אין טינה בלב

אין טינה בלב

בהלוויתם של חללי קרב שרונה[1] נישאה בפי רבים השאלה: מדוע? מדוע הרשינו, שחללים של קרבנות אחרים, של אותם הקרבנות, יובלו אלי-קבר בחשכת הלילה? מדוע אף ביחס למוות - למות גבורים וקדושים - הונהגה השיטה של איפה ואיפה?

איננו יודעים, מה תהא תשובתו של מי שהנהיג הפליה זו; תשובתנו אנו תהיה ברורה ופשוטה. הם - חללינו הקדושים שמנוחתם עדן - בוודאי אינם מתאוננים הם נפלו מתוך הכרה, שאת חובתם הם עושים; הם הוציאו נשמתם מתוך אמונה, כי יום יבוא והעם כולו יפקוד את זכרם וינצרם לעדי-עד. ועוד הם ידעו: דרוש הקרבן שלהם, כדי שאחרים ייצאו למלחמת-מצווה ויזכו, אם הגורל יבחרם למות בשדה הקרב, להלווית המונים.

עתה ברור כי היום. לו ייחלו בחייהם וברגעיהם האחרונים בא, אם כי התמהמה; עתה ידוע לכל, כי קרבנם לא היה לשוא, כי דמם לא לחינם נשפך. על-כן גם חבריהם, שנשארו בחיים ומוכנים, בכל יום ובכל שעה, ללכת בעקבותיהם, לא יתאוננו כשם שכבוד הוא לחיות, לסבול ולהילחם כאלמוני, כן כבוד הוא למות ולהיקבר כאלמוני.

כי עם האלמונים הללו הנצחון.

[1] חברי ההגנה.