איך הצלנו מעמוד התליה את אשבל ואת שמחון

המעמד[1] בארץ-ישראל

איך הצלנו מעמוד התליה את אשבל ואת שמחון

סקירה[2]

המשפט של אשבל ושמחון; גזר דין המוות שהוצא עליהם; מאסרם של ששה קצינים בריטיים בידי המעמד; החזקתם בשבי ושחרורם ההדרגתי; ביטול מוקדם של פסקי דין המוות ושחרורם של בני הערובה הבריטיים - כל הפרשה הזאת לא זו בלבד שהעמידה את ארץ-ישראל, ואת המעמד, במרכז ההתעניינות העולמית, אלא אף קבעה אם לא לתמיד, הרי לעתיד הקרוב, את מעמדו של כל לוחם עברי שבוי, ללא הבדל מסגרת ארגונית, שיהיה צפוי, לפי חוקי הטירור הבריטיים, לאיום בגרדום. אחרי הנסיון, שהיה להם עם המעמד, לא ימהרו עוד הבריטים להוציא פסקי דין מוות על לוחמים עבריים, אין ספק שהודות לנסיון זה, הוצא גם אחינו קפלן מידי התליין. ואם, בכל זאת, בעלות גלי המהפכה העברית, שיגררו אחריהם, בתוקף חוקי המהפכה, גלי טירור ממשלתי מוגבר - אם בכל זאת, ינסו המשעבדים לנפנף שוב בעניבת החנק ולאיים בסיוט הגרדום, נסללה הדרך בפני כל הכוחות העבריים לתגובה מתאימה. חורגת, איפוא, בהתפתחותה הפרשה הזאת מתחום מערכה להצלת חייהם של שני חיילים אמיצים - אם כי הצלתם היתה המטרה העיקרית של פעולתנו - והיא דורשת, שנסקור אותה לפי שלביה ונעיין בערכה המוסרי והפוליטי.

שלב ראשון - המשפט

דיונים מקיפים היו לנו, בטרם נקבע הקו, שיש להציע, או להרשות לנקוט, לנאשמים. אמנם היה יסוד להניח, שהבריטים לא יעיזו להוציא פסק-דין מוות, אולם, מאידד, היה גם הכרח להתחשב באפשרות, שהם יהפכו את שני חיילי המעמד ל"שפן נסיונות" ביחס לחוקי החירום החךשים, מתוך חשבון, כי "הישוב המאורגן" לא יהיה מוכן להתייצב כחומה מסביב לשני "טירוריסטים", שאינם נמנים על המסגרת המוכרת. לפיכך, היו הדיונים קשים אמנם, המעמד חינך את חייליו ברוח ההקרבה העליונה והנהגתו יודעת, כי כל איש מעמד, ללא הבדל דרגה ותפקיד, מוכן כל רגע לתת את חייו למען המטרה. אולם, דווקא משום כך חייבת ההנהגה לדאוג, עד כמה שהכרח המלחמה מאפשר, שיישמרו חייהם של החיילים. המעמד הוא כוח מגשים; על חייליו הוטל, או ביתר דיוק חייליו הטילו על עצמם את התפקיד להשיג את מטרת האומה; ואם מלחמת ההגשמה, על מערכותיה הקטנות, או הגדולות, דורשת את הקרבן העילאי, אנו נותנים אותו ללא פקפוקים. אך שום גורם צדדי אינו מרשה, ולא היה מצדיק, החלטה פשטנית ביחס לחיילים שבויים, שחייהם הוטלו על כף המאזניים.

השיקולים שלנו, שהתבססו על נסיון העבר ועל ניתוח המצב הקיים, הביאונו לכלל מסקנה, שקו הגנה הנקרא "יורידי", בעזרת עורך-דין וסיפור מעשה, לא יעלה ולא יוריד. אולם צריך להודות, כי ההחלטה הסופית על הקו שיש לנקוט, הוא קו האשמה המדינית, נתקבלה בעיקר בהשפעת המכתב, שנתקבל מאת שמחון. היתה במכתב זה קריאה, שאי אפשר היה להתכחש לה, שאי אפשר היה לדחותה, באשר היא נבעה מן המקורות העמוקים והנעלים ביותר של החינוך, שניתן לכולנו בצל דגלו של המעמד. כדאי, שחיילי המעמד יקראו את חלקי המכתב העיקריים. הם יבינו אז את אשר הבינה הנהגתם, היינו, כי בהתנדבות כזו יש מעין צו המחייב לא רק להרכין ראש בפניו, כי אם גם לקבלו ולמלאו. וכך כתב, בין השאר, שמחון:

