אל תמהר מר סיסקו
אל תמהר מר סיסקו
(מעריב, 30.7.1971)
א.
בסעודה, שבה השתתפו, מצד אחד של השולחן, שר החוץ האמריקני, מר רוג'רס ועוזרו הפיקח, מר סיסקו, בעוד מעברו השני, יושבים חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, הועלתה, בין השאר, בפני האורחים הסוגיה של החדירה וההתפשטות הסובייטית באזורנו. תשומת ליבם של המדינאים האמריקנים הופנתה לעובדה, כי בחוגים מסוימים בוושינגטון נפוצה תיאוריה, לפיה מתקדמים הסובייטים במזרח התיכון מחמת הסכסוך הישראלי-ערבי. במלים אחרות, ישראל אשמה, בעקיפין, בהרחבת ההשפעה האנטי-מערבית. ולא היא. האמת היא, נאמר לאורחינו, כי ישראל מונעת השתלטות סובייטית מוחלטת על ציר הקשר של שלוש יבשות.
עלינו להבהיר, גם בימים שבהם מבקר בארץ ישראל מר סיסקו, בלעדי הממונה עליו, כי לו התיאוריה הלוחשת בסביבתם, היתה נכונה, היינו אומרים כך ללא חולשת לב. זכותנו – אם להשתמש במלים הפשוטות – להיות עם חופשי בארצנו, קיימת בכל התנאים. משל למה הדבר דומה? הבולגרים והצ'כים אינם אשמים בהתפשטות השליטה הסובייטית באירופה המזרחית. ואם ישנה בעיה של הרחבת השליטה הזאת באיזור אחר, צריכים אלה הרוצים לעצור אותה, לדון, עם גורמים אחרים, בצעדים הדרושים למניעתה. אין בה שום"אשמה". זכות הקיום של אומה ריבונית היא מוחלטת.
אבל האסכולה, הנלחשת בין מחלקת המדינה ובין הבית הלבן, אינה נכונה מעיקרה. בנמל התימני החשוב חודידה יושבים הרוסים; זוהי תוצאה של מלחמת האזרחים בתימן; אין לכך קשר עם הסכסוך בין ישראל ובין הערבים. שר החוץ הבריטי הודיע, כי לו תעלת סואץ היתה נפתחת, היה נמל עדן מועמד מיד לרשותו של הצי הסובייטי; גם אליו הגיעו רוסים, לאחר פינוי האנגלים. הרוסים, בעקבות האימפריה הבריטית לשעבר, מקימים שרשרת של בסיסים ימיים באוקיינוס ההודי. הם חדרו לאיים מאוריציוס וציילון, שוב ללא קשר כלשהו עם השבת ציון לעם היהודי.
לאחרונה נוספו שלוש הוכחות מובהקות להנחה שלנו. במלטה השיגה המפלגה הסוציאליסטית רוב של קול אחד בבית הנבחרים. מר מינטוף נתמנה לראש ממשלה. נאט"ו, בריטניה והצי השישי החלו לסבול מקשיים ולחצים שונים. גם מצפון נפתחה רעה. באיסלנד הוקמה ממשלה חדשה בהשתתפות הקומוניסטים; האמריקנים כבר נתבקשו להכין את פינוי בסיסם הגדול מן האי הקר. איזה קשר יש לצרות מערביות אלו עם ארץ ישראל?
ומה על סודן? פרשנים מטעם בוושינגטון משפשפים ידיהם מנחת. בחרטום היתה הפיכת נגד פרו-קומוניסטית, והנה באה הפיכת-נגד-נגד, והקומוניסטים נכלאים ומוצאים להורג. אין לשער, כי מישהו בוושינגטון מתפאר בתרומתו לניצחונו של נומיירי. הגנרל המשכיל הזה הודיע כי בהפיכה נגדו השתתפו בריטניה, רוסיה, אמריקה וסין. בזה הסדר, ויחד! אבל מעצבי המדיניות האמריקנית צריכים להישאל, בטווח השמיעה של עמם, מה יה, לו בימי ההפיכה הפרו-קומוניסטית בחרטום, היה חונה בפורט-סודן, לחוף ים סוף, הצי הסובייטי. אניותיו, הבאות מן הים התיכון, היו עוגנות בו, לחלופין אך בהתמדה, אלמלא ניצבו חיילי ישראל ליד תעלת סואץ, או לו היתה מוגשמת ההצעה להסיגם אחור.
ב.
