איש מצויין, בית"רי מושלם

איש מצויין, בית"רי מושלם

הכרתי את פרץ לסקר ז"ל בימי הנעורים. הוא אף אני באנו אל דגלו של ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי משעמדנו על דעתנו. שנינו עברנו, בהבדל זמן קטן, מערי השדה לבירה, כדי להשלים את חוק הלימודים. במשך שנים מספר גרנו תחת קורת גג אחת, בבית הסטודנטים היהודיים. שנינו השתתפנו בהבנת הכבוד היהודי נגד שונאי ישראל האלימים. והעיקר: פעלנו יחדיו בתנועת הנוער האדירה ממנה מצחו לוחמים, הן בציון המשחררת והן בגיטו הנצור.

פרץ נחון בתכונות, שעשוהו, לא רק איש מצויין, חבר טוב, מורה ברוך כשרונות, מחנך נותן מופת אלא גם בית"רי מושלם. לב טוב היה לו; וכפי שלמדונו אבותינו, הכל בו. פרץ אהב את הבריות; והם אהבו אותו. הליכותיו, תמציתן הדר, - המילה מעטת האותיות ורבת המשמעות, אשר זאב ז'בוטינסקי הטילה לתוכנו בראשית דרכנו ומאז אין היא פוסקת להשפיע על אורח חינו.

הסערה העולמית הפרידה בינינו. כאיש מילואים בצבא הפולני, גוייס פרץ בימי אוגוסט 1939. שירתנו אז יחד בנציבות בית"ר. הלכתי לבקרו במחנה---, יחד עם חנה, רעיתו הצעירה. נפרדנו. איש מאתנו לא יכול היה לדעת, כי הפרידה היא לשנים רבות, בהן מנת חלקו של כח אחד מאתנו יהיה סבל. אף זו מלה שאין בה אלא שלוש אותיות. היא כוללת בתקופה שבין שנת השלושים האחרונה לבין שנות הארבעים, אין לבטא בשפת אנוש.

אחרי יסורים לא-יתוארו שב פרץ למולדת וזכה לגדל בה בן לתפארת, קצטן בצבאנו, עליו ניתן לומר: מעשה אבות, סימן לבנים. כמי שהי הנציב בית"ר בתוך השואה, נטל על עצמו אחי הטוב, פרץ לסקין את התפקיד להביא לידיעת עמנו את האמת על חלקה של בית"ר והארגון הצבאי אשר צמח ממנה, בהתנגדותה גבורה למשמיד הגרמני.

הוא עשה בשטח זה רבות ונצורות. ואולי לשיא הגיעה פעילותו גואלת האמת, זמן לא רב לפני פטירתו, בצרת הגדולה מלאת עשרים שנה למרד גיטו וורשה. פרץ ארגן וניהל את האסיפה ב"היכל התרבות" בה לוחמים סיפרו על הסבל ועל מרד, על הרדיפות ועל ההתנגדות, על הגבורה הנפשיתועל הטרגדיה של חוסר-ליכוד, אף מול פני אוייב משמיד.

בעצרת ההיא נאמרו בין השאר הדברים הבאים, אשר אולי גם בימים אלה נודעת להם משמעות מסויימת: והלקח היום, והלקח לעתיד לבוא: ראשית, אם אוייב היהודים אומר, כי יש בלבו, בדמו, שאיפה, להשמיד אותם – אל תזלזלו, אל תלעיגו, אל תפקפקו, אלא קחו את שאיפתו ברצינות, התייחסו אל דבריו בכל החומרה הטבועה בהם. האמינו לו. האוייב הזה רוצה להשמיד את היהודים. מנעו ממנו את הכח להשמידם. הכונו כל יום תמיד להים הפקודה, אבל לעולם אל תאמרו עוד: אין זה רציני.

שנית, לעולם אל תשאלו עוד, יהודים, במולדת ובתפוצות הגולה: מה יגיד העולם. דעו: לעולם לא ירחם העולם על יהודים נשחטים. אך לעולם יכבד העולם יהודים לוחמים.