"קבלתי את פנייתכם בקשר למשפטי העומד להתקיים בימים אלה, והחלטתי לנהוג כיאות ללוחם עברי, שחונך על ברכי המעמד, וששאיפתו עד הרגע האחרון היא, ללחום את מלחמת החופש, אפילו אם האפשרות המעשית ניטלה ממני ונשארה בידי האפשרות היחידה לשאת את דבר המעמד ברמה ועל ידי זה לשתף את עצמי במלחמה הכללית.

חוץ מזה אני חושב: א) לא אקל על עצמי אם לא אצהיר, ורצוני הוא שמשפטי ייהפך למועיל יותר לרעיון אשר למענו נלחמתי ונפלתי. ב) דאגתכם לחיי בצורה כזאת היא מוטעית; לא פעם עמדתי מול סכנות מוות ותמיד הרגשתי שעל ידי זה הנני ממלא את תפקידי ויעודי בתור לוחם. אין מקום לחשוב על גורל אישי; גורל עמי עמד תמיד בראש מחשבותי.

הריני מבקש במכתב זה להודיע לממונים עלי, כי אנכי מוכן לשאת באומץ ובגאווה כל פסק דין ועונש אשר יוטל עלי, אבל יותר קל יהיה לשאת בתוצאות, באם ארגיש ואדע שמלאתי גם בתור אסיר את תפקידי".

בעקבות המכתב הזה וכתוצאה של השיקולים האחרים, הוחלט על "הקו". לשניים ניתן אישור להופיע, כפי שהם רצו בתור חניכי המעמד ולוחמים גאים. הדברים שהם השמיעו ידועים לכל.

שלב שני - התגובה

שני הנידונים קיבלו את פסק הדין בשירת "התקווה", בשקט נפשי ובגאווה פנימית. אולם עמידתם המפליאה לא התבטאה בתגובתם הראשונית דווקא. בימים ובלילות הארוכים, שעברו עליהם בתא הנידונים, מתוך דאגה חמורה וטבעית למשפחותיהם, מתוך ציפייה, שאיש לא ישיגנה, אלא אם יימצא במצבם, מתוך ציפייה כפולה: ליד התליין השכור, או לאות מבשר המשך החיים של לוחם, שעוד יזכה לנפץ את הכבלים - בימים ובלילות הללו הוכיחו שניהם את גדולתם הרוחנית ואת כוח עמידתם, שחושל על גבי הסדן של חינוך המעמד.

בימים האלה כתב שמחון בעצמו:

"...מתברר לי שבמשך יומיים שאני בצינוק לא חשבתי אפילו פעם אחת על פסק הדין, על המוות הצפוי בקרוב, או על אישור שלילי. תאמר: אבדתי את החושים. אינני מרגיש כלום, אינני תופס בשכלי את קושי המצב. לא, לא חבר. מכיר אני את המצב לאמיתו, יודע אני את הצפוי לי. אולם השקט הזה השורר כרגע בנפשי, זוהי תוצאה של הכנה פסיכית במשך תקופה של שנים, זוהי הנכונות למות בעד המולדת, שהתבטאה אם באופן מעשי או שהודגשה בשירים מימי הילדות. כן, יודע אני את הצפוי לי, אולם אני בטוח, שמותי יביא צעד נוסף אל הנצחון, אין דבר! בדמנו, במותנו ובקרבננו נקים לעם מדינה חופשית, אשר תדע לחיות ויהיה לה בשביל מה לחיות.

ארץ נכבשת בדם

ורק הנכבשת בדם

מקודשת לעם, קדושת הדם".

ואילו אשבל, שעברו עליו, עד המבחן הגדול, שנות סבל קשות הן בגולה והן בארץ, כתב אל חברו:

"הזוכר אתה את השולחן שהייתי ישן עליו? זמנים עברו, אבנר נפל. אתה השארת מאחורי גווך את החיים הפרטיים והגענו לידי יצור חדש, שהמצביא חלם עליו: "נזירים" כן, בשנת 1938 פתח המצביא ברעיון של נזירים אנשים שימסרו את חייהם הפרטיים. שיסכנו את כל היקר להם. הנני גאה שגם בזה עמדתי. אני מחכה לגרדום תוך כדי בטחון שאינני מכזיב את מפקדי, אף על פי שהסמל אינו עוטף את חולצתי האדומה מלאתי את השבועה במלואה.

