אנחנו, מוחצי המשעבד הבריטי
1949-01-25 אנחנו, מוחצי המשעבד הבריטי, הולכים לאספה המכוננת בכדי לעצב את חוקת היסוד של מדינתנו. אסור שהקונסטיטוציה שלנו תהא אוסף של סעיפים ונוסחאות הקובעים צורת ממשל דמוקרטית בלבד; היא חייבת להבטיח לעם תכן חיים דמוקרטי. לפיכך נדרוש ערובות תחוקתיות להפרדת רשויות המדינה. רכוז הסמכויות ביד אחת, או אפילו בידי רשות אחת, מהווה סכנה חמורה ביותר לחופש המדינה ולחרות האזרח. חוק הוא, חוק בל יעבור, כי אין ראש ממשלה, או חבר ממשלה יכול להיות גם מחוקק וגם שופט. האמתלא של "מצב חרום" אינה מצדיקה רכוז טוטאליטרי של השליטה המשולשת במדינה, רכוז, המעמיד למעשה את בעלי – השלטון מעל לחוק בעוד שבמדינה חפשית חייב החוק להיות השליט העליון ולו כפופים כל האזרחים בלא יוצא מן הכלל, ותהא עמדתם במדינה כאשר תהיה.
אולם הפרדת הסמכויות בלבד, לא תפתור את הבעיה בשלמותה; יש להבטיח בקרת צבורית עממית מתמדת על מעשי השלטון והחלטותיו. הממשל הפרלמנטרי – מה יסודו? יסודו הוא באחריות אמתית של הממשלה בפני בית הנבחרים. אולם, הממשל הפרלמנטרי מבוסס על נציגיות מפלגתיות גם בממשלה וגם בבית המחוקקים, והנסיון מלמד, לא רק בארצנו, אלא גם בארצות אחרות, כי ההשתלטות וההתבצרות המפלגתית בתוך מוסדות המדינה למיניהם, הופכות לעתים את הקערה על פיה. במקום שהממשלה תהא אחראית בפני הפרלמנט, הופך הרוב בפרלמנט לכלי שרת בידי הממשלה. במקרה זה לא תועיל הפרדת הרשויות; צורת השלטון תשאר אמנם פרלמנטרית אך תוכנו יהיה טוטאליטרי. כל מפתחות השלטון יהיו בידי המחזיקים בו; השררה תשתולל ותתנשא מעל העם – ומי יעצור בעדה? בכדי למנוע סכנה זו שהיא מוחשית מאד, ביחוד בארצנו, יש להעניק להמוני העם הן את הזכות החוקית והן את האפשרות המעשית להכריע במישרין, ולא רק על ידי הנציגים הנבחרים לתקופה ממושכת, בבעיות החיונית של האומה והמדינה. זהו חוק הקובלנא העממית, או חוק משאל העם, או בלועזית, חוק הרפרנדום, שימנע את הפיכת הפרלמנט, ויהיה הרוב בתוכו אשר יהיה, למועצה מפלגת ממושמעת ונכנעת על ידי רבי השלטון. חוק הרפרנדום, שהוא אפשרי ומועיל במדינה קטנה, יפעיל את המוני העם, ויכניסם במעגל החיים הפוליטיים, יעלה את הבנתם ואת ערנותם ויצעידנו קדימה לקראת הקמת ממשל עממי אמתי.
עקרון הבקורת הצבורית המתמדת מחייב גם רבוי תפקידים ומוסדות נבחרים, לצד, או במקום המוסדות הממונים. משום כך נלחם למען הרחבת הסמכויות של הרשויות המקומיות אוטונומיה בתאי שלטון קטנים ומקומיים האוטונומיה הזאת יש להעלות לשלב גבוה יותר; תוקמנה מועצות אזוריות נבחרות וייבחרו מושלי המחוזות במקום להתמנות על ידי הרשות המוציאה אל הפועל. בל יהיו נושאי התפקידים, המשפיעים במישירין על חיי האזרח, ממוני מפלגה; יהיו נא נבחרי האזרחים ויראו עצם אחראים בפני הצבור ולא בפני המזכיר. שיטה זו תביא תועלת גם לנבחרים וגם לבורחים; היא תביא תועלת למדינה כולה.
