ארבעה סדרים

ארבעה סדרים

א.

לפני ארבעים שנה. אביב. לא לכל העמים. אמנם, אומות, שהיו משועבדות דורות רבים, קמו לתחיה, אך סבלן לא תם. נסתיימה המלחמה הגדולה, הכללית, אום נמשכו המלחמות, הקרויות מקומיות, או קטנות. דם רב נשפך בהן. החזיתות נעו; עמן התחלפו השליטים והמשטרים. על אירופה המזרחית עוברים יסורים של התמרדות תוך הפיכה תוך מהפכה. הסובלים העיקריים הם, כרגיל, התושבים היהודים, הנקראים להריע לכל מנצח, הנפגעים מכל פורע.

בזמן התהפוכות ההוא היתה לי פגישת היכרות ראשונה עם הבולשביזם. שני שמות נישאו אז בפי כל, הגיעו גם לאזניו של נער ונחרתו בזכרונו הרך. לא סטלין, לא מולוטוב, לא כרושצ'וב, לא אחרים. שני שמות בלבד. לנין וטרוצקי. ביתר דיוק, בנשימה אחת: לנין-טרוצקי. הם סמלו את רעיון המהפכה, נם נשאו את כידונה מערבה, לפולין, דרכה לגרמניה, לכל אירופה, על פי התכנית, או ההזייה, לכל העולם כולו. "בריסק נלקחה, את וורשא אנו לוקחים". כך הודיע טרוצקי ללנין. (בימים ההם, אולי דימה, או ייחל, מאן דהוא בנפשו, כי לנין, כעבור שנים מספר, יפגע, בכדורה של מתנקשת אנטי-בולשבית, אבל איש, בוודאי, לא העלה על דעתו, כי, כעבור עשרים שנה, תרוצץ גולגלתו של טרוצקי בגרזן של מתנקש בולשבי...). אבל נשוב לפגישת הנעורים.

היא היתה כפולה. אחת, נוראה מאד. השניה, אנושית. בבית הקטן השתכנה אשה. איכה אזכור את שמה? הכל קראו לה בשם נודע, מוליך אימים: קאמיסאר. היא היתה, אם מותר לומר כך, אם בית הדין המהפכני. כל ערב היתה חוזרת ומספרת במעשיה. והמעשים, הלא הם פסקי דין מוות נגד אויבי המהפכה. היא היתה יהודיה. בין הנידונים היו יהודים. שאלוה, האם אין היא מרגישה.. לא, לא, הרעימה בקולה העמוק. כך צריך. כך זה מוכרח להיות. נחסל את כולם. אין רחמים. והיכן לבך היהודי, שאלה אם יהודיה. הקאמיסאר צחקה.

באחד הימים ראיתי חיל מן הצבא האדון, הכובש והמנצח. הוא ישב במטבח. רובהו נשען אל הקיר. הרובה היה ארוך מאד. ואולי כזה היה נראה בעיניו של נער קטן. החייל יחף היה, פשוטו כמשמעו. הוא, כפי הנראה, לא היה היחידי, או מן המעטים, בצבאו, שהתקדם מערבה בלי נעלים. זכרוני, כי האוכלוסין קראו אז לכל הצבא האדום בשם הנרדף "יחפים". אותו חייל יחף ייבש לו על הכיריים עלי טבק וספר לאמא בניחותא את תלאותיו. שלחו, אמר, והלכתי. ומה אפשר לעשות? כולנו כך. הוא בקש פת לחם. לא דרש; בקש. אמא פרסה לו מן הלחם, שלא היה רב, כמובן. הוא הודה. ידעתי, אמר, כי אינני היחידי, המבקש ממך לחם. אבל מה אפשר לעשות, הן אנשים אנו. כך דבר, ושחק עמי. עולם משונה. תמיד יש בו כפילות. היא הקאמיסאר והוא החייל.

אחר בא פסח. אך לפני שהגיע תורו של זה, נודע, כי בעיר הסמוכה נשפך דמם של עשרות יהודים. לא קאמיסאר פרועת שיער ציוותה לירות בהם; פורע פולני העמידם אל קיר בית הכנסת ופקד: אש. זעקה גדולה עברה בכל מושבות היהודים. בימים ההם עדיין לא ספרו את טבוחי עמך ישראל במיליונים... הזעזוע הכללי מצא לו גם משורר עממי. הוא חבר שירה בחרוזים רבים, על סדר בלתי מסודר. למדוני את השיר הזה. ידעתי אז את כל חרוזיו. לא אזכרם עוד. אבל תכנם לא מש. על אף ההזמנה המחייבת, הכללית, לכל דכפין, היתה בהם בקשה שלא לבוא לסדר, כי אין בו מאומה, זולת דם ודמעות. המתים עושים אותו. איש אינו שואל, איש לא ישיב. אל תבוא לליל-הסדר. ככתוב, לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה.