איך הצליחו אמריקנים, ובתוכם מר סיסקו, לשכנע את עצמם, כי טוב יהיה גם להם, אם אנו ניסוג מן התעלה, אם כוח מצרי, הקרוי סמלי, יורשה לעבור לגדתה המזרחית, ואת נתיב המים, בתנאים הקיימים, ייפתח (אף) בפני 64 אוניות המלחמה הסובייטיות המהלכות בין מרס-אל-כביר ובין פורט סעיד? עם הצגת השאלה, אי אפשר שלא ללוותה בתמיהה רבה. מלחמת וייטנאם עדיין לא נסתיימה. חלק רב של הנשק והתחמושת,א שר הסובייטים מספקים לאויבי אמריקה בדרום-מזרח אסיה, עובר, בדלית ברירה, את כף התקווה הטובה. זוהי השהיה מתמדת, בשייט ובאספקה, של 16 ימים תמימים. אין ספק, כי הודות להפרש זה ניצלו, בארבע השנים האחרונות מספר לא ידוע, אך רב מאוד, של חיילים אמריקנים, מפציעה או מהרג. כלום יכולים האמריקנים להיות מעוניינים בקיצור דרכי האספקה הסובייטית? והאם כלות עיניהם לראות אניות מלחמה רוסיות, חדישות, בפורט-סודן, בעדן ועוד? אכן, תמוהים הדברים. אולם בעזרת ההיגיון אפשר להסביר גם חוסר היגיון.
האמריקנים ממהרים באיטיות בעניין התעלה. הם כנראה, מניחים, כי לפני עבור שנה היא לא תיפתח לשייט. כל כך למה? המומחים המצריים טוענים, כי ניקויה מן המכשולים למיניהם ידרוש מחצית השנה. בדרך כלל, יש להוסיף על זמן משוער כזה; ייתכן כי נגיע לשלושת רבעי השנה. המשא והמתן עצמו, אף הוא ידרוש, לכל הדעות, מספר חודשים, גם אם יסתיים בתוצאה הנחשבת לחיובית. זהו החשבון. פתיחת התעלה לא תבוצע לפני סתיו 1972. עד אז לא תהיה עוד מלחמת דמים בווייטנאם. על כך התחייב נשיא ארצות הברית. אם התחייבותו תקוים, לא תהיה עוד משמעות להשהיית השייט הסובייטי מאודסה או מגדיניה, לעבר מפרץ טונקין.
נותרת הבעיה האסטרטגית היסודית של התחברות הצי הסובייטי הגדול בים התיכון עם תשע אוניות המלחמה הרוסיות השטות באוקיינוס ההודי אשר מספרן, כמובן, יגדל עם הסרת קשיי האספקה שלהן. יש לשער, כי בצפותם אפשרות בלי נעימה זו, רוצים האמריקנים לנצל את השנה הזאת, כדי לחזק, בעיקר, את פרס וכדי לרכוש, להקים ולתגבר בסיסים משולבים באיים שונים. לכך ייקרא בעברית החדשה, ניטרול.
אם אלה הם השיקולים, חובה לומר לידידינו האמריקנים, ולא רק לידידנו יוסף סיסקו, כי מים זדוניים עלולים להציף ולהטביע אותם (לא את האמריקנים אלא את שיקוליהם). אין לדעת אם הנשיא ניקסון יוכל, בשלהי שנת 1972, להודיע על סיום המלחמה בווייטנאם. ביקורו המתוכנן בפקין עורר תקוות, כי כך יהיה, הוא, בוודאי, ינסה להשיג את מטרתו המוצהרת בעזרת הסינים, מאחר שהרוסים אמנם מדברים שלום, אך עושים, בעקיפין, מלחמה. אבל אין שום ביטחון כי הסינים יוכלו, אף אם ירצו, להביא לסיום המלחמה במזרח הרחוק. הספק העיקרי של הווייטקונג ושל צפון וייטנאם היא מוסקבה, לא פקין.
מצד שני, אין שום ניטרול ממשי של השפעת הצי הסובייטי במפרץ הפרסי, בייחוד לאחר צאת בריטניה מן הנסיכויות למיניהן, או לאורך חופים אחרים, על ידי הופעת אניות אמריקניות. האמריקנים יניפו את דגלם; הרוסים יפעילו את תחבולותיהם. בעניין התעלה, עלינו לייעץ לאמריקנים, גם למענם. לא להחיש את איטיותם אלא להאט את מהירותם.