מסרו לי שתנועת המרי איימה שבמקרה שפסק הדין יוצא אל הפועל - דם יישפך! באם מותי יכול לשמש רקע לאחדות לוחמת של הישוב, אני מוותר על חנינה שעלולה להנתן לי, כי מי כמונו יודע, איזה כוח זה ישוב לוחם?

הדם הוא יכריע מי השליט כאן".

אין הדברים הללו, שנכתבו בצל הגרדום ממש, דורשים פירושים; יתר על כן, ההוד הצפון בהם אינו מרשה להוסיף להם פירושים. להוסיף עליהם אפשר רק את הדברים שנכתבו על ידי אחד ממפקדי המעמד הוותיקים[3] הנמצא בבית הכלא זה מזמן הוא ראה את השניים במשך ימי המבחן ואלה היו רשמיו:

"ראשית. רוצה אני לציין את עמדתם האיתנה והגאה, כפי שראיתיה במשך כל הזמן. הם הוכיחו ומוכיחים בהתנהגותם בבית-הדין ועתה בתא הנידונים, שטיפוס - כליל השלמות - של העברי התגשם דווקא באיש המעמד ודווקא בו. הם עליזים ומצב רוחם מצוין, דואגים למשפחותיהם. אך חזקים גם בפגישתם אתם פנים אל פנים. גם עתה הם מוסיפים לשמור על כבודם כלפי כל הזרים פה וכלפי ההנהלה הזרה העויינת והמתעמרת בהם בכל מיני דברים יום-יומיים. כל הזרים פה מושפעים מהתנהגותם הנהדרת.

רשאי המעמד להתגאות בשני שליחיו, צעירי מפקדיו, טובי לוחמיו, שגורלם הועיד להם נסיון קשה זה".

כך עמדו השניים, לא רק ברגע הראשון, שבו שופע הלב רגשות שליטים כי אם גם במשך ימים רבים שצורפו לשבועות, המאפשרים לאיש הנידון ומכריחים אותו לחשוב על גורלו ועל כל מה שמסובב אותו. ולעומת תגובתם מה עלובה ומבישה היתה תגובת החוגים הרשמיים על מוסדותיהם ועתוניהם. אנו מדגישים: "חוגים רשמיים". למדנו, שיש להפרידם, גם בענין זה, מהמוני העם הרחבים. המוני העם קיבלו את פסק הדין הקטלני בכאב ובזעם וראו בו נסיון רצח ונסיון הפחדה, שאין לעבור עליו לסדר היום. אבל באין לרגשות ההמונים פה להבעתם הגלויה, נראית לעין רק תגובת השופרות הרשמיים של דעת הקהל. העתונות, אמנם לא בשלמותה, בחרה לה קו כפול של הסתייגות מן המעשה, שעליו נידונו השניים, ובקשת רחמים לחון אותם. מכולם כמובן, הגדיל לעשות "המשמר", שדחף ממש את הנידונים לזרועות המוות, בהוכיחו, כי שנאת הקבוצה המזקינה, העומדת מאחוריו, אלינו, היא שנאה כמו נאצית. אין זו עוד, כנראה, שאלה של חילוקי דעות בין זרמים שונים של אומה אחת. זוהי שנאה תהומית של קוויזלינגים פושטי רגל, הרוצים בהשמדתנו הפיסית.

בקוראנו את המאמרים הראשיים, שהופיעו בעתונים ושתוכנם היה אחיד על אף הבדלי סגנון, נוכחנו לדעת, כי התגובה היתה מודרכת. המדריכים רצו כנראה שוב להוכיח לנו. מה הן "הפריבילגיות" שאנו מפסידים בהתעקשותנו ב"פרישה" מן המסגרת הרשמית. הנה, אם חיילינו נופלים בקרב, אין עורכים להם הלוויות המוניות, הנערכות ברוב פאר להברי ה"הגנה", שנפלו באותן פעולות התקפה, או בפעולות דומות. ואם מוצא פסק דין קטלני במאורת התליינים הבריטיים, אף אז יש הבדל בתגובה הרשמית. אם הנידון הוא חייל המעמד, אזי לכל היותר יבקשו בחצי פה חנינה בעבורו; אבל לו הנידון היה משתייך ל"ישוב המאורגן", היתה בודאי "התקוממות כללית" עם מאמרים חריפים ביותר בעתונות, עם אספות המוניות, עם הפגנות רחוב וכו'.