פסח. אדמת נכר. גורל יהודי. אימים. בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. געגועים. השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין. טבח, דם ותמרות עשן. ויציאת מצרים אין.

ב.

כעבור עשרים שנה. שוב פגישה עם הקומוניזם. אך הימים הם אחרים, ואחרת היא ההיכרות. אין עוד חייל יחף. הוא, כעולמו, נעול היטב. לא יבקש לחם, אלא יספר, כי אצלנו יש הכל. לצים שואלים אותו, אם גם "קופנהאגן" יש בברית המועצות, והוא משיב לתומו: וודאי, הרבה.

במקום בית אבא ואמא, בית סוהר. ישן הוא בחומותיו, קירותיו, בפרוזדוריו הארוכים, בתאיו האפלים. אך חדש הוא בסדריו. אין זה בית סוהר רגיל, ריאקציוני, אלא מהפכני, מתקדם. ההבדל הוא, כי בבית הכלא מן הסוג הראשון אפשר לקוות למכתב ממי שאהבה נפשך, ולבקור, ולסניגור ולהגנה, ואילו בזה הבית מן הסוג השני אין לקוות לכל אלה, אף לא לאחד מאלה. אין לקוות, יש לשבת ולענות.

למי לענות, ולע מה? אין עוד קאמיסאר. לא היא ולא הוא. יש "אזרח". לא חבר, כמובן. איזה כבר אני לך, שומע אחד סוציאליסט, תמים או מתחנף, זאב אפור הוא לך חבר. כך. אחווה ורעות. אין חבר. אזרח. אבל בתוספת: חוקר.

האזרח-החוקר שואל יומם ולילה. סליחה, טעות, לא יומם, אלא לילה. הוא שואל, למה בחרת במדינה שאינה קיימת. הוא כולו תמיהה לילית, נרגשת תמימה, האם בכלל אפשר להאמין בהקמת מדינה שאינה קיימת? כיצד היא תקום? כלום האנגלים, השולטים בפלסטינה, השייכת לערבים, יקימו לכם מדינה יהודית? אל תיתמם. אדם גרמוטני (יודע קרוא וכתוב) אתה. עליך לדעת, והיה עליך לדעת, כי האימפריאליסטים מנצלים את הקומדיה הזו וציונות שמה, כדי לדכא את המוני הערבים וכדי להרחיק את המוני היהודים מן המהפכה. אלה הם שני צדדים למטבע אחד. זהו.

אינך מסכים? אתה אומר, כי הציונות הוא רעיון גדול, שלמענו כדאי לסבול, אף למות? אתה משיב, כי המדינה היהודית אמנם אינה קיימת, אבל היא תקום, בוודאי תקום, ואולי גם אתה תהיה בין אזרחיה? צחוק אדיר ממלא את החדר הקטן. האזרח-החוקר עליז. לא תקום שום מדינה יהודית. ואתה אל תחלום, אתה יודע, היכן אתה, עליך גם לדעת לאן תלך. רע, רע מאד. דרוש לך חנוך מחדש, ממושך. מתי הצטרפת לבית"ר? כמה פעמים נפגשת עם ז'בוטינסקי? למה לא נתתם יד לחזית העממית? לשם מה נשארת בברית המועצות. למה רצית לברוח מברית המועצות? ואל תעלה בפני ציטטין מן החוקה הסובייטית, אתה נוהג כפי שרגיל היה לעשות אותו מרגל בין-לאומי, אותו אוייב האנושות, אתה יודע למי אני מתכוון, הלא כן? פתחו לו את הראש, הא, בגרזן פתחו. סטלין למד אותנו לראות את הדברים בשלמותם. (בימים ההם, לימד סטלין את הכל; אין תימה; היה זה שנים רבות לפני הקונגרס העשרים) אך נשוב לפסח.

גם בבית הסוהר עשינו סדר. הוא היה בלתי מסודר בתכלית. לא היו מצות, לא היה יין. מרור, כמובן, היה לרוב. הא לחמא עניא. לחמא לא לחמא. אבל עניא. שתינו ארבע כוסות, כדין, לא כדת, מן המשקה המריר, הקרוי בבית הכלא המהפכני "קפה". השארנוהו מן הבוקר עד הלילה. קרבן פסח שכזה. לא הזמנו כל דכפין. איך יכנסו? העיקר, איך היו יוצאים? אך גם לא אמרנו, כי אין שואל ואין משיב. קושיות, יותר מארבע, הקשינו וניסינו להשיב. את אשר זכרנו מן ההגדה, אמרנו. ובאגדה האמנו. השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין, השתא הכא, הכא, לשנה הבאה בירושלים, בירושלים.

