אמות מידה לקידמה

כדאי, מדי פעם בפעם, להעביר תחת שבט הבקרת השכלית מושגים ישנים ולראות, אם לא רוקנו מתוכנם אם לא אבדה משמעותם. ההתקשרות למושגים אלה היא בבחינת עבדות הרוח; ההשתחררות מהם היא, לעתים קשה מן המרידה בעבדות ה­גוף. ניטול לראשונה את המושג של ימין ושמאל מבחינת ההשקפה המדינית והחברתית בימינו. שגור הוא, כידוע, בפי כל. עברי כי יבקר במדינות הים ויפגש את נציגי המחנות, המפלגות, הקבוצות הפעילים בהן, ישאל בוודאי, תחת איזו כנף להכניס אותן, הימנית או השמאלית; אורח כי יבא בשערי ארצנו יציג אותה שאלה עצמה ביחס למפלגות והסיעות, המיוצגות בבית ה­נבחרים שלנו. אין סבה לכעוס על ה­קושיה השיגרתית, העוברת מקצה ה­עולם ועד קצהו: הרגל הוא, המאפיל על המחשבה. ואין הצדקה לראות, מלכתחילה, עלבון או מחמאה באחד משני התוארים האלה. הכל תלוי, לא בשם, אלא בתכן, לא במה שפולטות ש­פתי השיגרא, אלא במה שרואות עיני הבינה. המושג, המדיני והחברתי, של ימין ושמאל, יש לו עבר נכבד, אך אין הוא, באופן יחסי, גבה גיל. שנות קיו­מו הן 170 בערך. הוא החל להתקבל, ולעבור מארץ לשכנתה, אף מיבשת ל­רעותה, מימי המהפכה הצרפתית הג­דולה. ניתן לומר, כי המאה השמונה עשרה היא אמו; אך המקרה הוא אביו. אחת האסיפות המחוקקות של תקופת המהפכה ישבה באולם מפורס וקבו­צות הצירים השונות, יותר, או פחות, רדיקליות, תפסו מקומותיהן משמאל לימין. מאז, וביחוד בהשפעת הסוציא­ליזם לפירושיו ולפלגיו, החל להיות שמאל. מזוהה עם שאיפת שנוי, עם מהפכנות, אף עם קידמה, ואילו ימין חוגר להמשך הקיים, לשמרנות, אף לריאקציה. לו הצירים לאסיפה המה­פכנית היו תופסים את מקומותיהם, שוב על פי מקרה, בכוון הפוך, היה ה­אדם בימינו, הנוטה לפשטנות ההכללה, נוהג אף הוא באותו כוון, והיה מזהה את הימין עם מה, שמזוהה השמאל, וחוזר חלילה חלוקה כזו היתה גם הרבה יותר מתאימה לנטיית אנוש המסרתית. יש לזכור, כי המושג של ימין ושמאל, מבחינת יחסו של אדם לחברו, הוא הרבה יותר עתיק מששה או שב­עה דורות. ובכל התקופות, שקדמו ל­הם, היה הימין דווקא סמל הנבון וה­נכון והיפוכו שמאל. אמר קוהלת: לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. אין לחשוד בחכם מכל אדם, כי לא ידע היכן, מבחינה גופנית, נמצא הלב. אבל אם כך פסק, ברור כי גם בימיו בטא מושג הימין את הטוב, ואילו השמאל את הכסלות המרושעת. כן נאמר, על ידי נעים זמירות ישראל, ימין ה׳ עו­שה חיל, ימין ה׳ רוממה. וגם מבחינת השאיפה לצדק הברתי נאמר, במזמורי ההודייה והשבח, כי יעמוד לימין אביון... לא כתוב לשמאלו. וודאי, ישנם גם פסוקים רבים, החלים על יד ימין, והם שלילה, ותוכחה, כגון ימינם ימין שקר, או ימינם