כמובן, עמדה זו נבעה מן העוורון הגדול שהוא אופייני לכל מערכת היחסים של החוגים הרשמיים אלינו. הם עדיין לא ירדו לכל עומק ההכרה, הפועמת בקרבנו, הכרת השליחות הגדולה, המאפשרת לנו לעמוד במבחנים הקשים ביותר. הם לא הבינו, כי כשם שאי-אפשר לפוררנו ברדיפות פיסיות, כן אי-אפשר להחליש את נאמנותנו על ידי השיטה של איפה ואיפה במסירת כבוד חיצוני לחללים, או בהגנה מילולית על חיי נידונים.

אבל לצד העוורון הזה, היה בתגובתם עוורון יותר מסוכן; מדיני. ראשי ה"הגנה" לא הבינו, כי השניים נבחרו על-ידי האויב לשמש נסיון להגשמה מלאה של חוקי החירום החדשים, נסיון להפחיד את המוני הנוער. הבריטים זכרו, כי מיד לאחר פרסום החוקים הללו, הודיע "קול-ישראל", שהישוב העברי אינו מקבל אותם וכל נסיון להגשימם הלכה למעשה ייחשב על ידי תנועת המרי לפשע פלילי והאחראים על הפשע יבואו על ענשם. נראה כי הכרזה זו הולידה את הידיעה, שהגיעה אל אשבל בתא הנידונים ולפיה איימה תנועת המרי בנקמת דם, אם פסק הדין יוצא אל הפועל. הידיעה כמובן לא היתה נכונה. תנועת המרי לא התחייבה לשום תגובה במקרה דנן. וכך עמד להיעשות משגה פאטאלי, שהיה מתנקם, כמו בכל המקרים הקודמים, גם באלה, שהעמידו את עצמם, בגלל צרות-עין כיתתית, מן הצד. כי עמידתם מנגד - זה מה שהיה דרוש לבריטים. הם זכרו, שההכרזה הראשונה על אי-הכרה מוחלטת בחוקי החירום נשארה מילולית גרידא, עד כמה שהדבר היה קשור באנשי ה"הגנה", שהופיעו, על סמך חוקי החירום החדשים, לפני בתי דין בריטיים ולא אמרו מלה נגד סמכותם, אלא קיבלו מתוך השלמה כל פסק דין שהוצא על יסוד החוקים הללו. אמנם, במשפטים ההם לא היו פסקי דין מוות, אבל בעניינים כאלה מכריעה העמדה העקרונית, ואם בה חלה פירצה, נסללת הדרך לפורעניות נוספות. והנה, עתה, במקרה של אשבל ושמחון, ניסו המשעבדים את הדבר האחרון, את הגרדום. אין ספק שלו היו מצליחים בנסיונם - אינפורמציה היתה לנו כמעט בטוחה, שהאנגלים גמרו אומר לתלות לפחות אחד משני הנידונים ועל כן דנו את שניהם למוות - אזי היו מוסיפים להעלות לגרדום לוחמים עבריים, בראותם כי "הישוב המאורגן" עומד מן הצד ומסתפק בבקשות נכנעות, או במחאות מילוליות.

היה ברור. איפוא. כי מכל הבחינות, החובה עלינו לא לצפות, כי אם לעשות ההחלטה נפלה.

שלב שלישי - מאסר הקצינים הבריטיים

פעולת המאסר נדחתה לעשרים וארבע שעות לפי בקשת הפלג[4]. הפלג, שעמד לבצע את פעולת חיפה, הביע את חששו. שמא לקיחת השבויים תגרום לעירנות מיוחדת של הצבא והמשטרה הבריטית ותקשה על חבריו לבצע את ההתקפה על בתי-המלאכה של הרכבת. הסכמנו לדחות את פעולתנו לאחר פעולתם, אם כי לפי טבע הדברים היה הענין דחוף ביותר. עוד לפני כן הסכמנו לוותר על ביצוע מאסרים בתוככי חיפה, אף על פי שהתוכנית הראשונה הקיפה גם עיר זו. לבסוף התברר, כי היתה אמנם עירנות רבה של כוחות הדכוי בליל ההתקפה בחיפה, אך היא נגרמה על ידי פעולת הגשרים, שבוצעה עשרים וארבע שעות לפני כן.

