איך נמנעה פרישתו של מר דיין מן הממשלה

 איך נמנעה פרישתו של מר דיין מן הממשלה 

(מעריב, 15.12.1972)

א.

"באם תחליטו על רפ"י עצמאית, אלך אתכם בשמחה, אך אצביע בעד האיחוד. ואם יוחלט על איחוד, אלך אליו לא בחדווה. אלך אליו, כדי להיאבק, שאשכול לא יהיה ראש ממשלה, שספיר לא יהיה שר האוצר, שיהיו מדיניות כלכלית אחרת, שינוי הדברים בהסתדרות ושינוי שיטת הבחירות. אלך להתנגד, ולא לתמוך."

ביום 14 בדצמבר 1967 נתפרסמו דברים אלה מפיו של שר הביטחון. מר משה דיין, בוועידת רפ"י, קודם להחלטה לשוב ולהתאחד עם מפא"י. בעקבותיהם עמד מר דיין להתפטר מן הממשלה, או ביתר דיוק, למצוא את עצמו נאלץ לפרוש ממנה. כיצד נמנעה פרישתו, אספר.

בסופו של אותו שבוע יצאנו, רעייתי ואני, לאילת. ששת החודשים של העבודה בממשלה לא היו קלים. דאגה. מלחמה. ניצחון אדיר. חלק באחריות לחיי אדם. צער. גיבוש מדיניות. בעיות גדולות. שאלות קטנות. חשתי צורך במנוחה קצרה. והיכן אפשר לפוש בדצמבר, אם לא באילת? אך המנוחה הופסקה, מייד עם התחלתה.

מששבנו מטיול מיטיב לחוף הים השלו, הודיעונו במלון, כי ד"ר יעקב הרצוג, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ביקש, באורח דחוף, לשוחח אתי בטלפון. אך בינתיים נכנסה השבת; ידעתי, כי אין להתקשר עם יעקב עד לאחר צאתה.

לפני שאמשיך בסיפורי, אציין, כי היו יחסי חיבה ואמון בין ד"ר הרצוג ז"ל לביני. זכרתיו כעלם צעיר, כאשר הביא את אביו הדגול, את הרב הראשי, לפגישה סודית עמדי, במחתרת. יעקב גם העביר אלי את מכתבו של הרב הרצוג זצ"ל, עם הפנייה האישיתה מרטיטה, בימי המאבק המיוחד על הצלתו של דוב גרונר, זכר גיבור לברכה, מן הגרדום. מאז גדל וחכם איש סגולה זה, בעל המוח החריף והידיעות הנרחבות ביהדות, בבלשנות, בפילוסופיה ובהיסטוריה. כל שיחה עם יעקב היתה תענוג אינטלקטואלי, ושיחותינו מאז הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי, היו מרובות, כמעט יומיומיות. החלפנו דעות, מתך אמון הדדי, בלא סייג.

במוצאי שבת באנו בדברים איש עם רעהו. יעקב הודיע לי, כי המצב, שנוצר עם פרסום דבריו של שר הביטחון, הוא רציני. ראש הממשלה מבקש לראות אותי ביום א' בבוקר, שעה לפני ישיבת הממשלה. אני ממליץ לפניך, אמר יעקב, כי תעשה כל מאמץ אפשרי, כדי להגיע בזמן לירושלים. הוא הביע צערו על הפסקת חופשתי, אבל שב וציין את רצינות המצב.

מובן מאליו, שהחלטתי לשוב לירושלים. יעקב ייעץ לי לטוס, למחרת היום, באווירון הראשון, לתל-אביב; אם יהיה צורך, הוא ידאג לכך, כי משדה דוב אוכל להמשיך בדרכי, במסוק. לא היה צורך בזה. בשדה דוב חיכו לי יחיאל קדישאי ויוסף גלעדי (יוסף מסיע אותי, זו השנה העשרים וחמש, מיום שחרורה של יפו. חכמת הנהיגה שלו היא נדירה. אם קיים עניין מיוחד, נגמאים הקילומטרים, ביד בוטחת, בין-רגע). הפעם היה לפנינו עניין ממלכתי חשוב. בדיוק בשעה תשע נכנסתי למשרדו של ראש הממשלה.

ב.