זה היה כך.

ג.

כעבור ארבע שנים. אביב מלבלב, נורא, מקומם. השמדה, יתמות, שכול. מרד, מלחמה, תקווה. כבר נודע על כל מה שאירע לרבבות בתי אבא ואמא, למיליונים יהודים. אילו פעמים, ובאיזו כוונה, אמרו, ביחוד בסדריהם האחרונים, השתא עבדי והכא, לשנה הבאה... לא באה השנה. לא זכו. למה? זוהי הקושיא החמישית, שאיש לא השיב עליה. ואין איש, שיוכל לתרצה, אלא אם יוסיף ויקשה. מדוע דרך רשעים צלחה? צדי ורע לו, רשע וטוב לו? מילא, צדיק. הוא יודע, כי אין הוא צדיק גמור, כי איננו. לכן, הוא מקבל באהבה את הניתן לו. אפילו אם רע לו, טוב לו. אבל רשע? למה לו טוב? הן הוא אפילו אינו יודע, או אינו רוצה לדעת, כי הרע? אמנם כן, ישנה גם נחמה נצחית. איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת: בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אוון – להשמידם עדי עד. אך נחמה נוראה היא. כי עד שיישמדו פועלי אוון, כמה ירעו בהצלחתם, כמה ישמידו רשעים בפריחתם? אין תשובה.

נשוב לסדר השלישי. זה היה סדרי הראשון במחתרת. בילתיו בבני-ברק. אריה בן-אליעזר הביאני שם, למשפחתו החביבה. זה היה סדר כדת וכדין; הוא נערך על כל הילכותיו. מסובין היינו, זקנים, צעירים וילדים. קראנו ופרשנו. מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית. והפרוש מהו? הבריות שואלים: כלום היו צריכים התלמידים להזכיר לרבותיהם, כי השחר הפציע, כי הגיע זמן קריאת שמע? אלא מאי, משיבים הבריות, היה זה בימי המרד נגד הרומאים והמלים "הגיע זמן" וגו' היו בבחינת קריאה מסוכמת, חשאית.

מרד. האימפריה היא אחרת. ואחרים הימים. רבותינו אינם עוד. זאת ז'בוטינסקי, ראש בית"ר, מורה הדור, נושא התקווה, בנכר פקע לבו ולארץ לא בא. נתיתמנו. דוד רזיאל נפל. אברהם יאיר נרצח. המורים הלכו לבלי שוב. אך נשארו התלמידים, שקבלו מהם. המורשת לא נטישה. השרשרת לא תינתק. שלטון נכרי אחר. דור אחר. אמצעי לחימה אחרים, אך זוהי אותה ארץ, אותו עם, אותה אמנוה, אותה מלחמת שחרור. Judea victa est?  לא, יהודה קמה, לוחמת. חי ישראל ויחיה.

אך מרד זה, שפרץ תשע עשרה מאות בשנים אחר המרד ההוא, אסור שיסתיים בבית"ר. מלחמת השחרור הזאת כמוה כמלחמת קיום. יש להציל את עמנו המושמד והמשועבד. לא מסדה, אלא מודעין. לא מלחמת יאוש היא, אלא מלחמת תקווה; לא למען מוות בגבורה מרדנו, אלא למען חיים בחרות, אף אם למענם יהיה צרך למות. כך אנו אומרים איש לרעהו. וכך אנו מכינים את המיבצעים, ומוכנים לכל.

עדי הפסח ההוא כבר עשינו מספר מיבצעי מחץ. החשוב בהם הלא היא ההתקפה, בשלש הערים הגדולות, על מרכזי הבולשת הבריטית. ועם המלחמה, שבשורתה רבה, החל, כרגיל הסבל ועמו היגון. רבים נאסרו. קרבנות נפלו. דם נשפך. הנוכל להמשיך? הנמשיך? הנוכל?

באותו פסח, הראשון במחתרת, בארץ ישראל הלוחמת, החלפנו דעות, ולא רק פרושי הגדה, עם אריה בן-אליעזר. מי מאתנו אמר את הדברים הבאים, אינני זוכר. אך זכורני, כי שנינו הסכמנו להם. אחרי המיבצע השלישי, שהכה בתדהמה את הבריטים ואת הערבים, ואת היהודים עצמם, אמרנו איש לרעהו: עתה, אפשר כבר למות. מה פרוש? פשוט מאד. אין זה חשוב, אם אנו נחיה ונזכה. הדגל הורם. הדרך נסללה. אם אנו נפול, יבואו אחרים. אש המרד לא תכבה עוד. מלחמת השחרור תמשך. לא ידכאונו עוד. לא נהיה עוד עם מושמד. עם חפשי נהיה בארצנו.