מלאה שחד. אבל דווקא פסוקים אלה מחזקים את דעתו של בן דוד, מלך בירושלם. הפרוש הפשוט הוא, כי, בעוד יד הימין נועדה לעשות את הטוב ואת הישר. יש, אם הלב הוא ״לשמאלו״, והיא עושה עוול ורודפת בצע. יש גם פסוקים, המוכיחים, כי אפשר לסור, או לנטות, או לסטות, מדרך הישר, בין ימינה ובין שמאלה. על כן נצטווינו: לא תסור ימין ושמאל, או אל תט ימין ושמאל. אך ברור, כי בדרך כלל, על פי תודעת ישראל סבא, נשא ימין את הטוב לאלהים ולאדם היפוכו השמאל. יש לומר, כי עד אותו מקרה מהפכני בסוף המאה ה־18 על פי ספירתם, נהגו כך לחשוב, בהשפעתנו או בלעדיה, גם עמים אחרים. הלשונות, שמקורן הרומית, מבליטות את הדבקות באבחנה זו. באנגלית יישנו מושג, ה­מותאם לחלוקה המדינית בימינו, של Right (ימין) ושל Left (שמאל), אבל יש בה מושג הרבה יותר קדום, מבחינה אנושית, של Right (נכון, צודק) ושל Wrong (מוטעה, עוול). בשפת שכספיר ישנה עוד מלה בשביל שמאל, אשר אמנם היום אין עוד מר­בים להשתמש בה, הלא היא Sinister הבאה מן ה- Sinistrum הלטינית, מ­מנה צמחו המלים המתאימות בספר­דית באיטלקית ועוד. אבל Sinister  שפרושה הכיווני הוא לצד שמאל, משמעותה, ביחסים בין אדם לחברו, מש­הו אפל ומזימתי. בצרפתית, המלה ה­קטנה, הגדולה, Droit שאף מקורה מן הרומית, פרושה האחד הוא ימין, אך מהות ההיסטורית היא צדק ו­משפט וזכות ומלה זו מופיעה במיסמך המהפכני, נושא המפנה, ששמו נודע בעמים כהצהרת הזכויות של האדם והאזרח. על סמך חקירה זו, עליה אפשר ל­הוסיף הוכחות כהנה וכהנה, יש לומר, וחובה להודות, כי המחנה הפוליטי, ליוצאי חלציו, המכונה שמאל, השיג, אולי בגלל שילוב של ערמה, מצד אחד, ושל כסלות מן הצד השני, הצלחה תעמולתית, טמירה, בלתי משוערת. הוא החדיר בקרב רבים את הרשם, כאילו לב חכם לשמאלו. הוא העביר את הטוב, את המיטיב, או את המתקדם מיד הימין, שהיא סמלה אותם מימים ימימה, לידו שלו. אולם אנשים החפשים לחשוב, חיי¬בים לעשות כן. אין שום סבה, או הצדקה, כי יוסיפו להשתעבד, או להיכנע, למושגים שאולים, מלאכותיים, מהופכים, אשר אולי סוגסטיה עדיין יש בהם, אך תוכן אין בהם עוד זה עידן ועידנים. טענתי היא, כי בימינו בהם קם והתפשט הקומוניזם, הופיע והתמוטט הפשיזם מתגוננת, מצטמקת, אך חיה ומקווה, הדימוקרטיה, מי שינסה להבין מפלגת מדינית, אז זרם חב¬רתי, על ידי התוו, או הצוו, או הכינוי שמאל או ימין, הרי לא זו בלבד ש¬הוא לא יבין מאומה, אלא הוא ימנע הבנה מזולתו. דוגמאות ספורות עשו¬יות להוכיח את צדקת הטענה הזאת. כאשר בן־חדה דפ.ל.