אינשטיין קורא ללכת לכלא

האמריקאים מתגאים מאד בחוקתם משנת 1787. אין להכחיש, כי יש להם במה להתגאות. החוקה הקצרה הזאת, בעלת שבעה סעיפים מקוריים, הניחה יסוד לסדרי השלטון רפובליקניים, פדרליים, אשר עמים רבים ניסו לחקותה ושום עם לא הגיע אלהם. איש כמו וויליאם פיט אמר על "החוק העליון" של ארצות-הברית. "החוקה האמריקאית תהיה מקור התפעלות לכל הדורות הבאים, ומופת לכל החוקות הבאות", ואדם כמו גלדסטון עוד הרחיק ראות, "המצויינת במלאכות שנעשו אימתי על ידיד המחשבה האנושית".

ביסודה של החוקה האמריקאית הונחו שני רעיונות מדיניים גדולים הפרדת הרשויות ופיקוח הדדי, מתמיד של רשות אחת על רעותה. הרעיון הראשון, מקורו במחשבה המדינית של היבשת האירופית. אך עמי אירופה, גם הדמוקרטיים, גם הרפובליקניים, מעולם לא הגשימוהו, אלא "העניקוהו" "לעולם החדש". הרעיון השני, כפי שהוא הוגשם בארצות-הברית, הוא מקורי מאד והוליד, הן בפנים המדינה והן ביחסי החוץ שלה, סיבוכים לא מעשיים, אך גם הוא נחשב לערובה ולאחדות העם. לערובה מיוחדת זו קוראים האמריקאים checks and balances כלומר תקנות "לפיקוח הדדי ולשמירת שווי המשקל בין הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. על ההגבלות החוקתיות ועל הסיבוכים הנובעים מהן עמד וובסטר באמרו, כי: "מטרתו הראשונה של עם חפשי היא הבטחת חרותו. ואת החרות אפשר להבטיח רק על ידי הגבלות חוקתיות וחלוקה צודקת של השליטה הפוליטית. שום דבר אינו מוטעה יותר, או מסוכן יותר מאשר העמדת הפנים, כי השלטון צריך להיות "פשוט". הממשלה "הפשוטה" ביותר היא העריצות. אולם כל הרפובליקות מוכרחות להטיל הגבלות על השלטון. זוהי מהותם של מוסדות מדיניים חפשיים.

אולם מציאות החיים היא עוד יותר מסובכת מצורת-שלטון "לא פשוטה". הסתבר, כי ישנה סתירה מסויימת בין שני הרעיונות היסודיים, עליו הושתתה חוקת ארצות הברית. הכוונה לקיים הלכה למעשה, פיקוח הדדי של רשויות המדינה ולשמור על "שווי משקל" ביניהן הכריחה את המחוקקים האמריקאיים לוותר, במקרים לא מעטים, על רעיונם היסודי, הראשון, הוא רעיון הפרדת הרשויות. לפיכך זוכתה הרשות השופטת בסמכות תחיקתית חשובה, אם כי שלישית. בית הדין העליון של ארצות-הברית יכול לבטל את תקפו של חוק, שנתקבל בדרך הקבועה על ידי שני בתי המחוקקים, את אותו חוק סותר, על פי שיקול דעתו של בית הדין, את החוקה של מהמדינה, מאידך גיסא, הוענקה לשני בתי הקונגרס המחוקקים סמכות שפיטה: בית הנבחרים יכול להחליט להעמיד לדין את נשיא המדינה

