אמת הנצחון ונצחון האמת
1951-04-20
אמת הנצחון ונצחון האמת
א.
אביב תש"ח, אביב פריחת העצמאות העברית, אביב ההגשמה, אביב הגבוה והחרדה, אביב הדמים והדמע, אביב הנצחון על פולש-משעבד ואביב המלחמה במדבר הפולש, אביב האביביים בדורנו, אחד מאביבי-החרות בתולדות עמנו, אשר קידש את חג האביב ואת חג החרות לשלמות נצח.
לנו, למרודים בישראל אך אביב אחד היה בחיינו.
זכורני באחד מימי האביב ההוא, ליווינו למנוחת-עולמים את שני קדושינו-גבורינו, אבטליון וצדקיהו שנפלו בקרב על כיבוש רכבת-התחמושת ליד פרדס-חנה. פלוגת-כבוד של חיילי הארגון הצבאי הלאומי ניצבה מול בית החולים וציפתה להוצאת הארונות. סביב חיילי המחתרת התקהל קהל רב. והנה – מה מחריד היה הרגע! – הקהל פרץ בתשואות. במחיאות כפים ובקריאות הידד לכבוד החיילים המלווים.
נפשך אבלה היתה. אמנם שוב כבשנו. פרקנו מחילים בריטיים מכונות ירייה, מרגמות, תת מקלעים ורובים; לקחנו אלפים רבים של פגזי מרגמות. ורק העתיד – הקרוב – יוכיח, באיזו מידה גואל היה הנשק הזה, שנלקח שלל מידי צר ואויב, לאומה הקמה לתחיה. אך לפנינו מוטלים היו טובי בנינו-הכובשים-בדם ברזל – לישראל. וזעקה בדממה שאלת הנפש: האם לעולמים "ליגון בחרתנו"? כלום גזירה היא שאין עוד לבטלה, כי צל היגון ילווה כל נצחון שלנו, כל הישג שלנו, כל מעשה טוב שאנו עושים באהבה ובאמונה למען עמנו וארצנו? אחרים מקבלים נשקם, אם מן הסדנא ואם בכסף; אנחנו מוכרחים לצאת לקרב, כדי לרכוש נשק – למען הקרב. האם נוטל עלינו כל עומס ההוכחה, כי יש אמת באמרה ש"הקשיים נוצרו כדי להתגבר עליהם"?
ורצית לגעור בהמון: איכה תעיזו במעמד זה למחות כף? טובי בנינו מובלים לקבר – ואתם אומרים שירה?
אבלה הגערה נחנקה בגרונך. קהל אחים זה – מה כי תלין עליו? הוא רואה בפעם הראשונה את בניו הבונים עצמאות ישראל במחתרת , יוצאים לאור השמש חפשיים גאים, נשקם בידם במשך שנים ארוכות לא ראה אותם איש; רק הד מעשיהם, שהוכנו מתחת לפני האדמה, הגיע לאוזני העם ולאזני העולם. ונדהם העם ונדהם העולם. בתקופת ההשמדה וההשפלה "מגוב רקבון ואפר" קם לתחיה הטפוס החדש באדם : היהודי הלוחם, שלמד את האמת הפשוטה של החיים והמוות, לאומר, כי ישנם דברים יקרים מן החיים ונוראים מן המוות ועתה הוא מלמד את העולם כולו, כי אגדת מעטים נגד הרבים איננה אגדה: אמת היא, אמת מתחדשת בתולדות ישראל, אמת מחודשת בימינו.
ובצאת המורדים – הממחישים – את האמת האגדה מן המחתרת לאור היום, צהל לקראתם לב העם. הנה הבנים הבלתי מנוחים; הנה הם צועדים בחוצות תל אביב במקום חיילי בריטניה; הנה סמל הנצחון ההיסטורי של יהודיה הקטנה על האימפריה הגדולה! וישמח העם שמחה גדולה – אף שבשעת אבל. והיתה שמחתנו מדכאת מאד, אך מלב העם היא פרצה וללב היא כדרה – והחרשנו. באביב ההוא, היה אפילו אבלנו לחג העם.
ובאביב האביביים ההוא יצאנו לקרב – כיבוש-יפו.
ב.
כל מה שאנחנו מתרחקים יותר מן המאורעות. שבהם חיינו ומן המעשים שאותם עשינו – הרינו רואים אותם בבהירות גדלה והולכת.
אמנם עדיין נמשך הפולמוס; מי כבש את יפו. ביתר דיוק, עדיין יש אנשים המאמצים את כל כישרונותיהם – וביחוד את הכישרון לעשות בהבל פיהם או במחי-עטם לילה מיום – ומנסים לסתור את העובדה, שיפו הפורעת כרעה – נפלה בפני פלוגות הקרב של הארגון הצבאי הלאומי. ראיתי את היד הזאת – סותרת אמת חיה אפילו במקום בו איש לא פילל לראותה רושמת ומסלפת. באחד מימי אדר ב' השתא ליווינו למנוחתם את חללי הקרב בעיראק-אל-מנשיה. לאחר סתימת הגולל מעל קברי הגבורים האלה, הלכתי עם קבוצת הידידים להתייצב בפני שורת הקברים הארוכה של חללי קרב-יפו וחללי אלטלנה. בית-העלמין איננו יודע "מסגרות". חיילי הארגון הצבאי הלאומי שוכנים יחד עם חיילי ה"הגנה", אבל היה מי שהחליט אפילו פה להכניס את כזב בתוך המסגרת. מעל קברותיהם של חברי ה"הגנה" שנפלו בעמדות המגן ביפו, מתנוססות המלים: "נפל על כיבוש יפו" ואילו מעל קברותיהם של עוזי ויהושע וכל מ' הכובשים במחיר חייהם נחרתו המלים "נפלו ביפו" ללמד... עמדנו איפוא מול קברינו הקדושים ובנפשנו זעם שאין לו ביטוי בשפת אנוש: הגם בעולם האמת כזב יזרעו?
אך לשווא אצל הכזב.
אם רק נזכר, שאנחנו יצאנו לכבוש את יפו בסוף אפריל ואילו "האסטרטגים" הרישמיים החליטו, כדבריהם, להמתין עם ההתקפה עד ה-15 במאי, עד צאת הבריטים מיפו; אם רק נזכור, כי חמשת ימי הקרב על יפו, הכוללים גם את התקפת הנגד הבריטית, ברחו מיפו כל חיילותיה הערבים, כל שלטונותיה המוכרים ויחד עמהם – אחריהם, או לפניהם – ברחו רבבות תושבים, פורעים בפועל או בכח. אם רק נזכור שלו גם אנו היינו ממתינים עד צאת הבריטים ויפו היתה נשרת, על תלה עד ה-15 במאי צבאות הפלישה היו חסרים אלפי הבחורים התל אביביים וכלי נשקם ששוחררו לחזיתות המלחמה הודות להחלטתנו "לא להמתין" אלא לחסל את הטריז הממאיר בטרם באה הפלישה אותה השכלנו לקדם הן באזהרה נכונה והן במעשה מכריע – אם רק זאת נזכור נדע, באיזו מידה חסר סיכוי הוא הנסיון ליטול מאת הארגון הצבאי הלאומי את אחד המעשים המכריעים שמפקדיו וחייליו זכו לעשותו למען חרות האומה ועתידה.
(מתוך המבוא לספר "כיבוש יפו")