בעוד הציבור והעולם עומדים תחת הרושם של פעולות החבלה המקיפות, שהחלו עם התקפת המעמד על רכבות הנוסעים העיקריות, והנה בוצעה פעולה שלא היה לה תקדים בקורות הארץ: עשרות קצינים בריטיים הוכנעו על ידי קבוצה של חיילים עברים וחמישה מבין הקצינים נאסרו והובלו במהירות הבזק למקום מעצרם. בירושלים נשבה קצין מטה גבוה והוא נלקח בצורה כזו, שבמשך שלושים שעות רק אנו ידענו על מאסרו, ואילו הממונים עליו היו נאלצים לנחש ולחפש אחרי סיבות היעדרו.

את מטרת הפעולה הבינו הכל, ומיד. כתבי החוץ ותחנות השידור העולמיות מסרו לעולם את הידיעה, כי המעמד לקח בשבי קצינים בריטיים ומאיים להוציאם להורג, במקרה שיוצאו להורג אשבל ושמחון. הציבור העברי נשם לרווחה. פשוט, נתמלאה משאלתו. כי עוד בזמן תיכנון הפעולה, הגיעו מחוגים שונים ידיעות על זה ש"צריך לחטוף", או גם ש"כבר חטפו". הידיעות היו מרגיזות, באשר הן יכלו לסכן את הביצוע. אך לא היה אמצעי הגנה נגדן, באשר הן צמחו ממקור שאין להתגבר עליו: מרצונו של העם הכל, בארץ וברחבי תבל, דיברו על הפעולה, על ביצועה הנועז והמפליא, על מטרתה הצודקת, על תוצאותיה האפשריות וכו'. רק גורם אחד שתק. המעמד. שתיקתו היתה מחושבת וסיבתה מובנת.

שלב רביעי - הלחץ לשחרור השבויים

מיד לאחר ביטול העוצר, שהוטל על תל-אביב, למען הקל על החיפושים, שלא נתנו כל תוצאה, הגיעונו דרישותיהם של ראשי ה"הגנה" לשחרר מיד את הקצינים ולהודיע, כי היתה זו התראה חמורה. "דעתנו היא, כתבו ראשי ההגנה, כי פעולתכם אך תהדק את החבל שרציתם להתירו". לדרישה זו, שהופנתה אלינו בצינורות המקובלים, השיבונו בהסברת הענין, בדחיית הדרישה ובהנמקת עמדתנו.

אולם תשובתנו בכתב לא הגיעה לידי הנהגת ה"הגנה", וגם ערכה בוטל בגלל שתי עובדות. באותו יום שודרה ב"קול ישראל" הודעה שלפיה "ציוותה תנועת המרי לשחרר מיד את הקצינים" ובאותו ערב התקיימה פגישה בין נציגי ה-שד.[5] לבין נציגי המעמד.

בפגישה דרשנו קודם כל, בירורים בקשר עם ה"צו" המוזר, המזיק והמדהים. הוסבר לנו, כי ניסוח ההודעה הוא תוצאה של אי-הבנה. דרשנו את תיקונה של אי-ההבנה, אבל, כמובן, לא עליה נסב הוויכוח העיקרי חילוקי הדעות העיקריים הוקדשו לעצם הענין. נדרשנו שוב לשחרר מיד את הקצינים.

דעתם של כל משתתפי ההתייעצות המשולשת - מלבד נציגי המעמד - היתה, כי אם נחזיק את הקצינים הבריטיים בשבי, אזי, בוודאי ייתלו שבויינו הנידונים. "האימפריה לא תוותר על הפרסטיז'ה שלה בגלל כמה קצינים". טענו נציגי ה"הגנה" והפלג. על כן סברו הראשונים, כי יש לשחרר את הקצינים ואז יש תקווה לחיי הנידונים; ואילו נציג הפלג הגיע לכלל מסקנה, שצריד להחזיקם עד הסוף ולהוציאם להורג לאחר שיבוצע פסק הדין על השניים.