ישבתי לפני אדם מוחה וזועם. לוי אשכול ז"ל נחשב, כידוע, לבעל מזג טוב. גם לו, כמובן, היו שעות של רוגזה. ראיתיו בהן בימים המיוחדים שבין מאי לבין דצמבר 1967. אולם, באותו בוקר, 17 בדצמבר, לפני חמש שנים, הגיע רוגזו של ראש הממשלה לשיא. מר אשכול דיבר בחריפות גוברת והולכת. שיחתנו נמשכה עד לפתיחתה של ישיבת הממשלה. מדי פעם בפעם, פנה אלי בשאלה, הייתכן יחס כזה של חבר ממשלה אל ראש הממשלה? היה ברור, כי מר אשכול מבקש את הסכמתי מראש להחלטת גינוי למר דיין, גם אם בגללה יעזוב שר הביטחון את הממשלה. מאחר שידעתי, מפיו של יעקב הטוב, את נושא השיחה, והיה לי זמן ר, בדרך, לחשוב עליו, ידעתי מה עלי להשיב, כדי לנסות למנוע משבר ממשלתי.

לא היה לי ספק, כי מר דיין עשה משגה חמור, מבחינת הכללים היסודיים של ממשלה פרלמנטרית. אין אתה יכול לשאת באחריות משותפת, עם חבריך לממשלה, ולהודיע, כי שאיפתך היא להוריד את ראש הממשלה מתפקידו. מר שמעון פרס, אשר עדיין לא שירת בממשלה, יצא, באורח טבעי, להגנת עמיתו, וטען, כי יוג'ין מק-קרתי, חבר המפלגה הדמוקרטית, מציג את מועמדותו לנשיאות ארצות הברית נגד הנשיא הדמוקרטי ג'ונסון, או, במלים אחרות, דרש בפומבי להחליף את הנשיא. אך המשל לא דמה כלל לנמשל. באמריקה עמדו להיערך הבחירות המוקדמות, "פריימריס" בלע"ז, בתוך כל אחת משתי המפלגות, לתפקידים הממלכתיים השונים. מר מק-קארתי היה בין אלה שהחליטו להציג את מועמדותם לתפקיד המרכזי. זהו הליך דמוקרטי מובהק. אבל הסנטור לא היה חבר בקבינט של הנשיא ג'ונסון. אין להעלות על הדעת, כי דין ראסק, או חבר אחר של הקבינט, היה מתייצב נגד הנשיא.

הודעתו של שר הביטחון נגד ראש הממשלה ושר האוצר סתרה גם את דבריו שלו, בהתייעצות מדינית אחרת, שנתקיימה חודשים מספר לפני ועידת רפ"י. מר דיין התווכח אז עם מר בן-גוריון, ואמר את הדברים הבאים, מעיקרם:

            "אנחנו יושבים בממשלה הזאת. אני חייב לויאליות, אני חייב לדאוג שהממשלה תצליח. גם היא עשתה משגים, אבל היא לא עשתה יותר משגים מכפי שעשו הממשלות, אשר בראשן עמד בן-גוריון".

אפשר היה להניח, כי הדברים, אשר סתרו הודעה נאה זו, הושמעו על ידי מ דיין באווירה המיוחדת של כנס רפ"י, התנהל בו דיון ער, עם קריאות ביניים, על איחוד עם מפא"י, או על שיבה אליה. מר דיין תמך בהצעת האיחוד, אמנם, כפי שהתבטא, בלא חדווה. הוא רצה, בוודאי, להשפיע על חבריו שייתנו יד להצעת האיחוד. יש יסוד לשער, כי ההבטחה לפעול להחלפתם של מר אשכול ושל מר ספיר, ייבדל לחיים ארוכים, כוונה למגמה זו. אבל ברור היה גם לי, כי הדברים לא היו צריכים להיאמר.

אף על פי כן, הם לא היו צריכים לגרום משבר בממשלה ופרישתו ממנה של שר הביטחון. זאת אף זאת אמרתי לראש הממשלה, משהגיע תורי להשיב להערותיו הנזעמות. פניתי אליו בהסבר זה:

            "אל תסיק עתה שוב מסקנות. עוד מעט תתקיים ישיבת הממשלה. חברים ישמיעו את דבריהם. גם אני אביע את דעתי, בנוכחותו של דיין. אל תדרוש הצבעה בממשלה; אולי מוטב יהיה שנבחר בועדה לניסוח התגובה. יהיה לנו זמן נוסף לשקול את הדברים. אבל זאת אני מבקש לומר לך מייד: לא יהיה טוב, אם דיין יעזוב את הממשלה. זה גם לא יהיה לטובתך. הבריות יגידו, כי השתמשת בהזדמנות זו, כדי "להיפטר" ממנו".

