אנטי אימפרסיוניזם

אנטי אימפרסיוניזם

שמענו כי כתוצאה מההתקפות הנועזות שנערכו בידי הנוער הלוחם, השתרר בקרב הישוב מצב רוח טוב. הציבור העברי, שהושפל עד דכא בימי ההפגנות ההמוניות בתל-אביב, הציבור העברי, שעמד בגבורה נפשית, אך באין-אונים, מול ההתקפות הקטלניות של צבאות ברבריים בשרון ובשומרון, הציבור העברי, שנפשו סוערת, זועמת, מתקוממת ומוכנה לכל קרבן - הציבור הזה ציפה להוכחה, כי לא כגולה ציון, כי עודנה נטויה יד ישראל, הרושמת, ההולמת, הנוקמת. ההוכחה ניתנה. הנוער הלם. הפגיעה כוונה ללבו של שלטון הדכוי. הציבור העברי נשם לרווחה.

יש להבין להלכי רוח כאלה. בימים, שבהם הושמדו, ללא התנגדות, מיליונים; בימים, שבהם נדמה היה, כי בחוגים רחבים של הישוב השתרר האיגואיזם הטמא עם בת זוגתו: השאננות - טוב היה. בודאי, לראות בהורים עברים, ההולכים ללא חת לקרב, הלוקחים נשק ביד, לא כדי להציל את עצמם, אלא כדי להקריב את עצמם למען הצלת בני עמם, המתדפקים על שערים נעולים של מולדת משועבדת. מסירות כזו, הקרבה כזו, אמונה כזו - מעטות דוגמאותיהן בהיסטוריה העולמית אין איפוא תימה, על שהן מחדירות רגש גאווה בלב היהודי ומפיחות בנפשו את רוח האמונה בתכלית מאמצינו. אכן, אם בנים כאלה לעמנו - אומר כל איש בישראל - יש טעם לחיים ויש יסוד לתקווה.

התרוממות נפש כזו היא, בלי ספק, תופעה חיובית ומשמחת. אך סכנה בה. סכנה חמורה. עלינו להבין, כי מלחמתנו איננה מלחמת- נקם, כי אם מלחמת-שחרור: עלינו לזכור, כי אין אנו נלחמים למען המלחמה, או למען סיפוק שלנו, או של הציבור. אנו נלחמים למען מטרה, ואותה יש להשיג במהרה, כי אחרת, מי יודע. אם נשיגנה בכלל.

בל יגידו לנו, כי אנו דוחקים את הקץ ומתנבאים בלשונם של משיחי השקר. הקץ רבותי, דוחק את עצמו. לא אנו מכתיבים תאריכים לעמנו, המאורעות הבין-לאומיים הם שקובעים את לוח הזמנים למלחמתנו. והמאורעות הללו, הן אלה שאירעו בעבר והן אלה המתפתחים לנגד עינינו, לשונם ברורה כלשונם של נביאי אמת.

ועידת השלום מתכנסת באביב. היא תקבע גורל עמים וגבולותיהן של מדינות. היא לא תקבע אותם לעולמים: אין ועידה בין-לאומית שתהא מסוגלת לחלק את כדור הארץ לעדי עד. אך, מאידך. אין ספק, כי לתקופה הקרובה - לתקופת השלום האטומי - תפול שם ההכרעה ביחס לממלכות ועמים ואזורים היישמע קולנו בועידה זו? הוא לא יישמע אם זה יהיה קולה של אומה נרצחת; הוא יישמע אם זה יהיה קולה של אומה ליחמת. חוק היסטורי הוא ומי שמתכחש לו, את נפש עמו הוא קובע.

ברור, כי שנת תש"ו - או שנת 1946 - היא שנת ההכרעה ההיסטורית. כי כשם שהיא מכרעת מבחינת הסיכויים כן היא קובעת מנקודת ראות הסכנות. בל נשכח, כי נקודות התבערה הן הפעם קרובות מאד לגבולות ארצנו. בצפון ובמזרח ישנם כבר גבולות מוצתים. כולנו, כמובן, תפילה שהאש תשכד ולא תתלקח, אך מי יערוב, בתקופה זו, כי הדליקה לא תפול? אם ישנה עדיין הפוגה, העלולה להיות קצרה מאד, עלינו לנצלה, כדי לרכז במולדת לפחות את יהדות אירופה, החיה בקרב עמים, שמצפים רק להזדמנות הראשונה - ביחוד להרחקתו של הכידון הסוביטי - כדי להסתער על הגזע השנוא, האשם כרגיל, בכל מה שאירע להם; כן עלינו לרכז את יהדות המזרח, "החיה" בקרב עמים, המצווים ע"י אדוניהם הבריטיים להרוג ולהשמיד את שבי ציון הפוטנציאליים, אם לא נצליח לעשות זאת מיד, אם עמנו ייכנס, או יוכנס שוב, להתמודדות הכוחות הבין-לאומיים בלי חופש-תנועה פוליטי ובלי כוח צבאי. כלומר בלי שני ה"אטריבוטים" העיקריים, שעצמאות מדינית נותנת לאומה, אזי הרג והשמדה טוטאליים יהיו מנת חלקנו, הו בארץ והן בסביבותיה והן באירופה. לא נבואה שחורה היא. הגיון ברזל היא. כי הרגע, הקובע בהיסטוריה. הוא הרגע שבו חוצים את הרוביקון. המשרפות הופעלו. והן תופעלנה בכל הזדמנות אחרת, אם לעמנו לא יינתנו כוחות המגן, הניתנים לאומות העולם, שכל אחת מהן, כגדולה כקטנה, בחרה לה את מצבו של הקיפוד המותקף.

על כן, בל יהיה "סיפוק" בנפשנו, אם נצליח להביא כמה מאות מעפילים, או אם נצליח בהתקפה צבאית חד פעמית. למעשים הללו יש כמובן ערך רב, ביחוד בגלל הרגישות המדינית המיוחדת, האופפת את ארצנו. אך ביודענו, כי על כף המאזנים הוטל עצם קיומו של העם; ביודענו, כי השנה היא שנת ההכרעה הגורלית אל נרכז את מחשבותינו סביב הישגים זמניים או כשלונות חולפים נחשוב תמיד על המטרה עצמה שהיא כה קרובה, אם נדע להלחם למענה מלחמה גדולה: וכה רחוקה אם נהסס, אם נחשוש וניסוג. ומלחמה גדולה, מלחמה מכרעת שמה: התקוממות כללית של הישוב תכנית זו היתה ונשארה התכנית היחידה, שבכנפיה תבוא הגאולה.