דעתנו היתה אחרת; וגם גילינו אותה בישיבה ההיא. אמרנו, שאמנם קיימת שאלת הפרסטיז'ה - תחנת שידור אחת הודיעה, שהאימפריה הבריטית נזדעזעה ע"י מעשה החטיפה - אולם, לפי הערכתנו, קיימות בענין כזה שתי "פרסטיז'ות". האחת קשורה בכניעה ללחץ הישיר שלנו; השניה קשורה באפשרות, שקצינים בריטיים ייתלו בראש חוצות. על אפשרות זו הודענו במפורש בישיבה, ואילו הבריטים ידעו עליה, מבלי שיקבלו את הודעתנו הרשמית. הקצינים הבריטיים היו מוצאים להורג באותה צורה עצמה, שבה היו מומתים החיילים שלנו.

מסקנתנו, איפוא, היתה פשוטה: הבריטים ייאלצו לוותר על "הפרסטיז'ה הראשונה" למען הציל את "הפרסטיז'ה השניה". החשובה יותר בעיניהם, והבחורים שלנו יינצלו. כך יינצלו; רק כך יינצלו.

כדי שהמצב יהיה ברור לחלוטין, הודענו למשתתפי הישיבה, כי בענין זה נהיה מוכנים ללכת עד הסוף, עד הסוף ממש, אם מישהו ינסה להכריחנו לוותר על נסיוננו להציל מידי התליין את שני חברינו. כי הדם הוא שלנו; החובה היא שלנו; ואין לך קרבן שלא נהיה מוכנים להקריב במערכה זו לחיי אחינו השבויים ולעצם העיקרון של ביטול פסקי דין מוות על לוחמים עבריים. משוכנעים היינו, כי הדרך בה בחרנו היא הנכונה ודחינו, מתוך הכרה מלאה של צדקתנו, את הלחץ שלחצו עלינו מצדדים שונים.

שלב חמישי - שחרורם של שני הקצינים

בינתיים התנהל משא ומתן בלתי רשמי בין השליטים הבריטיים לבין אישיות עברית רשמית[6] שמטרתו היתה לקבל הבטחה (לא פומבית, אך מחייבת) שפסקי דין המוות יבוטלו, תמורת שחרור הקצינים הבריטיים העצורים. האישיות, שנהלה את השיחות, מסרה, כי לא זו בלבד שההצעה לא נדחתה, כי אם, להיפך. האויב מתייחס אליה במלוא הרצינות ומבטיח סיום חיובי של המשא ומתן. מאידך, גברה ההסתה מבפנים ועתונות החוץ החלה להתנבא על "מלחמת אחים" שתפרוץ בקרוב בין המעמד לבין ה-ש.ד. בתנאים אלה הגענו, אחרי שיקול דעת נוסף, לכלל מסקנה, שנעשה צעד נכון ונבון, אם נשחרר שניים מן הקצינים העצורים. שחרורם - כך חשבנו - יסתום קודם כל את פי המסיתים, יאפשר להחזיק ביתר בטחון את שלושת הנותרים, וגם יחיש את הסיום החיובי של המשא ומתן. נתברר, כי לא טעינו.

אולם שוב עמד כל עמלנו להיחרב בגלל משחק בפרסטיז'ה - משחק שפל בפרסטיז'ה שפלה - מצד גורמים מסויימים בקרב ה-ש.ד. אנו כותבים: "גורמים מסויימים", מפני שאין אנו רוצים במקרה זה לא להאמין לנציגיה הרשמיים של ה"הגנה", שהביעו את צערם על אי-ההבנה החדשה והודיעו לנו, כי הודעת "קול- ישראל", שנמסרה בשידור האנגלי ושלפיה שוחררו שני הבריטים בתוקף ה"צו" של תנועת המרי - כי ידיעה זו נמסרה בלי ידיעתם ובלי הסכמתם. נציגי ה"הגנה" הבטיחו גם לתקן את המעוות בשידור אחר, וההבטחה נתמלאה באופן חלקי.

