא הופסקה, אלא נמשכה ואף החריפה גם בימי שהות הועדה בטריטוריה היוונית וגם אחרי צאתה עם הדין-וחשבון הארוך שלה. גם מועצת הבטחון טפלה במישרין במצב ביוון, כשם שהיא טפלה במלחמה באינדונסיה, אבל דיוניה האין-סופיים והחלטותיה לא החזירו את השלום, לא פה ולא שם.

מנסיון זה צריך ללמוד. בל נשלה את עצמנו. בל נסמוך על עזרה רשמית מבחוץ. נזכור, כי אולי בעוד חודש-חודשיים תיכנס לתקפה תכנית התוהו ובוהו הבריטית, תכנית הפנוי בשלבים, שבפניה הזהרנו מיד אחרי הצהרת קריץ'-ג'ונס הראשונה, תכנית שצריכה לאפשר לשכירי בריטניה להסתער על ערינו, כפרינו ומושבותינו, תכנית שצריכה להביא את הסוכנות היהודית לידי כניעה, לידי בקשת חסות הבריטים ולידי קבלת תכנית בווין. נזכור את זאת ונסמוך על הדבר היחידי שעליו הננו יכולים לסמוך: על כחנו, על נכונותנו ועל אחדותנו.

אנו יכולים לעמוד בפני מזימת האויב. יותר מזה: אנו יכולים להפוך את התקפת החורבן עלינו למסע שחרור שיביאנו אל מחוז חפצנו ויתקן את אשר עיוותו ה"מנהיגים" הסוחרים באדמת המולדת. אבל התנאים לכך, הם: ראיית הסכנה הממשית ללא אשליות; אחדות כל הכחות העברים; תכנית שחרור צבאית; ורוח קרב לא של מגיני גיטו כי אם של משחררי מולדת.

היום הננו קוראים מעל לכל לאחדות הכוחות העברים. אם כי רבה המרירות בלב על כל מה שעוללו לנו שליחיה של המנהיגות העוורת בימים עברו ואף בשבועות האחרונים - נהיה מוכנים להקים חזית מלחמה אחת לשם הגנת העם ושחרור המולדת. כי אכן עת סכנה היא לעם. עת סכנה למולדת. ולעת כזו מחווירים כל הניגודים ועולה הצו העליון של שר האומה: אחדות הכחות.

(שודר בקול ציון הלוחמת)