יש אומרים, כי המאמץ הוא חסר תועל. האמריקנים יודעים את האינטרס שלהם טוב מאיתנו. מה לנו, כי נסביר להם, כיצד הם עלולים להרע לעצמם. יש הרבה רעוּת-רוח בהתבטלות הזאת. השוואה עם תקופת השלטון הבריטי, בה ניסינו להסביר ולא עלה בידינו, צולעת על שתי ירכותיה. האמריקנים אינם שולטים בנו. הם ביוזמתם, אומרים לנו, כי הננו בסירה אחת. אם כן, יש לנו לא רק אינטרס אלא גם זכות להזהיר אותם. כי בעד אחת הדפנות עלולים לפרוץ לתוכה מים רבים. מבחינת יושבי הסירה, אין נפקא מינה, איזו דופן תיסדק. זה טבעה של סירה החותרת, בים רוכש, אל חוף מבטחים.
יורשה לי להנחיל לקוראים משהו מניסיון אישי. לפני שבועות מספר ביקר בארץ סנטור אמריקני. הוא נפגש גם אתי. העליתי לפניו את הסוגיה של תעלת סואץ על השלכותיה. הוא אמר לי, ביוזמתו, כי לדברים יש כוח שכנוע. הוא גם כתב לי, לאחר שובו לארצו, כי היה רוצה, אם אהיה בוושינגטון, שאקיים שיחה עם חבריו. מאמץ ההסברה אינו חסר סיכוי, אבל צריך להסביר, לא להצטדק. הפרדוכס הוא, כי הממשלה בהרכבה ד ה י ו ם , מואשמת, מחוץ ומבית, בקשיחות ובנוקשות; ועליה להוכיח, כי לא היא.
ג.
מתקפה מדינית ישראלית לא תהיה אפשרית, או יעילה, כל עוד יעמדו העמים והממשלות תח הרושם, כי סאדאת רוצה, באמת ואף בתמים, בהסכם שלום עם ישראל. אסור להכחיש, כי להחדרת הרושם הזה, המטעה בתכלית, תרמה הממשלה את חלקה הנכבד. בחודש פברואר נתפתו דוברינו הרשמיים, כנראה למען צורכי תעמולה פנימית, להודיע, כי בתשובתו של סאדאת לד"ר יארינג יש חידוש, אף מיפנה. הנה אמר נשיא מצרים, בפעם הראשונה כביכול, כי הוא מוכן "להיכנס" להסכם שלום עם ישראל. בצאת תורה זו מציון, נעה אחד המשגים, המדיניים והפסיכולוגיים, החמורים, המכה בנו עד היום הזה. בעקבותיו, אמר לנו שר החוץ האמריקני כי, לפי דעתו, גם אנחנו הופתענו על ידי תשובתו החיובית של סאדאת. מי פילל, כי יוציא מפיו את המלים המפורשות: הסכם שלום עם ישראל?
עלינו לדאוג לכך, בהסברה ראויה לשמה, כי לא יישאר מן הרושם הזה אלא זכרו העצוב. תרמית היא. סאדאת, כנאצר, דיבר על הסכם שלום בשני תנאים, ההופכים את ההסכם ללעג, את השלום לקלס ואת שניהם לשלבים בדרך לחיסול "הצלבנות הציונית". ראשית, ביצוע הנסיגה אל קווי ה-4 ביוני 1967. שנית, פתרון הבעיה של העם הפלשתיני. היינו צריכים, החל מן ה-18 בפברואר, לומר את האמת המועילה הזאת במקומה, אמרנו אי-אמת מזיקה. יצרנו תקדים של אנטי-דיפלומטיה. סאדאת חידש. תשובתו לד"ר יארינג אינה תכסיסית אלא מהותית. כך, במפורש, אמרו דוברי הממשלה. אל יתמהו, אם הם נתבעים לגלות את הקלפים, ואם ה ם מואשמים בתסביך מצדה ועוד הבלים כאלה.
אחר נאומיו האחרונים של השליט המצרי, מה עוד צריך להישמע, כדי שאנו נשתחרר מן האשליה, ונעשה מאמץ, כדי לשחרר את זולתנו מן התרמית. סאדאת עושה מנאומיו אלה מנוף לאופנסיבה מדינית. זוהי הגדרתו, גם הנחתו. עלינו לעשותם, מתוך תיקון המשגה החמור, לנקודת מוצא למיתקפת נגד מדינית. הוא אינו רוצה בהסכם, או בשלום, או בהסכם של שלום; הוא שואף להשיג שלבי נסיגה, על מנת להגיע לשלב החיסול. זוהי האמת לאמיתה. צריך להסביר אותה ולא להטיל לחלל האוויר דברי כסל על המפתח, הנמצא כביכול בידיו, להסכם שלום במזרח התיכון. בידי סאדאת אין מפתח אלא לשערי יאנוס, זה האליל הרומי, אשר מקדשו היה נפתח לעת קרב. לו ההסכם היה נעשה לפי רצונו, היתה לנו מלחמה, אשר אומה ממנה אין לתאר. אם רצונו לא ייעשה, הוא מאיים עלינו בפעולות איבה. אלה פני יאנוס, הכפולים.
