אנחנו המאושרים

– א –

דיבוק רודף את מנהיגה של מפא"י, אף מעבר לים הגדול, ביבשת הרחוקה. הוא ביקר, בהיותו בניו-יורק, אצל ראש הממשלה של מדינת הגרמנים. הביקור היה, על פי טבעו ומהותו, הפגנתי. אך מפגיני ישראל, כפי שנמסר, ניסו על אף הכל למנוע הבלטות יתר. הם לא רצו בדגלים ובצילומים. אמנם, הכל נעשה בתבונה מדינית יוצאת מגדר הרגיל, למען ביטחונה ועוצמתה ועתידה של מדינת ישראל המחודשת ואף – האזינו שמים ואל תשומו – למען כבודו של ישראל סבא. אבל לשם מה לגדל את התבונה? למה דווקא לצלם את הכבוד? אולי מוטב שההפגנה תהיה שקטה, וההיסטוריה לא תונצח בתמונה?

מפגיני גרמניה לא יכלו, כמובן, לעמוד על כך כי לצד דגלה יונף הדגל הכחול-לבן. זה עניינם של נציגי ישראל. אם אין את נפשם להניף את נסם הממלכתי מעל למלון בו מתגורר ראש ממשלתם, על אף הנוהג המקובל, מה יכולים שליחי בון לומר ולעשות? הדגל הגרמני הונף ברמה. ואם תושבי ניו-יורק, הנוצרים והיהודים, ראו רק אותו מעל מלון בו השתכן הקנצלר – ניחא. אך על הצילומים הם לא רצו לוותר. בשום אופן לא. הכיצד לא תפורסם תמונה מלבבת כזו של פגישה היסטורית כזו בכל עיתוני אמריקה ובעיתוני העולם כולו? אם כבר, אז כבר, הם אומרים בשפתם. תהא ההפגנה שלמה, נראית לעין, מבשרת, משמחת. הוסכם לצלם.

שעה שהצלמים הבזיקו, סיפר ראש הממשלה היהודי לראש הממשלה הגרמני הלצה מבדחת נורא. שניהם צחקו, בכל לב, או בכל פה. אין לדעת אם קול הצחוק, המתחבר המשותף, היהודי-גרמני לא נשמע בטלוויזיה. אבל בת הצחוק נראית בתמונה. החיוך שהשתפך על פניו של ראש הממשלה היהודי הוא רחב מאוד, כנאמר בהפרזה המקובלת, מאוזן לאוזן. יש על מה לצחוק. יש במה לשמוח. ואת צחוק השמחה צריך להראות. אם כבר, אז כבר.

בימינו, הכל נעשה במהירות הבזק. לא עברה אלא שעה קלה, ותצלומי האחווה הגרמנית-יהודית היו מוכנים. עיתונאי זריז הראה אותם למפגין דישראל. הוא הביט בפניו הצוחקות ובפני רעהו החייכניות ואמר – א, דיבוק מכרסם! – : "עכשיו, חרות תהיה מאושרת." ובכן, ידידיי, כל תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, שישו ושמחו, צאו במחול; מי שמכהן כראש הממשלה של מדינתנו מרווינו נחת לרוב. הוא הצטלם עם הקנצלר הגרמני. ומעתה… לדעתו, אם מותר לומר כך, סופקה לנו סיבה להיות "מאושרים".

בינתיים אחרים הם מאושרים. ויש סיבת אמת לשמחת לבם. עיתון בעל מעמד עולמי הודיע, לפני הגיעו של ראש ממשלת הגרמנים לחופי אמריקה, כי דוקטור אדנאואר עומד להיפגש עם נציגי חברת רוי רונלד. מהי חברה זו ובמה היא עוסקת? מסתבר כי זוהי חברת פרסום גדולה, שנשכרה על ידי הגרמנים למען תציגם, באמצעי ההשפעה הפסיכולוגית, באור חיובי לפני דעת הקהל האמריקאית. בארצות הברית, כידוע, לא רק בתי מסחר משתמשים בחברות פרסומת מקצועיות; גם מדינות נזקקות להן; וגרמניה בתוכן, אם לא בראשן.