impediment

ואם יחליט על כך, ישב בדין הסינט של ארצות-הברית. בתולדות אמריקה רק נשיא אחד, ג'ונסון הואשם על ידי הקונגרס, אף כי לא נידון, משום שלא נמצא בסינט רוב של שני שלישים, הנדרש לחיוב הנשיא הנאשם בדין; אבל אין ספק, כי על פי הסעיף הראשון של חוקת ארצות הברית, יכול הקונגרס לשמש, ביחס לראש השלטון המבצע, כבית-דין. אמנם, שום סמכות שפיטה לא ניתנה לשלטון המבצע -   ההפרדה בין סמכויותיהן של שתי הרשויות האלו היא באמת מוחלטת והאמריקאים שומרים עליה בקנאות מעוררת קנאה – אבל ישנה גם ישנה השפעת גומלין בין הנשיא לבין הקונגרס. אין הנשיא יכול לחתום על חוזה בין-לאומי או למנות שגריר בלי אישור הסינט; מאידך-גיסא רשאי הנשיא להשפיע על החקיקה על ידי הפעלת זכות הוויטו. אשר רק רוב שני שלישים יכול, בדיעבד, לבטלו.

אין ספק, כי כל "הפלישות" האלו של רשות אחת לשדה פעולתה של רשות אחרת, אף אם הן סותרות את עקרון "ההפרדה", באו לשמור ולנצור את נכס החרות, אשר השמירה עליה היא, כדברי וובסטר, המטרה הראשונה של כל עם חפשי. אבל בדרך הפרדוקס נותר בארצות-הברית מצב, בו "הגבלות שווי-המשקל", אשר נועדו להבטיח את זכויות האזרחים, החלו לפגוע בזכויותיה. הפרדוקס הזה הובלט בפעולתן של וועדות החקירה של הקונגרס האמריקאי. הוועדות האלו אינן יושבות עדין, אבל בעקיפין הן יכולות לחרוץ משפט על האזרח המובא בפניהן בכוח החוק. יש והאזרח המעיד בפניהן, מובא לדין ונענש על שבועת-שקר; יש והאזרח מסרב להעיד בפניהן, בהסתמכו על "התיקון" החמישי לחוקה, המעניק זכות לכל בן-אדם "לא להאשים את עצמו" אולם במקרה השני יוצא האיש, המסרב למסור עדות לא "אשם" ולא זכאי" אלא "חשוד", ומצב ביניים זה הוא, לעתים, גרוע מן המצב הרע של "אשם". מפעולתן של וועדות הקונגרס באמריקה החפשית והדמוקרטית. אפשר ללמוד עד כמה מסוכנת היא הענקת סמכות שפיטה כל שהיא על ציבור האזרחים, אף לכאורה, אף בעקיפין, לרשות איזו שהיא זולת בית-דין צדק בלתי-תלוי. וודאי אם השלטון המבצע נוטל לעצמו את הסמכות לא לו לשפוט אזרחים הרי זוהי העריצות בכל "פשטותה", בכל אימתה; אבל אם אפילו בית-מחוקקים מפעיל זרוע-שופטת או כמו שופטת לגבי האזרחים, צפויה סכנה לזכויותיהם.

ב.

אין להטיל ספק בכך כי סכנה זו לא היתה עולה בארצות הברית, אילמלא סכנה אחרת – של הקומוניזם, האמריקאים מפחדים פחד אמיתי, ולא מעושה, בפני הקומוניזם הטוטאליטרי, שהלך, מאז מלחמת העולם השניה, מחיל לחיל בכל רחבי העולם, האמריקאים ראו כי הקומוניזם השולט בעזרת איסטרטגיה משולבת, מדינית, צבאית וסוציאלית על שליש האנושות והם רואים, כי ידו עודנה נטויה להוסיף ולהרחיב את תחום השפעתו ושליטתו. באמריקה גופא היתה המפלגה הקומוניסטית חוקית לחלוטין ופעלה, במשך שנות דור, ללא הגבלה משפטית או מעשית. וודאי שקומוניסטים לא מעטים יכלו להגיע ואף הגיעו לעמדות שלטוניות גבוהות ומהן ועל ידן יכלו להשפיע על דעת הקהל האמריקנית. על דעת הקהל בארצות חוץ ועל היחסים הבין לאומיים בין ארצות הברית לבין ארצות-חוץ.

