איך כולם היו לקיצוניים
איך כולם היו לקיצוניים
(מעריב, 12.12.1975
א.
אנו חותרים להשכנת שלום בינינו ובין שכנינו; חוזי השלום יושגו במשא ומתן ישיר בין הצדדים; באין חוזי שלום, לא ניסוג מעמדותינו. אחר מלחמת ששת הימים היו שלושת הכללים האלה מקובלים על כל הסיעות בכנסת, לרבות מפ"ם ומק"י. היתה זו, אפוא, במלוא משמעות המושג, מדיניות לאומית מוסכמת. היתה זו, על פי מהותה, מדיניות מתונה, מקובלת ביחסים בין העמים, עד היום, כפי שאנו רואים, בעקבות מלחמת העולם השנייה, ברחבי אירופה. מתינותה מוכחת גם על ידי הרגלם, או הערכתם העצמית, של מאמציה. כלום יעלה על הדעת שמפלגת העבודה, או הליברלים העצמאיים יסמכו ידיהם על מדיניות קיצונית?
אך הנה באו ימים ומדיניות זו הוכרזה כקיצונית בתכלית. דבר שנחשב בשעתו מובן מאליו – ובצדק – הוכרז אחר כרסום עצמי לבלתי סביר. איך אפשר לדרוש מן הערבים חתימה על חוזי שלום? הכיצד אפשר לתבוע מהם משא ומתן ישיר? ומיהו זה "הקיצוני" הטוען, כי בלי שלם אין לסגת? על שאלות אלו אפשר להוסיף קושיה, שיש בה מן החרטה: איך יכלו מפ"ם ול"ע לאמץ מדיניות קיצונית כזו?
תיק"ו. לא בכדורגל אלא בשדה המדיניות. רק אליהו הזכור לטוב, התשבי, יתרץ קושיות ובעיות מעיןא לו. בינתיים היה המישור לעקוב. הכללים, שהיו מקובלים על דעת רוב האומה, ננטשו. המפלגות, המאוהבות במלה מתינות, כאילו התוודו שנתפסו לקיצוניות. פשיטא, בלי שלום אין נסיגה. שומו שמים. מה כתבנו, למה הסכמנו, אנחנו אנשי המערך או ל"ע?
בא יום ונקבע, בהחלטיות שאין למעלה הימנה, כי לא ניסוג, אם האויב לא יבטל את מצב המלחמה. לכל הדעות היתה זו נסיגה מדינית עמוקה מן העמדה המוסכמת הקודמת. לא עוד שלום, המוצא ביטויו בחוזה שלום, אלא בשם נרדף, הפסקת הלוחמה. אך במהרה התברר, כי היתה זו עמדה... קיצונית. כל כך למה? מצרים, כפי שלא היתה מוכנה לשאת ולתת עם ישראל על חוזה שלום, גם התנגדה בחריפות לביטול מצב המלחמה. ושוב היו צריכים כל מתונינו הנכבדים הלכות על חטא קיצוניותם, ולהסכים לנסיגה תוך השארת מצב המלחמה על כנו, בתוקפו.
בהסכימם לוויתור קיצוני נוסף זה, הבטיחו לנו דוברינו המשולהבים, כי תהיה לנו רגיעה של שלוש שנים, כי חל מפנה היסטורי במזרח התיכון. היכן אותה "רגיעה", אפילו לשלושה חודשים? נוכח מה שהתרחש מאז נחתם הסכם הנסיגה הנוספת בדרום, הרי כל מי שיזכיר לנו את הבטחת השאננות יעשה את עצמו ללעג ולקלס.
באשר ל"היסטוריות" של המפנה קרה משהו מרנין בדיון האחרון בכנסת. ציטטתי מן הזיכרון. ראש הממשלה, העירותי, אמר בשעתו, ברוב התלהבות, כי הסדר הביניים הוא בבחינת מפנה היסטורי. איש המערך, מר בן-אהרן, הטיל ספק בדיוק המובאה. אך לחברו בקושי, מר משה דיין, היתה הציטטה בכתובים. המלים, כפי שאני הזכרתין, מופיעות בה. אבל המובאה בשלמותה עוד יותר מעניינת. מסתבר כי מר רבין הסתמך על סאדאת והסכים עמו, כי זה מפנה היסטורי.
ועוד הובטח לנו במפורש, כי ההסכם ההוא יקרב הסכם שלום. אין ספק, רבים התרשמו מהבטחה מפורשת זו.
