ארץ ישראל, שלום ואזרחות

 ארץ ישראל, שלום ואזרחות  

 (מעריב, 17.11.1972)

 א.

מי שזונח את השלום, השלום זונח אותו. את הפתגם הזה טבע מר אלון והיפנה אותו, אישית, נגד עמיתו לממשלה,מר דיין. אבל מבחינה מהותית, קם סגן ראש הממשלה לטעון, כי דחיית תכניתו לשוב ולחלק את ארץ ישראל המערבית פירושה זניחת השלום ואילו הנכונות למסור שטחי יהודה ושומרון לחוסיין, או לישות המתקראת, בעברית עילגת, פלשתינאית, תצמיח הסכם שלום. היה זה ניסיון להפוך הזיה למציאות.

ביחס לתכנית החלוקה והפרוזדור, הנושאת את שמושל מר אלון, התגובות הן ברורות בחד-משמעותן. חוסיין שב ומודיע, כי היא בלתי קבילה לחלוטין. דברים זהים שמענו מעבר לים. אולי משום כך טוענת מפ"ם כי תכנית אלון היא, במלוא משמעות המושג המחריד, סיפוחי סטית. נניח, כי במערך הפנימי, יתגבר מר אלון על התנגדותם של חבריו.

הכיצד יגבר במערכות חוץ?

הצד השני אינו רוצה לשמוע כלל על תכניתו כיסוד לדיון כלשהו על הסכם שלום. יוצא,ע ל פי המציאות, כי הוא,מחברה של התכנית, זונח את השלום. אם כך, נגדו יפנה, ממש כאותו בומרנג החלק השני של פיתגמו.

כזאת היא המציאות לגבי עצםה מושג של פשרה טריטוריאלית, אשר בה, כיבכול, תלוי השלום עם אויבינו. ראש הממשלה, הגברת מאיר, אמרה, לפניזמן-מה, כי אם הערבים רוצים בהסכמי שלום עמנו, יהיה עליהם לוותר על שטחים. היא, כמובן, התכוונה לשטחים, אשר לא היו בשליטתנו עד ה-5 ביוני 1967. למעשה, הויתור צריך להיות לא של הערבים אלא שלנו: שטחי המריבה אינם בידיהם אלא בידינו. אבל ראש הממשלה, התכוונה, דווקא, לצד המשפטי של הבעיה. הגברת מאיר ביקשה להודיע, כי בהגיע היום, בו נחתום על חוזה שלום עם אויבינו, יהיה עליהם להסכים, שתירשם בהם העברת שטחים מסוימים לשליטתה הריבונית של מדינת ישראל. תביעה כזו תואמת בהחלט את המשפט הבין-לאומי, הקובע כלל של CESSIOM OF TERRITORY ׁ (מסירת שטח), בחוזה שלום, שנחתם בעקבות מלחמה. אבל מה אומרים על כך אויבינו, בצפון, בדרום ובמזרח? אחת היא תגובתם המשולשת: אם זוהי עמדתה הרשמית של ישראל, לעולם לא יהיה שלום בינינו ובינה.

מתברר, כי הקשר בין פשרה טריטוריאלית ובין הסכם עם הערבים נמצא מעל לעננים. מי שטוען לקיומו של קשר כזה, יואיל נא לרדת ארצה. בעומדו על הקרקע, הוא יגלה לתימהונו הרב, כי... השלום זונח אותו.

חסידי החלוקה חייבים, לטובתם, להיזהר בדבריהם. האשמותיהם נגד בני עמם, המחייבים את שלמות הארץ, ישובו אל חיקם, ויכו בהם, בעצמה רבה, מבית ומחוץ. הדיון בין שתי האסכולות ההיסטוריות הוא בלתי נמנע. אבל יש להוציא ממנו את השאלה של שאיפת היהודים לשלום. הכל בישראל רוצים בשלום, ומייחלים לו. ואילו האויב היה רוצה להשמיד הכל. זאת האמת. היא, ולא הטעיה בפתגם, צריכה לשמש יסוד לוויכוח הרציני.

ב.