נ., הקשור, כפי שאומרים, בפקין, בא במקומו של פרחת עבאס, כתבו עתוני המערב הגדולים, כי בראש המורדים האלג׳יריים התייצב ,,לאומן שמאלני". זהו צרוף מלים ומושגים, בו משתמשים גם לגבי נאצר, או סקו־טורה, או נאקרומה, או קאסטרו, חדש לגמרי ומענין מאד. מאימתי החלו שמאל ולאומנות לדור בכפיפה אחת? אם נולד לנו בתקופתנו לאומן שמאלני, הרי אפשר גם לקרוא לו שמאלן לאומני. אך התוצאה תהיה ממש מזעזעת. לאומן ושמאלי ? זה ש¬ניים, או שלשה דורות, ושני המושגים האלה הם תרתי דסתרי. כל השמאל כולו תמיד טען, כי הלאומנות אינה אופיינית אלא לימין, ואילו הוא, אותו שמאל, דוחה אותה בשתי ידיו, כי אופקו רחב, כלל־אנושי, דרכו ונטייתו, אם להשתמש בלעז המקובל, הקוסמופוליטיזם. קוסמופוליטיזם? שומו שמים. בא¬רץ, בה איש אינו מוכן להודות, אף על פי שיש טענה כזו, כי קיימת מדינה שמאלית הימנה, היה המושג של קוסמופוליטיזם זהה עם סטיה, שאין ימ¬נית ממנה, עם כניעה לאימפריאליזם. עם התכחשות למהפכה, עם בגידה ב¬משטר המתקדם ביותר בעולם, כפי שכותב ״פראוודא". אל נטעה לחשוב, כי כך היה רק בימי סטלין, שאולי גם אותו אפשר כבר לכנות לאומן שמאלני, או שמאלן לאומני. המושג ההוא, בו בשעתו התפאר כל מי שנדחק, או נדחף, שמאלה, נשאר מביש ומקולל גם בימי כרושצ׳וב, שאולי גם לו אפשר לקרוא, בצורה משונה במקצת, אינטר־נאציונליסט אנטי־קוסמופוליטי. נעבור לחלק השני של העולם. ב¬ארצות הברית של אמריקה, אף על פי שקיימות בהן מפלגות, או קבוצות רבות, הרי קובעות שתי מפלגות בל¬בד. שום אחת מהן אינה מסכימה להי¬קרא לא ימין ולא שמאל. איזנהואר הריפובליקני טען, כי הוא בוחר והולך בדרך ביניים; קנדי, מן הדימוקרטים, טוען את אותה טענה עצמה. בכל זאת, נחשבים הריפובליקנים, על פי מושגי השיגרא העולמיים, לניצבים ימינה מן הדימוקרטים. יוצא, כי הדימוקרטים הם משמאלם של יריביהם. אבל על פי שיגרת המושגים המקובלים יוצא מ¬שהו מתמיה. הריפובליקנים הם, מימי לינקולן, בעד שווי זכויות לכושים, ואילו חלק רב ועצום של הדימוקרטים עודם עומדים על המיתרס הנפסד של אפליית גזעית. משהציג קנדי הצעיר, מיליונר, בן ונכד למיליונר, את מועמדותו לנשי¬אות ארצות הברית, אמרו כל המת¬רפקים על מה שנקרא או נחשב ל¬שמאל, כי הוא בוודאי ייצג את האינ¬טרסים של ההון הגדול. כך נאמר, פעמים רבות, במוסקבה ובפקין ובהבאנה, וכמובן גם בישראל. שרות ל¬הון הגדול הרי זה ימין במובנו, אם אפשר לומר כך, הקלאסי של המושג המקובל בימינו. התברר, כי דווקא קנדי, הימני מטבע בריאת הונו - איך אמר מארכס: הקיום קובע את ההכרה - לא רק הכניע את נציגי ההון הגדול בתעשייה הפלדה, אלא אף אמר עליהם, כדי לאלצם לסגת, אח הדברים הבאים: ,,קבוצת מנהלים ש¬אינה מעונינת אלא בהגדלת רווחיה וכוחה״. האודם של הקרמלין עלול להחוויר במקצת מול פגי הצהרה מיל¬יונרית