אנחנו הולכים לאספה המכוננת, בכדי לעצב את מדיניות החוץ העברית. נשאלנו באורח רשמי, לאן פנינו מועדות: לשלום או למלחמה? ולשאלה זו נשיב בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: יש שלום המביא מלחמה וישנה מלחמה המביאה שלום. גם במינכן הושג "שלום" כביכול, אבל דווקא "שלום" זה הביא בכנפיו את האיומה במלחמות. מדיניות החוץ הרשמית שלנו הולכת בדרך הרת סכנות והרת אסונות של פיוס התקפן והשלמה עם הפולש. אין זו מדיניות שלום. זוהי מדיניות של אשלית שלום. זוהי מדיניות פיוס שמאחוריה מסתתר שעבוד מחודש, עקיף או ישיב; זוהי מדיניות השלמה שתכריחנו לקיים לאורך ימים צבא עצום, שאין באפשרותנו לקיימו. אם רוצים אנו בבנין ממלכתי ובקליטת עולים המונית. זוהי מדיניות המנציחה את המצב המלחמה, במקום להביא לידי שלום אמת.
תמימות או התממות היא, לטעון שאפשר להגיע לידי הסדר עם מושל המחוז הבריטי ברבת עמון – עבדאללה. מבלי להגיע לידי הסדר מדיני וטריטוריאלי עם אדוניו. שמשחוהו למלך, ציווהו לחתום על חוזה הברית. השכחו מנהלי מדיניות החוץ שלנו, מה כתוב בחוזה ההוא? האין הם יודעי, שעל סמך "חוזה" זה, רשאית בריטניה להחזיק צבא ככל העולה על נפשה, בכל שטח שבו שלוט "מלך עבר הירדן"? הבריטים מאיימים כבר היום בהתקפה צבאית ישירה עלינו ובוודאי שלא צעדי פיוס המשפילים שנעשו כלפי האויב בלייק-סכסס ובבית הקברות ברמלה ובמחנה שבויים מסוים, ירגיעו את בווין. להיפך, הנסיון, גם הנסיון של ה-29 ליוני, מלמד, שהפגנת החולשה אך מעוררת את הצורך לנסיונות שעבוד עוד יותר חמורים. אבל אם היום עומדת בריטניה בבדידות מחלטת, עלול ההסכם עם שכירה, עבדאללה, להוציא לחלוטין מהבדידות כשם שעשוי הוא להכניס אותנו לתוך הבדידות המחלטת. יריבי בריטניה יעזבונו; תומכי ישראל יטשונו, צבא הכבוש הבריטי, שגורש במלחמת הגבורה של המחתרת יחזור לאנו, לא כצבא פלישה אלא כ"חיל מצב" בהתאם ל"חוזה בין לאומי". האם מדינתנו תהיה אז מדינה? האם באמת תוכל לבנות ולקלוט? הזהו השלום שאליו נשאות עיני העם? ודאי, גם האכא[לא ברור במקור ט.ק.] הביא שלום לעמו; כל מי שמוכן להשתעבד יוכל להביא שלום לעמו. אבל שלום עם שעבוד – שלום מזויף הוא; אין הוא מונע את המלחמה. הוא רק נותן יתרונות עצומים לאויב במלחמתו הוא.
אך לא רק השאיפה לשלום-מינכן היא בעורינו [בעוכרינו, ט.ק.]; גם הדבור על מלחמה יזומה מצדנו מחבל בעניננו. אין מלחמה יזומה מצדנו. כל התקפה שלנו על צבאות הפלישה השכירים היא הגנה חוקית על ארצנו ועל עמנו שהותקפו. זוהי מלמה למען השלום ונגד פלישה; זוהי מלמת שחרור; זוהי מלחמה צודקת. את זאת יבינו גם באמריקה וגם בברית המועצות גם בצרפת וגם במדינות אחרות. אבל כיצד יכולים אנו לקוות לזכות בסיוע מדיני ומעשי במסע השחרור שלנו, אם מנהלי מדיניות החוץ שלנו מדברים בעצמם על "מלחמה יזומה" מצדנו?
לא פחות הרת אסונות היא אותה מדיניות חוץ משונה המצווה לנו לקבל על עצמנו "מיסיון" חדש בארצנו. מציעים לנו להקריב את דם חיילינו גבורינו במלחמה נגד הפולשים אבל לא בכדי לשחרר את ארצנו מעולם, אלא על מנת להקים בה מדינה ערבית... ושוכחים אנשי המיסיון החדש, שהצעת החלוקה של ארגון האומות המאוחדות כבר בטלה הן למעשה והן להלכה. ובפנינו עומדת ברירה אחת לארץ ישראל המערבית, או לשחרר את הארץ מגייסות הפולשים ולהבטיח לעמנו שלום מבוסס על חרות.
אנו מוכרחים ויכולים לדחות שלום-מינכן, עם שעבוד ועם מלחמה. אנו מוכרחים ויכולים להשיג שלום אמת שיבטיח קיום יחסי שכנות הוגנים וקשרי מסחר עם שכנינו, לאחר שהמולדת תטוהר מן הפולשים והא בא תליא. כחנו ומחנו ונכונות הקרבתנו עולים ועל אלה של הפולשים השכירים, ומצבנו בזירה בין לאומית הוא כיום טוב מאד, אם לא יקלקלוהו שגיאותיה הפאטאליות של מדיניות החוץ הרשמית, אם לא נפול בפח היוקשים אשר בווין, באיומיו ובפתויו, טומן לנו, בכדי לבודדנו ולעבדנו.