ודאי, קלות דעת כבדת עוון היא מנת חלקם של שרים בכירים, אשר בחרו להם את חודש נובמבר 1972, כדי להוכיח לעולם, כי עלינו "להיפטר" מיהודה ושומרון, ממש בכל מחיר. בארצות הברית עדיין לא נתכנסו האלקטורים, כדי לקבוע, על פ תוצאות הבחירות, כי מר ניכסון יכהן כנשיא ארבע שנים נוספות. קיימת אפשרות, כי במהרה תהיה הפסקת אש באסיה הדרומית. יש יסוד להנחה, כי עם הארגעה במזרח הרחוק, תרבה הפעילות המדינית סביב המזרח התיכון. לקראת פעילות זו, אצו אנשים חשובים במדינה לשכנע תבל ומלואה כי הנסיגה וחלוקתה מחדש של ארץ ישראל הן משאת נפשם. אמנם, אפשר לטען, כי עמדתם היא מן המפורסמות; אך איש לא יכחיש, כי גם לעיתוי בהשמעת דברים רעי יש השפעה מזיקה.

בהלת הדמוגרפיה אינה מרפה מראש הממשלה,משר האוצר ומחבריהם לדעה. הגברת מאיר אמרה לאחרונה, כי אין היא רוצה להגיע למצב, בו יהיה עליה לשאול כל בוקר, איזה תינוק, יהודי או ערבי, נולד בארץ ישראל. תסלח לי הגברת מאיר, אבל חובתי האזרחית היא לומר לה, כי דרים קלילים כאלה אינם ראויים להישמע על ידי אדם בתפקידה הרם. לו שנת הציונים היתה נודדת בגלל דאגת שחר כזו, הם לא היו מסוגלים לעשות, בשטחים שונים, את המלאכה שעשוה בימים, במאת השנים האחרונות. היינו מיעוט קטן בארץ ישראל כאשר החילונו לשוב אליה, אבל תמיד האמנו, כי הארץ שייכת, בזכות, לעם היהודי, וכי בניו יוסיפו להתרכז בה. לא טעינו. לכן הננו היום רוב גדול בארץ ישראל. זו ההגשמה. האם, משהגענו אליה, עלינו לברוח ממנה?

מבחינה זו אופיינית היא התחזית הדמוגרפית, שהובאה על ידי שר האוצר, מר ספיר. החישוב הסטטיסטי הוא ל-25 השנים הבאות, עד שנת 1997, על פי ספירתם. זוכר אני, כי לפני חמש שנים סופקה לנו תחזית ל-30 שנה. "הוכח" בה, כי באותה שנת 1997 תשתווה האוכלוסייה היהודית עם הערבית במספר הנפשות, ומיד אחריה יקום, בגלל השוני בגידול הטבעי, רוב ערבי – ואבדנו. חלפו חמש שנים. מומחינו לתחזיות הגיעו למסקנה, כי כעבור חצי יובל שנים יגדל המיעוט הערבי, אבל עדיין יהיה לנו, בארץ ישראל המערבית, רוב יהודי. ההבדל, אם מותר לומר כך, אינו בלתי חשוב. החידוש, בחישובים המדויקים עד שבר פרומיל, הוא מעניין.

היסוד לחישובים החדשים הוא בעלייה בכל 25 השנים האחרונות: יסודה של התחזית הקודמת היא העלייה במספר שנים מתוכן, באלו שקדמו למלחמת ששת הימים. עינינו הרואות, כי אם מתחלפת תקופת החישוב בעבר, משתנית התוצאה לעתיד.ב שנת 1967 דובר על עלייה ממוצעת בין 15-20 אלף בעבר ובעתיד. השתא כבר מגישים לנו חשבון לפיו היתה, ותהיה, עלייה שנתית של 25 אלף. אבל אם התחזית בנויה על 25 שנים שחלפו,משמע שראשיתה היא בשנת 1947. בשנה ההיא עדיין לא היתה לנו מדינה, ומספר העולים בה, הזעום עדי זוועה, נקבע על ידי הבריטים. בשנת 1948 היתה לנו מלחמה לקיום חרותנו. עלייה רבתי החלה, למעשה, בשנת 1949. אין ספק, כי לו ממנה החלו לחשב את שיבת ציון, היה "הממוצע" הסטטיסטי הרבה יותר גדול מ-25 אלף בשנה. מדוע, באמת, מצווים אנו ללמוד על השנים הבאות, מחצי יובל קודם דווקא, ולא, למשל,מ-23 שנים שחלפו?

ב-23 השנים האחרונות גדל היישוב היהודי בארץ ישראל פי ארבעה. אם התפתחות זו תשמש נקודת מוצא לחישובינו, עשויים היהודים להגיע, בשנת 1995, ל-10 מיליון נפש בארץ ישראל. מדוע צריכה להיות העלייה "הממוצעת", החל משנת 1947, מורתנו הדמוגרפית, ולא עובדת גידולנו המספרי מאז חידוש עצמאותנו?