זו. שוב אפשר היה להוסיף על דוגמ¬אות אנליטיות אלו הוכחות רבות אח¬רות, גם מנופה המדיני־חברתי של ארצנו, כמובן. אבל סבורני, כי אלו שניתנו מספיקות, כדי להבהיר את העיקר. ועלינו לעבור לשני מוש¬גים אחרים, אף הם שיגרתיים: קיד-מה וריאקציה. מאז המקרה, אך לא במקרה, הם חוברו, על ידי תעמולה מתמדת, לשמאל ולימין. אף אותם צריך לבחון בעזרת הבינה. אבל לסיכום הסוגייה, הקשורה ביד. או בכנף, או בכוון, חובה לציין. כי אם מישהו מכנה את רעהו, ימני או שמאלי, או אם מישהי קוראת ליריבתה שמאלית או ימנית, הרי הוא, האדם, והיא, המפלגה, לא אמרו עוד ולא כלום, או כאילו קראו קמח טחון, מים נוזלים, פרח פרוח, צמח צומח, ועוד גילויים מעמיקים וחידושים מבהירים כאלה. את המלה, שגם מוצאה הוא לטיני, פרוגרס, תרגמנו לעברית החדשה: קידמה. הניגוד הלשוני למלה הלוע-זית הוא רגרס, שפרושה בשפתנו נסיגה. אבל על פי המושגים המדיניים והחברתיים של תקופתנו ניצבת מול הפרוגרס הריאקציה. איך לקרוא לה בעברית? בלשון עמים זרים, יש למלה זו, מלבד ערכה המדעי, גם מש¬מעות שמושית, פשוטה של תגובה. עתונאי אמריקה, למשל, רגילים לס¬פר לקרבנם על מאורע, הידוע לו לא פחות מאשר להם, ואחר הם שואלים אותו בתמימות: And what is your reaction, Sir? נשער בנפשותינו, כי עתונאי ישראל היו שואלים את אחד מעסקניה הצי¬בוריים: ומהי, הריאקציה שלך, אדו¬ני? לא יקשה, להוסיף ולשער, כי הוא היה משיב להם בנוסח, שהיה מקובל, כמסופר, אצל יוצאי חלם ה¬עיר. אדוני מחלם? היו שואלים ב¬ימים עברו את אחד מבניה, והלה היה עונה ללא שהייה: ובכן, אתה חכם גדול, הא? מהי הריאקציה שלך? כזאת יכולה להיות השאלה בעברית המשולבת שלנו, אבל התשובה היתה בוודאי של מנה אחת אפיים: שלך היא הריאקציה ועוד. כי בישראל דהיום אין ריאקציה אלא זו של מורדי האור. כדאי לנסות למצוא מלה עברית ל¬מושג זה. עפר אני לרגליהם של חכ¬מי הלשון, חברי האקדמיה, אבל יור¬שה לי לומר, בהכנעת תלמיד העומד בפני מוריו ורבותיו, כי אולי, במקום לבקש תוספות היגוי גורעות, היו מי-טיבים עשות, לו מצאו, בין השאר, מלה עברית מתאימה ונאה לאותו מו¬שג בין־לאומי, שהוא בשפתנו השאולה גם עיוני, מבחינת ההשקפה החברתית, וגם שמושי, בבחינת קללה מדינית. בינתיים, ועד שהדבר יפסל על ידי חכמי לשוננו, אציע את התמולנות, על משקלו, אך לא במובנו, של הפסוק האיובי: תמול אנחנו ולא נדע. אם לריאקציה, במובנו החברתי המקובל, נקרא תמולנות, אפשר יהיה לקרוא לריאקציונר תמולן (ולמפלגה) ריאק¬ציונית תמולנית. יתכן. שאפשר גם לתמלן. כי הן זוהי מהותו, או כוונתו, של המושג המקובל: לנסות להחזיר את מה שיש היום למה שהיה תמול, ולא לתת למחר להיות