השבוע שאל מר רבין עצמו, או את עצמו: האם השלום הוא בהישג יד? הוא אפילו התנבא, כי מצב המלחמה יימשך (בדיוק) עוד 27 שנים. איך, אפוא, תיקרא ההבטחה, החגיגית, כי אנו מתקרבים, לאחר הנסיגה אל השלום? זוהי הקיצוניות – באשליה. אין מסוכנת ממנה.
ב.
היו ימים, שבהם כל ציוני, בטרם הוכרז גזען, האמין כי ארץ ישראל שייכת בזכות לעם היהודי. מי לנו מתון מחיים וייצמן? הוא אמר בשעתו כי הציונות פירושה שארץ ישראל תהיה יהודית, כפי שאנגליה היא אנגלית וצרפת צרפתית. בימינו מביאים הערבים את ההגדרה הזאת, כדי להוכיח את קיצוניותה של הציונות, ויש ציונים המסכימים עמם.
נכון, כעבור עשרים שנה בקירוב הסכים ד"ר וייצמן לחלוקת ארץ ישראל המערבית ולהקמת מדינה יהודית בחלקה הקטן. אבל הוא, מתון המתונים, הודיע אז לנציג הבריטי, כי החלוקה היא עוול נורא לעם היהודי, ובבוא היום נשחרר את שאר חלקיה של ארץ ישראל. היום הזה בא לפני שמונה שנים ומעלה.
ואמנם, אז, ביוני 1967, אמרנו כולנו, בשם הממשלה וההסתדרות הציונית, כי שוחררה נחלת אבותינו. גם מפ"ם ול"ע הסכימו להודעה זו. היום הן, בוודאי, תולשות, אם מותר לומר כך, את שערות ראשיהן על אשר חתמו על הקול הקורא ההוא. איזו קיצוניות! כי אם זו נחלת אבותינו, מן הדין שתהיה נחלת בנינו. ואם היא שוחררה אין היא כבושה למסירה לעראפאת. בפי אחרים היה המושג "נחלת אבות" לראוי לשלח בו חיצי לגלוג, לאו דווקא מתוחכם.
אמנם,, בכנס המנהיגים, שזומן לירושלים כדי למחות על ההשוואה האווילית בין ציונות ובין גזענות, שבנו וקבענו, "כי זכותו ההיסטורית של העם היהודי לארץ ישראל אינה ניתנת לערעור", אבל אין להכחיש, כי היה דרוש מאמץ מיוחד כדי לשכנע את כל הגורמים בנחיצות התשובה הזאת למזימות אויבינו ולהחלטות האו"ם המתקבלות ביוזמתם.
ובכן, מתינות היא זו, או קיצוניות? מעניין, ההצהרה נתקבלה על דעת הכל; אף אנשי מפ"ם לא הסתייגו ממנה; אפשר, אפוא, לשוב אל הציונות המקורית ולהוכיח כי אין שום קיצוניות, רחמנא ליצלן, בתביעה לריבונות יהודית על ארץ ישראל ובהתנחלות בה? התשובה אינה פשוטה. מסתבר, כיב תהליך מוזר בין ההצהרה ובין המציאות, בין ירושלים לבין אלון מורה, הופכת המתינות המוסכמת לסיפוחיזם קיצוני.
אם כן, האם כולם היו "קיצוניים" בוועידת ירושלים לאחדות ישראל – נשיא המדינה, יושב ראש הכנסת, ראש הממשלה, נציגיהן של עשרות קהילות בתפוצות הגולה? כולם חתמו על ההכרזה האומרת, כי זכותנו לארץ ישראל אינה ניתנת לערעור.
ג.
היה מקובל על דעת הכל, כי לא תינתן דריסת רגל לעראפאת ומרעיו לארץ ישראל המערבית. לנו, לשלומי אמוני ארץ ישראל, לא היתה דרושה הדגשה זו. ביוזמתנו חתמו 620 אלף אזרחים על עצומה התובעת, כי יהודה ושומרון..... לשים שלטון זר, אבל.... חידוש-החלוקה דרשו במפגיע לקבוע ולהכריז, כי ארגוני המרצחים – כך קוראת הכנסת בעקביות ל"משחררי פלשתין" – לא ישתלטו על "הגדה המערבית", כפי שאומרים אנשי שיגרת הלשון השאוּלה. הם התכוונו לומר, כי שטחי יהודה ושומרון שמורים "כפיקדון" בשביל חוסיין, אבל לא בשביל עראפאת.