אבל ממקורות רשמיים נודע כי ממשלת גרמניה אינה שבעת רצון מהישגיה הפוליטיים של חברת רוי רונלד. הדוקטור אדנאואר בא הפעם לאמריקה מודאג מאוד מן היחס כלפי עמו וארצו, הנקבע והולך בלבו של האזרח האמריקאי הממוצע. היחס הזה, נמסר, הוא ההפך מאוהד. משום כך עמד הקנצלר להתפנות מפגישותיו הפוליטיות ומטקסיו המדעיים, כדי להיוועד עם מנהליה של חברת הפרסומת השכורה ולתבוע ממנה לפתוח במערכה מוגברת, כדי להסביר את גרמניה לאמריקה, כדי "למכור" לאזרח החופשי של ארצות הברית דמות של מדינה שלווה, טובה, מטוהרת וטהורה.

אך בינתיים קרה משהו. באותו זמן הגיע לאמריקה ולניו-יורק ראש הממשלה של מדינת היהודים. איזו הזדמנות! מה לנו רוי? מה לנו רונלד? מה לנו חברת פרסום מקצועית? כל הכספים, בוודאי מיליוני דולרים, אשר הגרמנים נתנו לה או השקיעו על ידה, לא יכלו לתת להם – ולא נתנו להם אף מעט מזעיר – ממה שניתן להם באותו יום, באותה פגישה, בוולדורף-אסטוריה. משום כך הם גילו עניין כה חיוני ועקשנות כה רבה ביחס למצלמה ולמלאכתה האמנותית והנאמנה. מצבה של גרמניה, מבחינה בין-לאומית, אינו עוד כפי שהיה. קולות מסוימים נשמעים באנגליה; צלילים לא נעימים מגיעים מאמריקה. יש לעמוד בפרץ. יש לפתח תעמולה מוגברת, כדי להוכיח לדעת היחיד והרבים כי גרמניה של היום אינה גרמניה של אתמול, כי אפשר לסמוך עליה בכל, ובכל מקום. הפגישה הידידותית בין הנציג הגרמני ובין הנציג היהודי היא, מבחינה פסיכולוגית, חשובה מאוד. הידיעה עליה, שתתפרסם ברחבי תבל, היא עוד יותר חשובה. אבל מעל לכל, הבו לנו תמונה מצולמת. חייכנית, משיבת נפש.

אינני יודע אם על פי לוח הזמנים של הקנצלר אדנאואר, הוא עמד להקדים את שיחתו עם חברת הפרסומת שלו לפגיששתו עם ראש הממשלה של מדינת ישראל. אין לנו, איפוא, אפשרות אלא להעלות השערות. נניח שהוא קיבל את סוכניו מרוי רולנד לפני שהקביל את פניו של מבקרו היהודי. במקרה הזה, ייתכן כי סוכני הפרסומת יעצו ליועציו של ד"ר אדנאואר לעמוד בכל תוקף על הכנסת צלמים לחדר בו ייפגשו ראשי שתי הממשלות. הם יודעים את מלאכתם ואת הדרוש לה. אבל אם הפגישה הקרויה היסטורית קדמה לשיחת-תכנון-הפרסומת, ייתכן כי השניה נעשתה בעיני – הגרמנים – מיותרת. נתקיימה או נתבטלה, העיקר בו רצו הגרמנים – בצר להם באמריקה – הושג. לא האדונים רוי רולנד נתנו להם את מבוקשם; נתנו להם אדון בן-גוריון. מאושרים.

– ב –

מה הביא לשינוי היחס המוצהר – גם על ידי אנשי מפא"י – לגרמנים בתור עם? הן הכל זוכרים את ההודעות הרשמיות לפיהן לעולם לא נתיידד עמם, וההסכם שנחתם בטקס של קרירות מופגנת בלוקסמבורג אינו אלא בבחינת השבת גזילה קיבוצית. איכה הגענו לאותה תמונת ההתיידדות, אשר הפגנתית ממנה לא תיתכן כלל?

דוברתה של סיעת תנועת החרות, אסתר רזיאל-נאור, עמדה שלשום בכנסת על גורם אחד בפרשה. הוא ידוע, הוא פשוט, הוא נורא. כסף שמו. הן עובדה היא שממשלה זו, "ההוגה בעבר לא למען התוגה אלא לבל יישנה", לא הרשתה לשום איש בישראל לבקר בגרמניה של היום – עד היום בו החלה להגיע ממנה הסחורה. כלום יש להטיל ספק בכך, כי אלמלא הגורם החומרי הזה היו כל אנשי מפא"י מוסיפים לקרוא לגרמנים – בתור כאלה – בשם מרצחים? אמנם, מעל במת הכנסת הושמע לפני מספר חודשים אחד הסילופים הנודעים, ואולי הנורא בהם, לפיו מי שקורא לרוצחי אבותינו וילדינו בשמם הקיבוצי הנכון הריהו נוהג בגזענות – כלומר מאמץ את תורת המשמידים הטמאה. אך עובדה היא כי הגרמנים המזרחיים נקראים באורח רשמי, כולם – בתור שכאלה – רוצחים ושודדים. כל כך למה? הם לא שילמו. אין איפוא ספק כי לו הגרמנים המערביים היו מסרבים לתת כסף – או שווה כסף – היו כל אנשי מפא"י קוראים להם, עד היום הזה, רוצחים שירשו.