יעקב הרצוג, אשר נוכח בשיחה בין ראש הממשלה וביני, אמר לי, כי על פי התרשמותו, השפעתי במידה מסוימת על מר אשכול. יצאנו כולנו לישיבת הממשלה.

ג.

סדר יומה של ישיבת ממשלה קבוע, בדרך כלל, מראש. אך לעתים קורה שמתחילים לדון בסעיף, שלא נרשם. כך קרה בישיבה ההיא ב-17 בדצמבר 1967. אחד השרים ביקש לדון בהודעתו של שר הביטחון בוועידת רפ"י, והציע, כי הממשלה תקבל החלטה בעניין זה. החל הדיון.

שר הביטחון ביקש את רשות הדיבור. הוא הודיע, כי אם ראש הממשלה ידרוש ממנו להתפטר, התפטרותו תוגש ללא דיחוי. מר דיין ביקש, בהקשר זה, מכתב מאת מר אשכול. ראש הממשלה לא הגיב על פנייה זו, ומסר את רשות הדיבור לשרים. כל חברי הממשלה, אשר השתתפו בדיון, הסתייגו מדבריו של מר דיין. אחדים מהם הציעו, כי הממשלה תגיב עליהם בהחלטה, שתתקבל בישיבה ותימסר לפרסום.

משהגיע תורי, הבעתי התנגדות להזמנת מכתב מראש הממשלה ולקבלת החלטה בישיבת הממשלה. בין השאר, פניתי, במישרין, "לחברי דיין" והזכרתי לו את הודעתו, כי הוא רוצה, באחד הימים, לקיים בירור, במוסד ממלכתי מוסמך, על טעויותיו שלו במלחמת ששת הימים. אם כך, אמרתי, כלום תהסס להודות, כי דבריך בכנס רפ"י היו טעות ומשגה? כל אחד מאתנו, הוספתי, עלול להיכשל בלשונו. הדברים האלה לא צריכים היו להיאמר. בהגיע יום הבחירות, יציג כל אחד את מועמדותו בתוך מפלגתו, בעוד שנתיים, מי יודע, מה יתרחש במשך השנתיים: יהיו לנו עוד מבחנים, שאנחנו היום איננו יכולים אפילו להעריך אותם.

באשר למעמדו של ראש הממשלה במשטר פרלמנטרי, הזכרתי את הפתגם המפורסם שלפיו ראש הממשלה, במשטר זה, הוא ראשון בין שווים. אבל איך ניתן לפרש את ההגדרה הזאת? עשיתי ניסיון. ראש הממשלה, אמרתי, צריך להתייחס אל חבריה כאל שווים, והם צריכים להתייחס אליו כאל ראשון. הוא ראש הצוות. חברי הממשלה צריכים לדאוג לפרסטיז'ה של ראש הממשלה, למעמדו הרם בארץ ובחוץ לארץ. הצלחתו היא הצלחתנו, כפי שהצלחתנו היא הצלחתו.

עם סיום דבריי ביקשתי את ראש הממשלה, כי, כאשר יסכם את הדיון, גם הוא לא יציע לקבל החלטה. אבל, הוספתי, צריך שיהיה ברור, כי חבר ממשלה אינו יכול לומר דברים, שמהם משתמע, כי יש להחליף את ראש הממשלה ושר אחר. זו צריכה להיות ממשלה הנושאת באחריות משותפת על כל פעולותיה.

לקראת הסיכום, היה ברור, כי רוב חברי הממשלה נוטים לא לקבל החלטה בישיבה. הכל הסכימו להרכב המוצע של ועדה, אשר הוטל עליה, בסמכות הממשלה, לנסח הודעה של מאורע מיוחד זה. המשבר המיידי נמנע. אבל האפשרות של פרישת שר הביטחון, אשר עמו החלפתי פתקים, עדיין לא חלפה. הדבר היה תלוי בנוסח ההחלטה, אשר עמדה להתקבל בוועדה המיוחדת.