אבל האמת הפשוטה היא, כי, כאשר אנו דנים בחיזיון המיוחד של שיבת ציון, התחזיות לעתיד, על יסוד חישובי העבר, תלויות על בלימה. שאלתי אדם, הנמנה על בהלתני הדמוגרפיה. האם הוא העלה על דעתו, עוד לפני מספר שנים בלבד. כי יבוא יום, בו הוא ימנה למעלה מ-30 אלף עולים, בשנה אחת,מברית המועצות. איש שיחי הודה ביושר לבב: לא האמנתי. היו כאלה שהאמינו, אבל היום לא זה העיקר. מה שקובע הוא, כי החל ממלחמת ששת הימים הושמו לאַל כל "הטבלאות" על שיבת היהודים לארץ ישראל.

העלייה מברית המועצות הגיעה לרבבות. 120 אלף יהודים נוספים הגישו, באורח רשמי, את בקשותיהם לשוב ציונה. בברית המועצות חיים למעלה מ-3 מיליון יהודים. נבקש, עם כל הכבוד הראוי, את לשכתנו הסטטיסטית לערוך בשבילנו חישוב שלה עלייה השנתית "הממוצעת" מרוסיה, ב-25 השנים הבאות. עם הערכה כזאת, ודומות לה, אפשר לנסות להשיב לשאלה, אם יגדל הרוב היהודי בארץ ישראל, או יקטן. אבל, כמובן, אין איש המסוגל לספק לנו את התחזית המבוקשת. אנו יכולים רק להתבונן בעובדות הידועות לנו. הנטייה בקרב היהודים בברית המועצות היא לגידול מספרם של דורשי ציון. וברחבי המדינה ההיא חיים מיליונים יהודים. לפני חמש שנים, איש מבין חכמי הסטטיסטיקה שלנו אף לא העלה על דעתו, כי יבוא ארצה שליש ממספר העולים, אשר הגיע אלינו מרוסיה. זהו הלקח המכריע, גם בשבילם. חכמים, היזהרו במספריכם.

אמנם כן, לפני מלחמת ששת הימים, ומיד אחריה, התהלכה בתוכנו סברה, לפיה יבשו מקורות העלייה בעולם. נאמר לנו. כי מאז קום המדינה, באו אלינו פליטי החרב מאירופה, רובם של היהודים מארצות ערב וגם הרוב הגדול של היהודים במדינות הקומוניסטיות, מחוץ לרוסיה. מברית המועצות, אמרו, אין, ולא תהיה עלייה. ומן המערב לא היתה, ולא תהיה, עלייה המונית. מנין ניקח עוד יהודים? כזאת היתה השאלה הלא-רטורית שהדהדה בקרבנו.

התברר כי רואי השחורות התבדו לחלוטין. מקורות העלייה לא יבשו כלל. נהפוך הוא. נתגלה מעיין מתגבר לשיבת ציון מרוסיה הסובייטית. וגם מן המערב החלה לבוא,מדי שנה בשנה, עליית אלפים רבים. הנטייה, הנראית לעין, אף בשתי האמריקות, היא לא לירידה במספר העולים אלא להגדלתו. אמנם כן, הרבה תלוי,מבחינה זו, במשטר שישרור בארץ בשנים הבאות. אבל הנטייה עצמה, לחשוב ברצינות על השיבה הביתה, מתפשטת והולכת בקרב הרבים מתוך מיליוני היהודים במחצית המערבית של כדור הארץ.

על התנועה לשיבת ציון עוברת, לנגד עינינו, תקופה מהפכנית הן במזרח והן במערב. איש אינו יכול להעריך, או אף לשער, את מלוא היקפה בהתפתחותה. עד סוף המאה יכולים לבוא אלינו מיליונים רבים של יהודים מקצות תבל. דווקא בתקופה כזו קמו לנו בהולי הדמוגרפיה, ונלהבי החלוקה. הם מנסים להוכיח, באותות בלי מופת, כי,מאחר שב-25 השנים האחרונות, גדלנו, מן העלייה, ב-25 אלף נפש בשנה, הרי בדיוק במספר הזה, ולא יותר, נרבה נפשות יהודיות מאותו מקור, בכל 25 השנים הבאות.משום כך יהיה עלינו, עם עלות השחר, לבדוק איזהו הרך שנולד בלילה. ראינו, כי לחישוב עצמו אין שחר. לפנינו תופעה של חוסר אמונה בלתי מציאותי, אשר כמוהו לא ידענו מאז קמה הציונות.

ג.