אנחנו הולכים לאספה המכוננת בכדי לעצב את מדיניותנו הכלכלית. כאן תורנו להציג שאלה: לאן פנינו מועדות, לעוני, לדוחק, לחנק, למסי-נשול, או לשפע כלכלי, לעידוד היזמה היוצאת הפרט והכלל, לפתוח הבנין בעיר ובכפר, לסתימת האינפלציה ההרסנית, להעלאת דרגת החיים של אנשי העמל, לקליטה אמתית של שבי ציון? זוהי שאלה גורלית ואין לה כל קשר עם השקפת עולם זו או אחרת. עלינו להבין, כי זמן רב לא נותר לנו, בכדי לבצע את התפקיד הממלכתי הכביר, הקשור בקליטתם של שבי ציון. עלינו להקים בסיס חקלאי שישחררנו לפחות באופן חלקי, מתלותנו הישירה, התלות בפת לחם, ביבוא מחוץ לארץ ובהקמת בסיס תעשיתי שיאפשר לנו בין השאר לצייד את צבא האזרחים שיהווה עם השגת השלום האמתי את חיל המלואים, לחיל המצב הקטן, אך המאמן הממוכן שישמור על הגבולות ויבטיחם בפני נסיון פלישה. אין לנו זמן. אם שיטת המשק הנהוגה כאת במדינה לא תשתנה, מיסודה – נידונו לא רק לעוני ולאינפלציה, אלא גם להחמצת שעת הכשר בהקמת הבסיס החקלאי והתעשייתי של המדינה. מלוות מבחוץ ומבפנים לא יפתרו את התקציב המלחמתי; לא הרבה ישאה מהר לבנין, אם בכלל ישאר משהו, הפתרון הוא בגיוס מכסימלי של השקעות פרודוקטיביות, גיוס זה אפשרי הוא ביחוד מאת יהודי ארה"ב, אולם כנגדו מתייצב המונופולין, אשר לפי חוקי הברזל של הכלכלה, שואף לרכוז הון מכסימלי ולהחרבתו של כל גורם, העוסק או מוכן לעסוק באותם שטחי היצירה. משום כך נלחם לסלוק המונופולים מחיינו הכלכליים; וכן נלחם למען חוק שימנע הקמת מונופולים בעתיד. כי רק סלוק המונופוליזציה יפתח את הדרך לפתוח המשק, לתכנונו ולהבטחת דרגת חיים עולה של העמלים; וגם ישחרר את המוני העובדים, ובתוכם את העובדים במפעלים המונופוליסטיים, מהשתעבדות חמרית וגם מדינית למנגנון כל יכול.
אנחנו הולכים לאספה המכוננת, בכדי להבטיח על ידי חוק מיוחד, בטוח סוציאלי ממלכתי לכל איש בישראל, בטוח למקרה של אסון עבודה, למקרה של אבוד כשר העבודה מחמת זקנה וכו'.
אנחנו הולכים לאספה המכוננת בכדי להעביר מן העולם את שיטת החנוך המפלגתי המפצל את האומה לשבטים פוליטיים. חנוך אחיד דרוש לנו, חנוך ממלכתי, שיהיה מבוסס על המסורת של עמנו. על אהבת המולדת, על אהבת החופש. במקום לקיים מיניסטריון משטרה - שאינו קיים בשום מדינה חפשית – מוטב שיוקם מיניסטריון לתחרות ולחנוך, שיבטיח חנוך חנם, חנוך עברי ממלכתי לכל ילד בישראל.
אנחנו הולכים לאספה המכוננת בכדי למחות כל זכר של הפליה על רקע מוצא ועדה. לבני עמנו, יוצאי ארצות ערב יש להבטיח את שוויון הסכוי המוחלט בקבלת השכלה, שיכון והתעסקות בעיר ובכפר. האויב לא הפלה ואינו מפלה בין אחים; גם מלחמת השחרור לא ידעה את המשפטים הקדומים האויליים; בין עולי הגרדום, גדולי גבורי הדור היו בני כל השכבות וכל העדות. ואם שווים אנו בעיני האויב ובעיני המוות - הנסבול אי-שוויון משווע בחיים?