שלישית: החזיקו נשק. לימדוהו וקדשוהו בכל מושבותיכם, בהם חיה חית הטרף בלב האדם – במיוחד כלפי היהודי. זה נשק הקדושה, החיים, הכבוד, החרות. לעולם לא תעזבוהו עוד ולא תטשוהו ולא תשליכוהו. אמנם כן, מאמינים אנחנו בחזון אחרית הימים. אך מי ידע מתי תבוא. וכל עוד יש נשק בידי אוייב אחד של העם הזה, הנשחט והנטבח בכל הדורות, האומר דווקא בליל הגאולה כי לא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו. אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, ודמו נשפך כמים, ואילמלא השחיטות והביחות הללו, בהיותו אחד העמים העתיקים ביותר בתולדות האנושות, היה מגיע היום הזה למאה עד מאה וחמישים מיליון נפש, ואילו בגללן לא נותרה ממנו אלא שארית פליטה של 11 מיליון בלבד, לאחר שבדור האחרון הושמד שליש ממנו, והשליש עצמו הוא כעם שלם, גדול מן העם הנורבגי, כמעט כעם השבדי- כל עוד י נשק מחריב ומשמיד בידי אוייב אחד של העם הזה, יהודים החזיקו נשק בידכם, כל נשק הדרוש כדי למנוע ממנו את זממנו, כדי שלא יהיה צורך עוד במרד כמרד גיטו וורשה.

רביעית: התורה, למען שמירתה דורשת לעשות מסביבה סייגים. קיומו של עם התורה, דורש, למען הבטחתו, מסביבו מיתרסים, והמיתרס הראשון הלא הוא הכבוד היהודי. ראשית ההשמדה בהשפלה. לא יכול היה האוייב לעשות את עמנו לאפר אחר מותו, [מילה לא ברור במקור, ט.ק.] יעשה את עמנו לעפר בחייו. הוא הפשיל את אחינו, הוא רמס אותם תחת רגליו, הוא הפריד בינהם, הוא רימה אותם, הוא הערים עליהם, הוא התעלל בהם, הוא הסיח איש נגד אחיו, ורק לאחר שכך עשה בהם, יכול היה להוליכם, כמעט ללא התנגדות, עד לשערי אושביץ, עד לפתחי תאי החנק. שמרו על הכבוד היהודי לבל יושפל עוד בידי קלגס, בידי כל גס רוח בכל משובותיכם, כי המיתרס הזה הוא הראשון הבמיתרסים לשמירת עצם הקיומכם.

חמישית: דעו להתאחד מול פני אוייב. בגיטו קמה והיתה התפוררות. יהודים מנפרדו ורבו ובגדו איש ברעהו והסגירו איש את אחיו ולא היתה עוד רוח בהם להתלכד ולקום על משמידהם, אלא ברגע שלפני האחרון. לא כן באומה. דעו להתאחד מול אוייב ולעמוד נגדו תמיד כעם אחד.לעולם אל יפקירו עוד המעטים, למען הצלתם כביכול, את הרבים, - גם הם יפלו. אך לעולם יקומו מעטים ויסכנו את עצמם למען הרבים – ואף הם יינצלו.

ששית: הלקח העיקרי, הנישא ממרד גיטו וורשה, הוא, - לאולם לא להגיע אליהם, כלומר, לא לגיטו ולא למרד של גיטו. לשון אחרת, היסטורית, הנישאת אלינו מימי קדם ועד עצם היום הזה: מה יש ללמוד ממצדה? - כיצד לא להגיע אליה. מה יש ללמוד ממודיעין? איך לעשות אותה.

זהו הלקח. לא עוד מצדה. תמיד בכל דור ודור, אם יקום ההכרח, או תבוא השעה, - מודיעין. כי הדרך שנסללה בימינו, על ידי לוחמים ומורדים, בפני יהודה וישראל, היא לא אבדון, עם כבוד, אלא כבוד עם נצחון.

כמי שהכיר את פרץ הריני מאמין, כי בנאמנות לדרך זו, נכבד את זכרו של חבר יקר, של בית"רי מושלם.