השאלה השלישית, בה נתבונן היום, היא של האזרחות בארץ ישראל. חסידי החלוקה החלו זועקים: כלום נחזיק מאות אלפי אנשים בלא זכויות? ודאי שדבר זה הוא אסור. אחד השרים דיבר על אזרחים משני סוגים. התבלבלו אצלו המושגים של תושב ואזרח. כל זכויות האדם והלאום, הניתנות לאזרחים, תושבים נהנים מהן באותה מידה. אבל התושב, יהודי כערבי, אינו מצביע לבית הנבחרים. כדי לעשות כן, הוא צריך להתאזרח.

הציונות, כפי שלמדנוה מהרצל וז'בוטיטנסקי, אלה יסודותיה: בארץ ישראל, אשר זכותנו עליה אינה ניתנת לערעור, יהיה רוב יהודי, מיעוט ערבי, ושיווי זכויות לכולם. לא סטינו, ולא נסטה, מתורה זו, בה מקופלת צדקת ענייננו. משום כך קבענו, לפני מלחמת ששת הימים, ומייד לאחריה, כי תושב ערבי בארץ ישראל אשר יבקש אזרחות ממדינתנו, יקבלנה. על חיוב זה הוספנו שני: מי שלא ירצה באזרחות, היא לא תיכפה עליו. שמנו לב, כי לאחרונה נתקבל רעיון זה על דעתם של סופרים נכבדים וגורמים ציבוריים.

בחירה חופשית זו נקראת בלע"ז של המשפט הבינלאומי: אופציה. היא לא ניתנה לאוכלוסין בכל התקופות. היו ימים, בהם אם שטח מסוים עבר משלטונה של מדינה אחת לריבונותה שלמדינה אחרת, הוטלה האזרחות החדשה, באורח אוטומטי, על כל האוכלוסייה. לא עוד. הדבר נחשב לעוול בחוזי שלום רבים, לרבות אחר שתי המלחמות העולמיות, נקבע, בסעיף מיוחד, כי לאוכלוסין תינתן האופציה לגבי האזרחות.מי שירצה ישמור על האזרחות הקודמת: מי שיבחר באזרחות החדשה, יודיע על כך ויקבל אותה. תן האפשרות לבחור בין שת האזרחויות נחשב, בימינו, לא רק למעשה חיובי, אלא לחובה מוסרית, המוטלת על הריבון החדש.

כך הצענו לנהוג, החל מיוני 1967. וכך נהגה ממשלת הליכוד הלאומי ביחס לתושבי ירושלים המזרחית. החלנו עליה את המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה. לתושבים הערביים יש זכות לבקש את אזרחות ישראל. אבל לא כפינו עליהם את אזרחותנו.

נשער בנפשנו, כי, עם הכללת ירושלים המזרחית, כחוק, במדינת ישראל, אנו מצווים על כל תושביה להיות לאזרחים. בקשר עם השערה זו שאלתי עיתונאי נכבד, האם עמיתו לא היה מיד מפרסם מאמר מחאה, נגד הכפייה הבלתי נסבלת. התשובה לא איחרה לבוא. גם אני, אמר, הייתי כותב ומוחה. ובכן?... אם כפיית האזרחות, היא עוול, אל נעשה אותו. אם ההתאזרחות היא זכות, אל נשלול אותה. הסקנה היא: בחירה חופשית בין שתי האזרחויות.

יש לזכור, כי גם על היהודי, השב לארץ ישראל, אין אנו כופין את האזרחות. חוק השבות, הצודק בייחודו,מכיר בזכותו של היהודי להיות לאזרח, עם הגיעו למולדת. אבל היהודי העולה רשאי להודיע, כי אין הוא רוצה באזרחות ישראל והוא מעדיף לשמור על האזרחות הקבועה בדרכונו. רצונו ייעשה. והוא יהיה תושב, לא – אזרח, עם כל הזכויות, זולת ההצבעה לכנסת. אי-כפיית האזרחות היא, בכל המקרים, צודקת.

ארץ ישראל. יכולים אויבים מחוץ לחרף, ומתלוצצים מבית ללעוג, כאוות נפשם השוטמת, או הנבוכה, ואנחנו נשוב ונזכיר להם את דברי הנצח, מלפני אלפי שנים:

והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם להיות לך לאלוהים ולזרעך אחריך. ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, והייתי לכם לאלוהים.

אין "אופציות" לגבי ארץ ישראל. אחוזת עולם היא לנו. אבל יש אופציה, לגבי האזרחות, בארץ ישראל.