אנחנו הולכים לאספה המכוננת בכדי לשחרר את חיי האומה והמדינה מנגע המפתח המפלגתי ומחרפת הפרוטקציה, האוכלת כל חלקה טובה בעמנו. אין המדינה ומוסדותיה יכולים להיות נכסים פרטיים של מפלגה או של מפלגות. שום השתייכות מפלגתית אינה יכולה לפסול את מישהו מלתפוס מקומו במדינה וכן אי השתייכותו לשום מלגה, אף היא כמובן, אינה יכולה לפסול את האזרח. אחינו בגולה תאוננו – ומוסיפים להתאונן – על ההפליות הנהוגות כלפיהם ע"י הגויים בגלל יהדותם. הנעביר את שיטת ההפליות לארצנו? האם הפליה חדלה להיות הפליה כאשר את מקום הלאום או הדת או הגזע תופסת ההשתיכות למפלגה או חוס ההשתיכות לה?
אנו הולכים לאספה המכוננת בכדי לשחרר את מדינתנו מחוקי השעבוד והדכוי, שנשארו לנו בירושה מן המשעבד הבריטי. אכן, לא לשם כך נלחמנו במשך שנות המרד בבריטים, עד ששחררנו את הארץ משלטונם, בכדי להשאר משועבדים לחוקיהם הטמאים. "ובחוקותיהם לא תלכו..." צו עליון הוא בתורת ישראל ועלינו לקיימו בראש וראשונה כלי אותם החוקים שלא באו אלא בכדי להפכנו לעדר עבדים מבוהלים ונכנעים. נלחם לבטולם של חוקי החרום – הן הבריטיים המקוריים והן "הישראלים" הבלתי מקוריים מאד. תובטח החרות לכל איש ואשה בישראל - כאזרח כגר. בכל יאסר איש בלא פסק דין של בית דין מוסמך. והיה אם יצווה בית דין מוסמך לשחרר אדם במעצר למעל מ-24 שעות מבלי שתובא בפניו, מטעם השופט, סבת מעצרו. בל יופקדו בתי דין צבאיים לשפוט אזרחים שאינם בצבא. ויוקם בית דין בלתי תלוי לצדק, שבפניו יוכל כל אזרח להביא עצומותיו, אם נושאי השלטון יקפחוהו, או יגרמו לו עוול. "צדק צדק תרדוף". צוו הצווים הוא בתורת ישראל, בל נשימו לאל במדינת ישראל ע"י מתן חופש פעולה שרירותי לנושאי השררה.
אנחנו הולכים לאספה המכוננת בכדי להקים יסודות בריאים לממשל הדמוקרטי שלנו. לא תתכן, לפי הכרתנו, קואליציה ממשלתית זולת קואליציה על סמך תכנית מדינית מוסמכת. קואליציה המבוססת על מקח וממכר של משרות – אינה קואליציה זוהי מעילה באינטרס הממלכתי. גם לא תתכן ממשלה דמוקרטית, אם אין לצדה ומולה אופוזיציה ראויה לשמה. זכור נזכור כי מקום שם אין אופוזיציה, גם החופש אינו קיים והשררה חפשית לשעות בכל העולה על לבה. אין גם מקום במדינה חפשית להחדרת הרעיון כי חלופי גברא או חלופי משטר הם בבחינת מינות. נהפוך הוא. תכן החים החפשיים הוא בחלופין ובאפשרות החלופין.
על כן הננו הולכים לאספה המכוננת, לא רק בכדי לעצב את חוקת היסוד, את מדיניות החוץ, את מדיניות הפנים ואת מדיניות המשק, החנוך וכדומה אנו הולכים לאספה המכוננת המוסד הנבחר הראשון בישראל – בכדי להביא לידי חלופי משמר וחלופי משטר. לעמנו דרשה הנהגה חדשה וציערה, אמיצה ונבונה כאחת. חפשית מתסביכי העבדות, חפשית ממורשת הגולה והשעבוד. הנהגה כזאת, שתייצג את המוני העם על כל שכתוביו, תביא את ישראל לחוף מבטחים. עולים ויעלו עוד כחות חדשים באומה, כחות שהתנסו במלחמת השחרור וחשלו אופיים והעמיקו מחשבתם המדינית לא רק חיילם, לא רק גבורים וקדושים שקיימו בדם לבם את צוואת מורה הדור, זאב ז'בוטינסקי: "למות או לכבוש את ההר"; הוא הוליד גם מדינאים אשר הדיאגנוזה שלהם אושרה על ידי המציאות, אשר הפרוגנוזה שלהם הוכחה על ידי החיים, אשר פילסו את נתיב החיים והחרות בפני העם הוציאוהו בעוז – תבונתם מעבדות לחרות. מענו, שקם לתחיה בעמדו על סף הליה, ראוי להנהגה משחררת. והוא יקימנה – למען חרותו, למען עתידו.