זוהי האמת. היא נוראה. היא טבועה, אם אפשר לומר כך, בנפש המשטר. הוא הוקם, ועומד, על חלוקת טובת הנאה. מקימיו ומקיימיו חרדים פן ימוט, אם לא יהיה בידם לחלק. לכן, למען הכסף מותר הכל. מזכירה הכללי של ה"הסתדרות" אמר פעם, בשעת רוגזה, כי מנהלי סולל בונה נהגו לעתים על פי הכלל: לכסף אין ריח. הוא לא הביא דוגמאות. יש יסוד להניח כי הוא היודע. אבל אין זו כלל שאלה של עסקה זו או אחרת של מנהל פלמוני שלמוני בסולל בונה. כאמור, כל המשטר בנוי על יסוד זה. באופן אישי יכולים העסקנים, על פי הכללים המקובלים, להיות ישרים. אבל למען קיום שלטונם דרוש כסף. ולמען הכסף הדרוש להמשך שלטונם, הם מתירים לעצמם הכל. יש המנסים לקשט את הלך המחשבה הזה בהתלבטויות נפשיות, או בהכרעות מדיניות גורליות. לא מניה ולא מקצתיה. הפילוסופיה היא פשוטה מאוד. אין בה שום מסתורין. היא ידועה מימים ימימה. כל רודף בצע יכול להעיד עליה או להורות אותה; המסקנה ממנה לגבי הגרמנים אינה מיוחדת, אלא כפולה. גרמני שאינו משלם הוא רוצח; גרמני משלם הוא ידיד.

אעמוד על גורם שני. אף הוא אינו מדיני; הוא נפשי. בוודאי, דברים משתכחים, אין הוגים בעבר, המעלה תוגה. אבל עובדות מושכחות אינן פוסקות להיות עובדות. מי שיתבונן בחתך, בתולדות דורותינו שנים, יראה כי עסקני מפא"י העומדים כיום בראש מדינתנו רגילים בכניעה בפני אדירים. היו הטורקים חזקים ושלטו, נכנעו להם ורדפו את אלה שקמו נגדם. שלטו הבריטים וחזקים היו, נכנעו להם ורדפו את המורדים בהם. הופעל לחץ אמריקאי בשנת 1948 נגד שחרורה של עזה, וישאירוהו בידי אויב-פולש. סיני ועזה בשנת 1956 עודם טבועים, כמובן, בזיכרון הלאומי. על רקע נכונות נפשית-מסורתית זו לכניעה בפני שליטים זרים או אדירי לחץ, בולט – וחובה עלינו להבליט – יחס אחר לגבי הערבים. אבל סיבות השוני הן ידועות וברורות מדי הצורך לנסות להבהירן.

חיזיון נפשי זה מצא את ביטויו גם לגבי גרמניה. נשער בנפשותינו כי הממשלות של ארצות הברית מוסיפות לנדות את הגרמנים. כלום היה עולה על דעתם של בעלי ההכרעה בישראל להושיט להם יד, להתרועע עמם, לטהר אותם, לשבחם ולפארם? את הכסף אולי היו דורשים; אולי בוודאי היו תובעים אותו. אבל גם לאחר קבלתו היו מוסיפים להיות מסוייגים. והראייה: כך היה עוד זמן מה אחרי הסכם לוקסמבורג. אבל מאז אדירי עולם החלו לקרב את הגרמנים, עושים כך גם עסקני מפא"י. מהו מסתורין ההכרעה בהליכה נכנעת זו?