אלא מה שהיה השלשום. אין זאת אומרת — מי יאמר דבר שטות זה ? — כי כל מה שהיה תמול הוא רע. יש דברים, ודווקא בתמול הרחוק שלנו, על פיהם אנחנו חיים ו¬לפיהם יחיו, כפי שאנו מאמינים, באי עולם בדורות הבאים. כל מי שימינו ימין אמת, ועינו רואה. ומוחו מחשבה ולבו אהבה, יודע, כי ערכי הנצח, שניתנו לאבותינו לאלף דור, נבחנו במשך יותר ממאה דורות וטובים הם ומיטיבים. אבל אף אין זאת אומרת, כי כל מה שהיה באתמולים לתקופותיהם טוב הוא. או ראוי לימינו, או יהיה ראוי לדורות הבאים. היתה עבדות: ואדם זכאי וחייב להיות בן חורין. היה הר¬בה או הכל, למעטים; מעט, או מ¬אום, לרבים. רעה חולה היא. היתה אפלייה, לטובה ולרעה, על פי עצם הלידה. והן בני אדם גם אם לא נול¬דו בשוויון האפשרויות, הניתנות להם. הרי מן הדין ומן הצדק ששווים יה¬יו מלידתם ועד קבורתם, בזכות ובסכוי להשיג את האפשרויות הללו. מי שרוצה לקיים, או להוסיף ולקיים, או להחזיר, את כל אלה, הריהו דוגל בריאקציה, או, אם מותר לומר כך, בתמולנות. אפשר גם, מאידך גיסא, לקבוע מב¬חנים חיוביים לקידמה אנושית, הם מתמצים, מעיקרם, בהשתחררות מת¬מדת משלשה חליים רעים. הלא הם הפחד, המחסור והבערות. ושוב במ¬קום לדבר, על לשון השלילה, על שלש החרויות משלשה נגעים יומיים, או תמוליים, אפשר להעלות, בשפת החיוב, את השלווה, את הכלכלה ואת ההשכלה. מי שרוצה, ושואף לכך, כי כל רעיו ועמיתיו לא יערצו, אלא ישלוו, לא יחסרו כל, אלא יתכלכלו ב¬כבוד, לא יהלכו באפילה, אלא ישכילו דעת, הרי הוא איש הקידמה. על מש¬קל שלוו, כלכל, משכיל, אפשר גם, ברוח החג שחלף לתת בהם סימנים ולומר: שכ״ם. המטה את השכם הזה, מוליך קדימה; הפוגע בו, או בכל אחד מאבריו, מסיג אחור. אם יש, או יקום, איש, או ציבור הרוצים, כי למעטים יהיה המזור ול¬רבים המחסור, הרי גם אם לא ברור, מדוע צריך לקרוא לו ימני, בעוד ה¬חובה הקדושה היא לעמוד לימין ה¬אביון, להווי ידוע, כי יהיה כנויו המודרני אשר יהיה, תמולן הוא, או, אם להוסיף את הלעז המקובל ריאקציונר הנהו. אך אם יש, או יקום, משטר, בו בני אדם. גם אם שבעים. אף אם משכילים יהיו, אבל יפחדו מפני הרשות, מפני השליט, פן ישלול מהם אם את חרותם ואם את לחמם, הרי ייקרא האיש הזה, או המשטר הזה, שמאלי כאוות פיהו, ריאקציוני הוא, או, אם לנסות מונח עברי, תמולני הוא. אנו רואים. איפוא, כי לבן וא¬דום, שניהם יכולים להשחיר. לא למותר יהיה לתת דוגמה. אין להכחיש, כי במדינת הצאר לשעבר. תחת הקומוניזם, נעשו צעדי ענק לביטול הבערות ההמונית. האם צעדים אלה לא היו נעשים גם בלעדיו, זוהי שאלה אחרת; עובדא היא, כי הם נעשו תחתיו. באשר לכלכלה, הרי בעיני ראיתי, לא רק קראתי, כי תחת