בשלש השנים האחרונות נעשה הקומוניזם עוד יותר שנוא על האמריקאים, משום שההתנגדות למסע התפשטותו חלה להעלות להם בנפט, הנחשב בעיני כל עם תרבותי ליקר בנכסים; ברם, אין להכחיש, כי מלחמת קוריאה היא בעקר תולדה שצל שגיאות חמורות הנראות באופן ברור לעיני כל משקיף בלתי-משוחד, של מדיניות-החוץ האמריקאית. אמריקה גמרה אומר בשעתה לא לגלות כל התנגדות, לא צבאית ואף לא מדינית, להשתלטותם של קומוניסטים על יבשת סין העצומה, אך כעבור זמן קצר החליטה להיכנס למלחמת דמים למען "התוספת" הקטנה ליבשת הכבושה, היא מחצית קוריאה. אבל עובדא היא, כי המערכה בקוריאה העומדת להיפסק, לפחות זמנית, במקום בו החלה, עלתה לאמריקאים בקרוב למאה וחמישים אלף אבידות בהרוגים ופצועים. זוהי הקזת דם רצינית מאד. ואין פלא, כי במשך שלוש שנות המלחמה במזרח-הרחוק העמיקה באמריקה השינאה לקומוניזם אשר, בעיקר למען האיסטרטגיה הצבאית, היבשתית של רוסיה, המיט על בתי-אב אמריקאיים את אסון היתמות והשכול.

הקומוניזם לא רק הורג באמריקאים אלא גם משפיל אותם. ובשביל עם גאה, אדיר כוח, רב נכסים והשפעה, אשר התרגל לחשוב, כי כל מה שיחליט לעשות, ייעשה – ההשפלה היא, לפעמים עוד גרועה מהרג. מספיק לקרוא את מכתבה של הגברת אוטיס, אשתו של כתב סוכנות הידיעות האמריקאית שנידון עבור ריגול בצ'כוסלובקיה, לנשיא הקומוניסטי זפוטוצקי, כדי להבין באיזו מידה מושפלים האמריקאים דווקא בימים, בהם עוצמתם הגיעה לשיא לא נודע כך כתבה, או ביתר דיוק, כך נצטוותה לכתוב הגברת אוטיס האומללה לכולאיו ומעניו של בעלה, אזרח המדינה האמריקאית האדירה:

"אדוני הנשיא היקר,

...החלטתי לכתוב אליך מתוך אמונה, כי תאזין לבקשה פשוטה לרחמים ותשים קץ למצב האומלל בו בעלי ואני נמצאים.

בטוחני, כי וויליאם (אוטיס) התנהג יפה בשבתו בבית-הכלא שלכם. בוודאי ישנה איזו דרך, בה תוכל אתה, הנשיא אדיר הכוח של ארצך, להתחשב בהתנהגותו הטובה ולהמיר את פסק-הדין לגירוש מצ'כוסלובקיה. אני קוראת בכל לבי לרגש הרחמים שלך..."

אם נזכור, כי במאה התשע-עשרה שלח פלמרסטון את הצי הבריטי למימי יוון למען אזרח אחד של אנגליה, ואילו אמריקה נאצלת להשתמש בזעקת רחמים כזו, כדי לאפשר לצ'קה הצ'כית לשחרר את אחד מאזרחיה, שנידון, לפי הכרת האמריקאים, על לא עוול בכפיו, מבלי שתיפגע הפרסטיג'ה של "הנשיא אדיר הכוח" זפוטוצקי – נדע באיזו מידה מוכרחה השפלה כזו להשפיע על יחסם של האמריקאים לכל הקשור עם הקומוניזם.

אבל, מאידך גיסא, מספיק להקשיב לדו-שיח, שהתנהל לאחרונה בין הסינטור מקארטי ובין עורך ה"ניו יורק פוסט" ווקסלר, כדי להבין, מה עלולה להיות בעקיפין התוצאה, של הרג וההשפלה, הניגרמים לאמריקה עעל ידי הקומוניזם בשביל אמריקה עצמה.