בינתיים נתקיימה ועידת רבאט. שם הוחלט, כי ארגונו של עראפאת הוא הנציג המוסמך היחיד של ערביי ארץ ישראל וכי כל שטח ממנה שיפונה על ידי ישראל יועמד לרשות היישות הפלשתינית.
מצרים, זו שלאחר המפנה ההיסטורי שלה סכם הביניים, הודיעה במפורש כי החלטותיה של ועידת מרוקו עומדות בתוקפן, וחוסיין עצמו שב ומודיע, כי אין הוא עוד גורם בקביעת גורלה ועתידה של "הגדה המערבית", קרי, יהודה ושומרון. יוצא, כי אין עוד, על פי המציאות, שום ברירה בשביל אחוזי-דיבוק-החלוקה בין ההאשמי הטוב ובין האש"פי הרע. להווה ידוע, כי ויתור ישראלי על יהודה ושומרון אחד פירושו – מסירתו לשליטתו ה"חילונית-דמוקרטית" של יאסר עראפאת.
אף על פי כן, כבר מהלכים בתוכנו ציונים נכבדים, רמי מעלה, קרואי עדה, נושאי שררה, הטוענים כי אי-נכונות מצידנו להכיר ביישות הקרויה בז'רגון הנודע פלשתינית, ולאפשר לה להקים מדינתה בתוך ארץ ישראל המערבית היא בבחינת קיצוניות בלתי נסבלת.
ראש הממשלה, מר רבין, עודנו מדבר בתקיפות על שלילה ללא סייג של הקמת מדינה שלישית בין הים ובין המדבר (אף מלה, במחילה מכבודו. דברים במלים: לו היתה קמה, על פי מצע המערך, המדינה הירדנית-פלשתינית מזרחה ומערבה לירדן, מי לידו יתקע, נוכח ההתפתחויות של השנים האחרונות, כי מן ה"פדרציה" הזאת לא תיפרד ולא תקום מדינה "פלשתינית" עצמאית ביהודה ושומרון?).
אבל כבר ישנם חוגים במערך, על שני חלקיו, הטוענים כי עמדתו של מר רבין קשוחה, נושה, אמוציונאלית, לא רציונלית, ועוד מיני תארים כאלה, אם מקוריים ואם מאומצים. מאחר שאין הם יכולים עוד להמליץ על מסירת יהודה ושומרון (ועזה) לחוסיין – הוא, המסכן, אינו יכול לקבל את הנכסים, או היה משמש בבחינת סוכן-מעביר-בעלות – מתחילים הם לתבוע, כי תקום, כן, בהחלט, מדינה פלשתינית בחלקי ארץ ישראל, שיפונו על ידי ישראל.
מי שאינו מסכים לדעתם המתקדמת הוא – היש שם תואר פוגע יותר? – קיצוני. ומי הם הקיצוניים? בין השאר, מר יחק רבין! מדוע? משום שהוא עודנו שולל הקמת מדינה עראפאתית ביהודה, בשומרון ועזה עם פרוזדור הנועד לחברם. קיצוניים עליך, המתינות המהוללת.
ד.
היה מקובל בישראל, כי עם מחברי "האמנה הפלשתינית" אין נושאים ונותנים, ואין מסכימים לשתפם בדיונים על עתידנו. לפתע הוטלה לחלל האוויר סיסמה – אם הם יכירו בנו, נכיר אנחנו בהם. פח יוקשים נטמן לרגלינו, בידי עצמנו. התנאי תנאי. אנו מצפים, מציעים, בעצם מבקשים, כי זכות הקיום (!) של מדינת ישראל תוכר על ידי "משחררי פלשתין" (ממי? ממה?).
... מאיגרא רמה לבירא עמיקתא תפארת ישראל. אבל יהיה התנאי אשר יהיה, הוא, לפי טבע הדברים, טפל לגבי עצם ההכרה. בצאת המשפט הכפול מפינו אל החלל, כבר נרשם, כי אנו מוכנים להכיר – זאת הפעם יש להשתמש בשם המלא, המקורי – בארגון שחרור פלשתין, אש"פ, על פי הקיצור הגאוני של בלשנינו, המוכים בתימהון לבב; על כן לא ידעו מהי משמעותם המדינית, ההרסנית של ראשי תיבות מסוימים. ואם אנחנו כך, שוודים על אחת כמה וכמה. ואמריקנים?