הקומוניזם, מרבית העם עודנה חיה במחסור מביש, וההבדלים בין אלה, שניתן להם הרבה, לבין אלה שאין להם אלא מעט, רבים ועצומים הם. אבל מה על השלווה? ברור, שהיא איננה קיימת בו כלל; אף לא יתכן, כי היא תקום תחתיו. כי במשטר הקומוניסטי, כמו בפשיסטי, יש, למעלה, פחד מפני החרות, משום כך אין בו למטה, חרות מן הפחד. וזוהי הריאקציה, זוהי התמולנות, מלפני הצהרת הזכויות של האדם והאזרח. בכל אימתה. אחד הוא השכ״ם לקידום האנושות. אנחנו, בני ישראל, ושארית פליטתו, חייבים לקבוע לעצמנו אמת מידה נוספת, ובלי היסוס אומר, מיוחדת, לקידמה. ואם מישהו יאמר, מיד, או בהמשך הקריאה, כי צרה ומצרה היא האמת הזאת, ישיב לו נסיון התקופה, כי לבו לשמאלו, על פי קהלת. הקידמה וישראל, זוהי השאלה הגדולה, הניצבת בפנינו גם בדורנו. כדי להוכיח, כי יש והנושאים אותה, לדעתם ולא רק לפיה, שונאים אותו, עדי רצון השמדתו. הייתי יכול לשוב ולהתחיל במאה השמונה עשרה, וולטר הגדול, האם הוא לא היה נושא דבר הקידמה הטרום-מהפכנית ? האם הוא לא תבע ״למחות את החרפה״ ? אבל לא לרבים ידוע, או זכור עוד, כי וולטר זה היה מנוראי שונאי ישראל ,,המדעיים״. הוא לא קרא לעמנו אלא בשם העם השפל. וכדי להשפילו עוד יותר, הוא סילף במזיד את הפסוקים על אמנון ותמר וטען, בניגוד לכתוב ולאמת הפשוטים, כי בישראל היתה האחות מותרת לאחיה. אבל מוטב לפנות לימינו. בקיץ 1945, על אף מעשיו ההיסטוריים של צ׳רצ׳יל ועל אף כל נאומיו, שכמה מהם היו בבחינת מעשים, נכשלו השמרנים בבחירות, וקמה ממ¬שלה סוציאליסטית. הסוציאליסטים שלנו יצאו אז במחול, בראש חוצות, מרוב שמחה. אמנם הניעה אותם, את המוכים בסנוורים, תשוקתם הציונית; הם האמינו, כי ממשלת אטלי-דולטון תבטל מיד את הספר הלבן ותקים לנו במהרה מדינה יהודית. אבל, מצד שני, כמה הם שמחו, כי אנשי הקידמה ה¬אנגלים הגיעו לשלטון ויוכיחו, כך האמינו, גם ביחס אלינו, כי שמאלם שמאל אמת. מה התברר ? ממשלת אטלי־בווין (וגם דולטון), שהתקדמה על פי כל כללי ההלאמה הסוציאליס¬טית, עמדה, ורצתה, והתעקשה להט¬ביע בדם את שארית תקוותנו. עתה טלו את נאצר. הוא לא רק קורא לעצמו סוציאליסט; הוא מבצע הלכה ולמעשה, את הכתוב בכל חוברת בסיסית של הסוציאליזם הקרוי מדעי. הוא מגרש מארץ מצרים את נציגי ההון הזר, גם אם הוא מוכן, למען הגשמת הסוציאליזם שלו, לקחת הון מזרים, בעיקר אמריקאים. הוא מע¬ביר לבעלות המדינה, המייצגת את החברה, את אמצעי הייצור; אף את אמצעי חלוקת המיצרכים הוא מל¬אים. ועוד ידו, השמאלית, נטויה. ב¬מלים אחרות, על פי מבחני הקידמה. המקובלים במחנה השמאלי שלנו, נא¬צר וסיעתו הם גורמים ״מתקדמים". אבל קיומה של ישראל אינו משתלב, משום מה, במסכת