הממשלות האדירות עדיין לא שינו את יחסן האומלל לגרמניה. אבל דעת העמים לאט לאט מתעוררת. גרמניה אינה העולם המערבי: היא בעייתו. כזאת היא תישאר זמן לא נודע. והעמים, שזכרונם לא נקנה, מתחילים להרהר אם גרמניה חזקה – בעלת בסיסים לנשק מקובל או טילי ואטומי – לא תמיט למענה שואה עליהם. אלה סימני ההתעוררות הראשונים, אחרי שנות תהייה רבות, אשר נגדם הייתה צריכה לפעול באמריקה חברת רוי רולנד. הטרגדיה היא, שפעל נגדם ראש הממשלה של מדינת היהודים.

הרושם שנתקבל בכנסת, הוא כי אף לא כל חבריו למפלגה מאושרים מפעולה זו. וצר לי לציין כי הזדהה עמה, ובהתלהבות המשתפכת על גדותיה, דוברה של סיעה שאינה משתתפת בממשלה. מר ברנשטיין חזר והדגיש, במעין פאתוס משונה שאינו כלל אופייני לו, כי הציונים הכלליים חייבו ומחייבים – ומותר להוסיף: יחייבו – מדיניות גרמנופילית של מדינת היהודים. אמנם, הנואם לא דק פורתא ביחס לעבר. סיעתו שללה פה אחד את הסכם השילומים, ועדיין מהדהדת באוזנינו קריאתו הדרמטית של אחד מנכבדי נציגיה לעבר שר החוץ דאז: "אינני מוכן למכור בעד כסף את כבודנו הלאומי." נכון, מאז נמכר גם נשק יהודי לגרמנים; וקוימה אותה פגישה חייכנית. אבל להתלהבות זו מה עושה? מר ברנשטיין גילה לנו כי אנו מוקפים אויבים, ומשום כך עלינו לחפש משענת. והיכן אנו יכולים, לפי דעתו, למצאנה? בגרמניה. היא תהא לנו למשענת. דווקא. בימי קדם קונן הנביא על משענת קנה רצוץ; בימינו, שרים לנו מתנבאים על משענת חרב דמים.

על וודרו ווילסון מספרים כי הוא נדהם לשמוע מחיאות כפיים של בני עמו, עם הכריזו על כניסת ארצות הברית למלחמה. אחד ממקורביו העיד כי הנשיא תפס את ראשו בידיו ופרץ בבכי מר. "אנשים ימותו," אמר, "והם צוהלים."

שעה שיד יהודית מושטת מעל קברם הלא נודע, האין סופי, של אחים טבוחים לעבר עם הטובחים, ולוחצת – למען הפגנת ההתרועעות – את יד נציגו, אין לדרוש ממחייבי ההפגנה שיחייבו ויבכו. אין קינה על קנייה. אולם שיר תהילה למה?

* * *

"... עכשיו חרות תהיה מאושרת". דבר ראש הממשלה מעבר לים. אולי אשמח את לבו, בו מכרסם דיבוק מסוים; אך חובה עליי לומר כי טעות בידו. מה יתן מסעו רב הרשם ורב הפרסומת מבחינה מדינית, ממשית – איננו יכולים לדעת. יש לפקפק אם הוא עצמו יודע כי הרצאותיו בפני המדינאים החשובים עמם נפגש היו ארוכות. אבל בכך אין חדש. זכורני כי שר החוץ לשעבר הרצה, בהזדמנות מסוימת, שעה ארוכה על דבריו המפורטים בפני מדינאי חשוב. לבסוף נשאל מר שרת על ידי אחד המסובים: "ומה השיב אותו מדינאי זר?" התשובה באה מיד: "הוא אמר כי דבריי היו מעניינים מאוד." הבינונו. הכך מתנהלות גם השיחות האחרונות? הן מדינה ["_'נו"; אנו? לנו? – ע"ז], ועלינו להתרגל למחשבה המדינית היסודית כי גם אם יש חשיבות להרצאת דבריה, הרי העיקר הוא מה השיבו עליה.

אפס, עצם המגע בדרג גבוה יכול להיות בעל ערך חיובי. ואנו היינו אומרים זאת בלא היסוס, על אף כל היחסים הידועים. אבל הפגישה ההיא… לא נכחד כי בימים בהם השלכנו את חיינו מנגד כדי לשחרר את עמנו – כדי לתת לו מולדת, עצמאות, חרות, כבוד – אף לא עלה על דעתנו כי כזאת תבוא עלינו.

אבל לא בעצבות משרתים עם, אף מוטעה בחלקו; באמונה משרתים אותו. ואמונתנו שלמה היא. לא לעולם חוסן טובת ההנאה. רב כוחם של ערכים רוחניים מן החומר. עוד תיפקחנה העיניים. וההתעוררות תבוא.