ד.

הוועדה, אשר הייתי אחד מחבריה, נתכנסה אחר הצהריים, זמן קצר לאחר תום ישיבת הממשלה. באופן בלי צפוי הופיע לפניה ראש הממשלה. הוא ביקש לומר את דבריו. הקשבנו לו מתוך השתתפות כנה בצערו. ניכר היה, כי שוב גובר עליו רגש העלבון והזעם המלווה, כרגיל, רגש כזה. הו הירבה להציג לנו שאלות רטוריות. האין המצב ברור לכם? האינכם מבינים את משמעות דבריו של דיין? היש בדעתכם להגיב על הדברים האלה או לאו? מר אשכול השתתף עוד זמן מה בדיונינו, אבל עזב את הישיבה, לפני סיכומם.

הועלו הצעות שונות לסיכום. במהרה התברר, כי הרוב המכריע של חברי הוועדה נוטה לקבלת החלטה, המביעה את   מ ו ר ת   ר ו ח ה   של הממשלה על הודעתו של שר הביטחון בכנס רפ"י. אמרתי לחבריי לממשלה ולוועדה, כי לפי הערכתי, נביא בהחלטה כזו להתפטרותו של מר דיין מהממשלה. שבתי והנחתי, כי החברים אינם רוצים בתוצאה זו של החלטתם, משום מה, אפוא, הם מציעים אותה? מכל מקום, ביקשתי שהות, כדי לשאול את מר דיין, אם הואי שלים עם הנוסח המוצע של ההחלטה. נעניתי בחיוב.

מר דיין, בינתיים, עזב את ירושלים וחזר ללשכתו בתל אביב. התקשרתי עמו בטלפון. היה בינינו דו-שיח:

-          הוצע בוועדה להחליט על הבעת מורת-רוח בקשר עם דבריך.

-          אני מתפטר

-          מדוע תעשה זאת?

-          זוהי נזיפה פומבית; לא אוכל להשלים.

-          לדעתי, אין אתה צריך להתפטר.

-          לא תוכל לשכנע אותי בזה. אני בטוח, כי לו היית במקומי, היית מתפטר.

נסתתמו הטענות.

חזרתי לחדר, שבו ישבה הוועדה, ומסרתי לחבריה על הודעתו הסופית של מר דיין. ביקשתי, כי נעשה מאמץ, כדי למצוא נוסח אחר, אשר לא ידחק את מר דיין להתפטרות. נשאלתי, אם יש לי הצעה ממשית. היתה לי. בדרך, מחדר לחדר, הספקתי לחשוב על שינוי הנוסח. הצעתי, כי נחליט על   ה ב ע ת   צ ע ר ,  במקום מורת-רוח. נשאלתי מייד, מנין לי, שעם נוסח כזה ישלים שר הביטחון. השיבותי, כי אינני יודע. לכן אבקש שהות נוספת, כדי לטלפן שנית לדיין. חבריי גילו כלפי אדיבות ונענו גם למשאלתי זו.

עובדי משרד ראש הממשלה החביבים קישרוני ללא דיחוי עם שר הביטחון. היה לנו דו-שיח נוסף:

-          ישנה הצעה, כי לא נכתוב בהחלטה מורת-רוח אלא הבעת צער. אני מציע לך לקבל את הנוסח הזה. הבעת צער אינה נזיפה, אלא קביעת עובדה. בוודאי, אנו מצטערים על דבריך. זה יהיה בסדר?

-          אני חושב, שזה יהיה בסדר.

-          אני שמח לשמוע את זאת.

-          חכה רגע, פה יושב אתי שמעון, אני רוצה גם לשמוע מה דעתו.

-          אדרבא.

-          (אחר הפסקה קלה) בסדר. גם שמעון חושב כך.

-          יפה. תמסור דרישת שלום לשמעון.

-          אמסור לו.

חזרתי לוועדה. פה אחד נתקבלה ההחלטה, לפיה הממשלה מביעה את צערה על הדברים שהשמיע שר הביטחון וגו'. בעקבות החלטה זו הוסיף מר דין למלא את תפקידו בממשלה. על   מ ו ר ת   ר ו ח   הוא היה מתפטר ממנה;  ה ב ע ת   צ ע ר    איפשרה לו להישאר בה.

מלים?

מסתבר, כי אין לזלזל בהן.