אל המעפילים עצמם
אל המעפילים עצמם
אל אחינו ואחיותינו בלב ים!
במכתב האחרון, שהברחתם מאניות הכלא לפני הפלגתן לגרמניה, כתב כתבתם:
"האנשים מדוכאים, אולם אינם רוצים לרדת. הננו נוסעים כנידונים למיתה. אנחנו ניאבק בהאמבורג. אך היועיל הדבר? הבריטים ישתמשו, בלי ספק, בכל האמצעים שבידיהם והעולם ישתוק כפי ששתק בעבר. אך אחינו בעולם, יהדות אמריקה ואנגליה, הישוב בארץ ישראל - האם ישתקו אף הם? לרוע המזל חיים אנו בהרגשה שלא הכל נעשה למעננו. כמעט שלא סר לכאן שום מנהיג בשעה שכולם יצאו לקרלסבאד. עמידתנו איתנה ומוכנים אנו לכל, ואפילו המתייאשים יעשו ויפליאו לעשות. עזרנו לנו!"
את דבריכם אלה, הפשוטים והגדולים, ספוגי המרירות ונטולי האשליה, החלטנו להביא לידיעתו של כל איש ואשה בציון. יקראו נא המוני העם את קריאתכם מלב ים; יראו נא את נכונותכם לסבול ואף למות במלחמה, שאין מאחוריה כל "חשבון מעשי": יראו נא את ה"טירוף" הקדוש של מעטים העומדים נגד רבים, של חלשים נגד חזקים, טהורים נגד טמאים; ירגישו נא במרירות המתפרצת מלבכם שותת-הדם ויבינו, כי לנגד עיניהם מבוצע, על-ידי זקני הגיטו, פשע שאין לו כפרה: הפשע של הפקרת אחים.
אכן, מנהיגי רחביה, קרלסבאד וציריך מפקירים אתכם לגורלכם, כשם שקודמיהם הרוחניים בגיטאות אירופה הפקירו את הוריכם, אחיכם וילדיכם לגורלם.
זוהי האמת. אמת מרה. אך בטוחים אנו, כי אתם, הבלתי נכנעים, מעדיפים לדעת את האמת, מאשר להשתעשע באשליות שוא.
הם הפקירוכם. כי בזמן שאתם "נוסעים כנידונים למיתה"-מה הם עושים? הם מריצים מברקי תחנונים לאטלי, בעזרתו האדיבה של קאנינגהאם; הם עורכים "משפט" בלונדון נגד בווין, שאינו נבדל במהותו מ"משפט" שהיו מגישים נגד הימלר בברלין. הם שולחים מחאות, ביודעם, כי אין ערכן עולה על ערך הנייר שעליו נכתבו. וכדי לצאת ידי חובה וכדי לרמות את העם ואתכם, החליטו להקריב קרבן עליון למענכם: ביום ט' באלול לא אכלו - אם לא אכלו - ארוחת בוקר וארוחת צהרים.
עליכם, ורק עליכם, העמיסו את כל כובד המאבק, שממערכותיו ערקו וברחו לישיבותיהם האין-סופיות. הם מתפארים בגבורתכם הנפשית שאינה שואלת: הכדאי? אבל כאשר הדבר נוגע לעצמם ול"מעמדם" ולשלוותם - מיד הם עושים את חשבון הכדאיות המדוקדק ונמנעים לעשות דבר שירגיז יתר על המידה את המשעבד, אשר בידיו היו לבני ערובה. הם מוכנים לסחור בכל השווקים בסבלכם ולדבר גבוהות על עמידתכם; אך לסבול אתכם ולהילחם אתכם ולהקריב - אין הם מוכנים.
לפיכך הצדק אתכם, כאשר הנכם יוצאים ל"קרב האמבורג" ללא אשליות. "העולם התרבותי", שאליו פניתם, ילווה אתכם לארץ הדמים, כפי שהוא ליווה את יקירי נפשכם לתאי-הגאזים: בשמחה סאדיסטית, או, במקרה הטוב ביותר, ב"מחאה" פחות או יותר צבועה. והמנהיגות היהודית - מועצת הגיטו האומללה - תוסיף להריץ מברקים, לשאת נאומים ולהיהנות מחיי השעה בחסות האויב ובחסדו.
אולם, אחים ואחיות, לא רק מועצת הגיטו ישנה בציון. גם צבא מורדים קיים בה. לא רק שאננים ישנם בציון; גם לוחמים. ההולכים למות בשירה, חיים ונופלים בה. לא רק מתכחשים המפקירים את אחיהם ישנם בציון; ישנם גם נאמנים המפקירים את חייהם, למען אחיהם, למען עמם וארצם.
ובשם המורדים, הלוחמים והנאמנים, הננו מבטיחים לכם, כי לא תיעזבו במלחמתכם רבת היסורים. כמוכם כמונו, הננו אומרים ומקיימים: ארץ ישראל או מוות. הכה נכה במרצחים הטמאים. שלם ישלם האויב הנאצו-בריטי על פשע הגירוש, על הדם, על העינויים ועל הדמעות שלכם ושל העם כולו.
(שודר בקול ציון הלוחמת)