כעבור ארבע שנים נוספות. אביב האביבים. קמנו, מרדנו, האמנו, הקרבנו, נלחמנו, עשינו – ונוכל. אילו קרבות מאחורינו, אילו קרבות ויסורים? ואיך היינו לעם לוחם? איך יישרנו את גבו הכפוף של היהודי באשר הוא שם. א ידובר עוד בעמנו כעל צאן לטבח יובל. לעיני העולם כולו, שחזה, בלא ניע, בהשמדת יהודים, קמו, לתדהמתו המתפעלת, לוחמים יהודים. והם עשויים לבלי חת. הם עושים דברים רבים, הידועים מתולדותיהן של מלחמות השחרור; הם גם עושים מעשי גבורה והקרבה עצמית שכמוהם לא נודעו בשום מלחמת שחרור. Judea capta est? לא, השלטון הנכרי המוכה סולק, יוצא. יהודה משתחררת. ישראל יוצא מעבדות לחרות. אביב התקומה.

אך כוס היסורים עדיין לא ת מה. מלחמת הדמים, בחזית אחרת, נמשכת. סבונו גויים גם סבבונו, והם רוצים להכחידנו מגוי. במלחמה זו, נגד אוייבים אלה, משתתף העם כולו. אין דרך אחרת. רודפים ונרדפים נצבים מול אוייב משותף, בחזית אחת, או בקטעיה השונים. לכולם הכבוד והיקר.

אך הסכנה באפק היא גדולה מזו הישירה. בעוד מפר שבועות יפלו, או יוסרו, עמודי הגבולות בין ארץ-ישראל המערבית, המפונים מן הבריטים, ואז יתקיפוה כל מקיפיה, כך אמרנו לעמנו, והזהרנונו, עוד לפני מספר חדשים. ואז, למען מניעת החמורה בסכנות, גמרנו אמר, על אף החלטת הזרים, לשחרר, בעוד מועד, את יפו, כי רק עם כבושה של עיר קדמונים זו אפשר היה לא רק לתת בטחון לת-אביב רבתי, אלא גם להבטיח את צאת אלפי בניה, ביום הפקודה הקרב, לחזיתות הפלשיה הדרומית, הצפונית והמזרחית. לו בנים לוחמים אלה היו קשורים, באותו יום, או באותם ימים ראשונים מכריעים, לחזית המקומית של יפו המתקיפה ותל-אביב המתגוננת, מה עלול היה להיות בחזיתות ההן?

במשך החדשים, בין חורף לאביב, הוכנו היחידות, נכבש ונרכש ויוצר נשק. עמיחי פגלין, הוא גדעון המחתרתי, השלים את תכנית ההסתערות, הביתור, הכיתור והכבוש. (אגב, לידיעת קוראי "אקסודוס" וצופיו העתידים: לא ארי בן כנען, אלא עמיחי בן גדעון תכנן את פריצת כלא עכו). ובשבתנו לסדר, האחרון לשעבוד, הראשון לראשית דאתחלתא דגאולה, ידענו כי ממחרת היום, כלומר למחרת החג, בא' דחול-המועד פסח, נצא לאחד הקרבות המכריעים בתולדותיה של מלחמת המגן והעצמאות. השתא עבדי? לא, לא עוד עבדים. לוחמים. משתחררים. קוראי דרור לאומה ולמולדת... והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. אבינו שבשמים, שמור על לוחמי יהודה וחיילי ישראל. לשנה הבאה בירושלים המשוחררת, הבנוי!

***

ספרתי על ארבעה סדרים, שהיו מנת חלקי. אין ספק, כי כל אחד מבני הדור הזה יכול לספר בסדרים דומים לאלה. נתן בהם סימנים: פוגרום, מאסר, מרד, שחרור וכבוש. אם נתבונן בהם, ובעיקר במעבר, הדמיוני במציאות עצמה, מאחד למשנהו, מה נאמר לבנינו ומה נשיב לקושיותיהם? שאלו בנים ונשיבכם. הבל כל לגלוג, רעות רוח קטנות האמונה. הדור, אשר כזאת עבר עליו, וכזאת עשה וראה, עוד יעש, יקרא דרור למולדת ולאומה, ויזכה, בעזרת השם, לגאולה השלמה. אנו, בנים, מאמינים.