הקידמה הזאת. נעבור בקפיצה למזרח הרחוק. סין רוצה להיחשב, ובעיני חוג מסויים בארצנו, אף נחשבת, למתקדמת, או לשמאלית. בארצות המהפכה. אבל מ¬שום מה היא נגדנו בכל מכל. הקשר בינינו, היהודים, לבינה לא היה אלא מצומצם ביותר. אף על פי כן. בוודאי אי אפשר לומר משום כך, היא מטי¬לה בנו בליסטראות ואינה מניחה. באשר לרוסיה, המסייעת בידי אוייבינו בנשק ובמדיניות, אין, לעת עתה. מה לחדש. אבל יש להזכיר, בקשר עמה, משהו מיוחד במינו. כוונתי לספרו של פסטרנק. מבחינתו של בן חורין, היה ״ד״ר ז'יוואגו״ מעשה של קידמת אמת. על כך אפשר לשפוט לא רק על פי זעם הריאקציה של הרשות בקרמלין; הספר עצמו מדבר בלשון רבת כוח שכנוע. הוא חושף את הדכוי ואת האימה וגם את הכזבנות הטבועים במשטר האדום. אבל פסטרנק הכניס לסיפורו, כאילו אגב אורחא, משפטים מספר על עמנו. ו¬הנה מתברר, כי הוא אמנם, לא כוולטר, אומר לנו מחמאות על עברנו, אבל הוא מייעץ לנו, פשוטו כמשמעו, להיעלם מעל פני האדמה. מה לנו איפוא מן הקידמה האנטי־משטרית שלו, אם זו היתה שאיפתו, או כזו היתה עצתו ? או מה לנו במשטר הקידמה כביכול, אם זו מלאכתו, או רצונו, או מזימתו ? אנשי השמאל בקרבנו, המתפארים, לשווא, בזהוי עצמי עם הטוב ועם ה¬צודק ועם המתקדם, חייבים לשאול את עצמם, ולהשיב לזולתם, מדוע ישנה, על פי מושגיהם שלהם, קידמה בעולם, הרוצה לשרוף את עמנו ואו¬תם בתוכו? אם לא יתחמקו, לא מן השאלה הקשה ולא מן התשובה הכנה, יהיה עליהם לומר, כי אין קידמה זו¬לתי זאת המכירה בזכות קיומו, בייחוד התפתחותו, בהבטחת עתידו, ובחרות מולדתו של עמנו. ואם יש גורם, שאינו מכיר באלה, הרי יהיה השם, שהוא נותן לעצמו, או שאתה נותן לו, אשר יהיה, ריאקציוני הוא, תומלני הוא, כי עיניו לימי טיטוס, או לימי חמילניצקי, או לימי צ'מברלין (המגורמן), או לימי היטלר. וודאי, אין אוטומטיות במחשבה. מי שמכיר בכל מה שהריאקציונרים השמאליים אינם רוצים להכיר, אינו נעשה, על ידי כך, למתקדם מימין. זה תלוי, כלפי כל עם וכל מדינה וכל גורם מדיני בתוכם, בשכ"ם ובהטייתו. אבל לשלילת הקידמה ממי ששולל קיום וחפש מישראל, אמת המידה קיימת; ומן הדין שתהיה נר לרגלי כל איש ואשה בתוכנו. קידמה, הרוצה לשרוף את עמי, מוטב שתישרף בטרם גצה ה¬ראשון ילחך את שערותיו של ילד יהודי אחד. מכלל זה אל לנו לסור ימינה או שמאלה. לא שאלה עיונית היא. אכן, בנפ¬שנו הדבר. כי אם תבא עלינו, בימים אלה, או בימים באים, חולשת הדעת והלב. עלול לקום בתוכנו יודענראט מסוג חדש, ״קידמתי" ופרושו חדלון וקץ. אבל ישראל אינו רוצה לסוף, גם לא למען, או בגלל, מה ש¬מישהו קורא קידמה. ישראל רוצה לחיות, ויחיה. כי ימין ה' עושה חיל, ימין ה׳ רוממה.