הסינטור מק-קארטי, העומד, מאז נצחו הרפובליקאים בבחירות, בראש וועדת המשנה המתמדת לחקירות מטעם הסינט, קרא לדוכן העדים את העתונאי היהודי האמריקאי ווקסלר, העורך, זה שנים מספר, את עתונה הידוע של הגברת סיף. ווקסלר זה היה בשנות השלשים קומוניסט, חבר המרכז של "הליגה לקומוניסטים צעירים". בימים ההם הוזמן ווקסלר למוסקבה וערך סיור ברחבי ברית-המועצות, אך חזר מן הסיור, כפי שקרה עם הסופר הצרפתי המפורסם אנדריי ז'יד ועם קומוניסטים ופרוקומוניסטים אחרים – מאוכזב מן הקומוניזם. עם שוב לארצות-הברית החל ווקסלר לפרסם ספרים ומאמרים אנטי-קומוניסטיים, וכעורך "הניו-יורק פוסט" הוא מוסיף להתקיף את המדיניות הסובייטית ואת הקומוניזם הבין לאומי. ווקסלר הודה בחטאי נעוריו ועושה את הכל, כדי לכפר עליהם, אבל הסינטור מק-קארטי אמר לו, בשעת החקירה, את הדברים הבאים:

"אני חייב לומר לך, כי חזרתך בתשובה כביכול לא שכנעה אותי כלל. אני יודע, כי לו הייתי ראש המפלגה הקומוניסטית, והייתי מביא את ג'ים ווקסלר למוסקבה והייתי מגלה את האיש המוכשר הזה ווקסלר, סופר טוב, הייתי אומר: מר ווקסלר, בשובך לארצות-הברית תודיע, כי אתה עוזב את המפלגה הקומוניסטית, תערוך התקפות כלליות על הקומוניזם ומצד שני תהיה ראש הקשר שלנו ותנסה להוריד מן הבמה כל איש – המשתדל לגלות את הבוגדים, המנסים להחריב את ארצנו".

הדין-חשבון על חקירתו של עורך ה"ניו-יוק פוסט" משתרע על פני עמודים שלמים, בהם אפשר למצוא, פעמים מספר, את "הנחת ההסואה" של הסינטור מק-קארטי. הבאתי רק פיסקא קצרה אחת מן הדין-חשבון הארוך, אך היא הספיקה לי לחלוטין, כדי להיזכר... בחקירה אחרת. הנה עומד לנגד עיני גארין, מזכירה של המפלגה הקומוניסטית האוקראינית. הוא נאשם כטורצקיסט, כבוגד במולדת הסובייטית; הוא מכחיש בכל תקוף את ההאשמה. הוא אומר כי בהיותו סטודנט צעיר נטה, כרוב הסטודנטים, לטרוצקי, אבל בשנות העשרים הראשונות היה הויכוח בין לנין לטורצקי פומבי, גלוי וחוקי; מאז עברו שנים רבות והוא, גארין נלחם במשך כל השנים האלו נגד טרוצקי והטרוצקיזם; והנה עוד ראיה לצדקתו: אך אתמול, עשרים וארבע שעות לפני מאסרו פירסם הבטאון המרכזי של המפלגה הקומוניסטית בברית-המועצות, "פראוודה" מאמר שלו נגד טרוצקי. אולם על כל אלה השיב החוקר הסובייטי בהודעה קצרה ו"פשוטה":

"אל תנסה להיות חכם, אנחנו יודעים, כי המרכז הטרוצקיסטי ציווה עליך לפרסם את המאמר נגד טרוצקי, כדי שתוכל להסוות את עצמך ולהמשיך בפעולתך הבוגדנית"...

אז נסתמו טענותיו של גארין, כפי שהוא עצמו סיפר לי. ומה באמת יכלו עוד להיות טענות הנגד שלו? הרי אין לדבר סוף...