ד.
במקום לומר את האמת המועילה, שוב אמרו "החוגים המדיניים" בירושלים את היפוכה המזיק. הם לא רק טענו, כי המפתח לשלום נמצא בידי סאדאת; הם גם הוסיפו, כי אם הוא ירצה להשתמש בו, אפשר יהיה, על דעת ישראל, להזמין את ד"ר יארינג, ובחסותו להגיע להסכם כולל בין הצדדים.
כידוע, נקרא משרד החוץ, בין יום א' לבן יום א', בשבוע שבו אין חל תשעה באב נדחה – "חוגים מדיניים". שם יפה, מסתיר, טמיר ונעלם. מאורע כי יתרחש, נאום כי יינשא, באים החוגים המדיניים, ומגיבים. דברי הגבתם משודרים מיד בקול ישראל; קולם נראה גם בטלוויזיה. הבריות מניחים, כי שם שוקלים כל מלה, בטרם תאותר. פשיטא, חוגים מדיניים מדברים. מסתבר, לצערנו, כי גם בכובד ראש אפשר להגיע לקלות דעת.
על סף ביקורו של מר סיסקו, יזמנו את שובו של ד"ר יארינג. לשם מה? אדרבא, ילמדונו רבותינו מן החוגים הנכבדים, איזו תועלת תצמח לנו מחידוש שליחותו של נציג המזכיר הכללי לאו"ם? ד"ר יארינג איננו כתמול שלשום. כפי שראש הממשלה הוזהרה בשעתה, אין הרי נציג האו"ם מאוגוסט 1970 כהרי השליח בשנים 1968 ו-1969. באה איגרתו מן ה-8 בפברואר 1971, והוכיחה. השיבונו עליה בעקיפין. הוא דרש ומצפה לתשובה ישירה. בתביעתו זו תומכים הכל, פשוטו כמשמעו. באיגרתו דרש מאתנו ד"ר יארינג, התחייבות מוקדמת לנסיגה מוחלטת. אמנם לעת עתה הוא ייחס את דרישתו לגיזרה המצרית. אך כל מי שיודע משהו, ברור לו, כי איגרת דומה כאילו היתה מונחת במגירתו לגבי עבר הירדן. מה, אפוא, אפשר לצפות ממנו, בסמכותו החדשה, שניתנה לו, גם על ידי ממשלתנו באוגוסט אשתקד? הוא יתבע תשובה ישירה, מפורשת על האיגרת אשר שיגר אלינו ויכין את הפנייה, אשר עדיין לא שלח אלינו. מאחוריו עלול להתייצב האו"ם כולו, בעצם ימי העצרת הכללית. מדוע, עלינו ליזום, במציאות מדינית כזו, את שובו של ד"ר יארינג לזירת הצרות הבין-לאומיות? כלום אין אנו עלולים לסייע בכך, מתוך קלות דעת, למיתקפה המדינית של סאדאת?
עלינו לעזור לעצמנו. לשם כך, יש גם להפעיל גורם, העולה מתהפוכות הזמן. בעבר הירדן ובחבל עזה עושים ערבים שפטים בערבים. בידינו נמצא חומר ראיות על מעשי זוועה של אלה באלה, אשר קשה להעלותם בדמיון לא-ברברי. לא נעים לדבר או לכתוב, על כך. אבל חובה היא, מאז 1947 אין אויבינו פוסקים, לעיתים בעזרת יהודים תועים, להפיץ דברי כזב עלינו. בימים אלה,מוטל עלינו, על פי העובדות הבדוקות, להוכיח לעמים ולממשלות, מה הם עושים איש לרעהו; למען יישאלו, על פי קל וחומר משתמע, מה היו עושים בנו, לו...
קיום זכותנו על ארץ ישראל, שליטתנו במרחבים אשר שמשו בסיסי תוקפנות לאויבינו, ביטחון חיינו וסיכוי לשלום – חד הם.