בתזכיר ההבנה הבטיחו לנו האמריקנים, כי לא יכירו בארגוני המרצחים (הם כותבים בהסכמתנו, P.L.O. וה-L פירושו Liberation, שחרור) כל עוד הם לא יכירו בזכות קיומה של ישראל. סיפוק רב הובע על עמדה אמריקנית רשמית זו. ושוב לא חשו מושלינו כי בכך כבר ניתנה הכרה אמריקנית, אמנם מותנית, אבל הכרה מעיקרה, בארגוני המרצחים. וכך הידרדרנו להזמנתם לשולחנה של מועצת הביטחון, מתוך השלמה גלויה של ארצות הברית.
הממשלה הודיעה, כי נציגנו לא ישתתף בישיבות המועצה אשר בדיוניה משתתפים שליחיו של עראפאת. אבל עודנו עומדים לפני הדיון העיקרי של מועצת הביטחון, בינואר 1976, וכבר נשמעים בתוכנו קולות כי אי-ההשתתפות בדיון הזה הוא בבחינת תגובה אמוציונאלית ועמדה קיצונית. ומיהם הקיצוניים הפעם? יצחק רבין ויגאל אלון גם יחד!
ה.
הדרמה המתחוללת לנגד עינינו, קפקא יכול לחברהּ. אלמלא היה העניין כה רציני מבחינת מעמדה של האומה ועתידה, היינו יכולים לצחוק בפה מלא נוכח "התיקצון" המתמיד של הוותרנים. אבל המצב רציני. אין לצחוק. כך מדרדרים אומה לכניעה קיצונית. האויב אינו מסתיר כלל את כוונותיו. בעצרת, בין השאר, נתקבלו ביוזמת הערבים שתי החלטות משולבות. האחת תבעה נסיגה מוחלטת של ישראל לקווי ה-4 ביוני 1967. השנייה דורשת החזרת הערבים לאותו חלק של ארץ ישראל שבו היתה קיימת מדינתנו עדי מלחמת ששת הימים.
טול וחבר את ההחלטות הללו ותקבל את הריסתה של מדינת היהודים. נוכח ההחלטות קיצוניות אלו החל אצלנו תהליך לא של הגברת איתנות העמידה אלא של כרסום מתמיד בעמדות הלאומיות, אף המוסכמות. כולן מוכרזות כקיצוניות. וכולם נקראים קיצוניים זולת המיעוט הקולני הרואה בכניעה עוז ובנסיגה התקדמות. יש להזהיר מפני תהליך זה, הזכור לנו היטב משנות השלושים, מתקופת מינכן, בטרם איחרנו את המועד.
*
עדים קוראי העיתון הזה, כי במשך חמש שנים תמימות, מאז פורסם מעל עמודיו מאמרי "פלשתינים עליך, ישראל", הזהרתי מפני סכנת הפלשתינזם היהודי ותוצאותיו. אי העם, שאלתי, המסכים, כי לארצו שלו ייקרא בשם זר ומנכר? מדוע יכולנו, במשך 18 שנים להשתמש במונח ערביי ישראל, אם כי ישראל היא גם שמו של עמנו ולא רק קיצור שמה של מדינתנו, ואין אנו יכולים לומר: ערביי ארץ ישראל? ואם הערבי ביריחו ייקרא בפינו פלשתיני, או פלשתינאי, איך יקרא לעצמו, באחד הימים, ערבי בעכו ובנצרת? אנו כורתים, על ידי הודאה יהודית ביישות פלשתינית את ארץ ישראל, את הענף שעליו אנו יושבים. כך הסברנו והזהרנו.
את אשר יגורנו בא. ההצבעה על נצרת לא היתה פרו-קומוניסטית; היא היתה פלשתיני סטית. אין בנצרת 67 אחוזים, בקרב התושבים, היודעים מהו מרכסיזם-לניניזם ותומכים בו. אבל רק"ח הניפה את דגל הפלשתיניזם והוא שמשך אליו את האלפים אשר אינם פוסקים לשמוע מפי שרים בישראל על "היישות" המיוחדץ, ועל הצורך לתת לה ביטוי והנה הוא בא הביטוי הזה – בנצרת העיר.
יש אפוא לשוב ולהזהיר, ... איחרנו את אחרון המועדים, ההרס העצמי של הפלשתיניזם-יהודי. מסתבר.... (חסרות 2 שורות)