וודאי, הרוסים חיים תחת משטר עריצות, האמריקאים מקיימים משטר חופש. על-כן הלך גארין, לאחר שנסתיימה חקירתו למחנה-המוות-האיטי על גדות הפצ'ורה, ואילו ווקסלר הלך, לאחר שנגמרה חקירתו, למערכת "הניו-יורק פוסט". אולם כל המשווה את תשובת הסינטור מק-קארטי לדברי הגנתו של ווקסלר אם תשובת החוקר הסובייטי לדברי הצתדקותו של גארין, אינו יכול שלא לתמוה ולשאול:

כלום חוק הפסיכולוגיה הוא שאיבה מקרבת עד כדי חיקוי..?

ג.

נגד שיטות החקירה של וועדות הקונגרס הקבועות הרים את קולו, לפני ימים מספר, הפרופסור אלברט איינשטיין. הודעתו הדראמטית של איש המדע הגדול הצטיינה בכך שהיא נסתיימה בקריאה מפורשת וגלויה – להפרת החוק. אני מייעץ, כתב איינשטיין, כי האנשים, הנקראים (באיום חוקי של מאסר) להופיע ולהעיד בפני וודעות-החקירה של הקונגרס, יעדיפו ללכת לבית-הכלא, מאש להופיע ולמסור עדות..." קריאה כזו להפרת חוק המדינה ולכנכונות לשאת בתוצאות הפרתו אומרת דרשני, ביחוד אם היא יוצאת מפי איש מדע, שבע-ימים ושבע נסיונות, תרתי-משמע.

מקריאתו "המרדנית" המוחלטת של יוצר תורת-היחסיות נשמע הד מדבריהם של מחברי הצהרת הזכויות של האדם והאזרח בימי המהפכה הצרפתית הגדולה, כפי שנשמע ממנה בן-הד מהצהרת העצמאות האמריקאית, אם החוקה של ארצות-הברית. הן המהפכנים הצרפתיים והן לוחמי השחרור האמריקאיים הצדיקו בהצהרותיהם ההיסטוריות כל עם וכל אזרח שיקום נגד הנסיון השלטוני לשלול את זכויותיהם היסודיות. השאלה, מי יגבר בהתמודדות, שאלה אחרת היא, ואבות החופש השאירו את התשובה עליה, למתמודדים עצמם. וודאי, לראשונה תמיד גובר השלטון, אשר לצידו לא רק החוק, אלא גם מי שקם נגדו. אבל הנסיון ההיסטורי הוכיח, כי ההליכה לבתי-הכלא, מתוך הפרת החוק הפורמלי, למען עקרון צדק מקודש, הביאה, בסופו של דבר, לנצחונו של הצדק.

אינני אזרח אמריקאי ואין בדעתי להתערב בעניניהן המפנימיים של ארצות הברית. אמנם כאדם חפשי, המאמין, כי החרות אינה ניתנת לחלוקה, לא אוותר על הזכות האנושית לעמוד על כל תופעה המסכנת את חרות האדם, גם אם השפעתם הישירה היא בתחומי מדינה זרה, אולם לא לי לתת עצות לבני העם האמריקאי. אני גם מפקפק, האם דווקא איינשטיין, עם היותו אזרח אמריקאי מאומץ, היה צריך להשמיע את קריאת הפרת החוק, ולו אפילו מבחינת היהודים, אזרחי ארצות הברית. אבל בטוחני, כי לקריאתו יש משמעות כללית, היסטורית, אוניברסלית.

והמוסר-השכל המיוחד "האקטואלי" של קריאת איינשטיין מופנה אלינו, אל בני ישראל אל אזרחי המדינה, בה השלטון המבצע שם את עצמו, ללא סייג, שופט, בה חוק עריצות אחד רודף חוק עריצות שני. היש להשלים עם מעשים רודניים, משום שהם הולבשו לבוש של "החלטת רוב", או משום שניתנה להם "צורת חוק"? לשאלה זו, בה תלוי, בתקופה של ציניות וכזב, עתידה של כל אומה חפשית, משיב איש מדע ישיש כאיינשטיין:

ישנם דברים אשר בגללם הזכות והחובה היא להפר את החוק וללכת לכלא...

סמל התקופה!