אבל תוצאת ההודעה הקודמת היתה כה מסוכנת, עד שנאלצנו להפסיק את שתיקתנו ולמסור, בשידור שלנו, את ההודעה הרשמית ואת ההסברה הנוספת, שתוכנן הגיע, בלי ספק, לידיעתם של כל חיילי המעמד. הצעד הזה היה הכרחי, מפני שההגיון חייב - והאיש שניהל את המשא והמתן אישר את הנחתנו - כי בשמוע הבריטים על שחרור לפי "צו", לא יהיה להם צורך להתחייב במשהו ביחס לשניים. מטרת הודעתנו הושגה. הבריטים הבינו, כי אין להם מה לקוות ביחס לשלושת הקצינים, אם ינסו להוציא לפועל את מזימתם כלפי השניים שלנו.

שלב ששי - השגת המטרה

יום לפני ביטולו של פסק הדין קבלנו הודעה, שהבריטים כבר הבטיחו, אם כי לא בצורה מפורשת, לחון, כלשונם, את הנידונים אולם אנו לא הסתפקנו בכך ודרשנו בירור נוסף והתחייבות מפורשת. והנה פתאום פורסמה ההודעה הרשמית, שלפיה בוטל פסק הדיו בדרך שלא היה תקדים לה בקורות הכיבוש הבריטי: ראש צבא הכיבוש אישר וראש שלטון הכיבוש ביטל את גזר הדין, מבלי שמישהו יבקשו לעשות זאת. נראה, כי שיקולם של השליטים הבריטים היה זה: אם יתנו הבטחה, אף בלתי רשמית, ויקיימוה לאחר שחרור קציניהם, יתפרש הדבר ככניעה מפורשת; ואילו אם יתנו, בצורה המיוחדת, חנינה, לפני שחרור שבוייהם, לא יוכל איש להוכיח להם, אם כי כל אחד יוכל לחשוב שהם נכנעו, אלא תמיד יוכלו לטעון, שהחליטו מה שהחליטו לפי שיקולים כלליים וללא קשר עם בני הערובה. ייתכן, כי מנקודת מבט שלהם היה השיקול נכון. אולם העולם כולו קיבל את החלטתם כהוכחה שבמערכה זו היתה יד המעמד על העליונה.

מובן שבמצב זה לא היה עוד טעם להחזיק את הקצינים השבויים ושחררנו אותם כפי ששחררנום[7] לשביעת-רצונו של כל הציבור העברי ולקול הצחוק, שנשמע מארבע פינות העולם.

סיכות

הרבה פנים למערכה קטנה-גדולה זו. אשבל ושמחון גילו גבורה נפשית עילאית. מאסר הקצינים הוא ביטוי מובהק לרגש הריבונות העברית, שהוא יסוד היסודות להשגת הריבונות הממשית. ביצוע המאסר, וכל מה שבא אחריו, העלה את ערכה של המחתרת העברית אולי יותר מכל פעולה אחרת, לא רק אטלי ראה בה את "השיא"; בעולם כול. תפס המאורע, במשך ששה עשר ימים תמימים, את המקום המרכזי של ההתעניינות הציבורית. והמערכה עצמה נסתיימה בהשגה מלאה של המטרה.

אולם, מעל לכל, יש במערכה זו תופעה אחת, שאך אנו, בני המשפחה הלוחמת, נוכל להבינה. כוונתנו לתכונה, שחדרה לעמקי לבנו וירדה לתהומי דמנו, פשוטה היא התכונה, אך אין נעלה ממנה. שמה: נאמנות.

אכן, כל מה שנעשה בקשר עם אשבל ושמחון הוא תוצאה של הנאמנות, הנאמנות לאח, שעבורו נהיה מוכנים ללכת באש ובמים הנאמנות הזאת הפכה את המעמד למשפחה ממש והיא שצוותה לנו לעשות את אשר עשינו, בעמדנו יחידים בהכרתנו ובטוחים בנצחוננו.

ברוכה תהא הנאמנות. היא תובילנו לנצחון הסופי.

[1] הכינוי המחתרתי לארגון הצבאי הלאומי.

[2] סקירות אלו נועדו לחיילי המחתרת בלבד.

[3] אליהו טמלר, הוא גונדר יהושע המחתרתי שנפל ברבות הימים בקרב על כיבוש יפו.

[4] לח"י.

  [5] ה"הגנה".

[6] ראש עירית תל-אביב, מר ישראל רוקח.

[7] הקצינים הורדו בשדרות רוטשילד, בארגזים מיוחדים שנוקבו להכנסת  אוויר  לפתע, לעיני קהל רב, החלו הארגזים "לזוז" ויצאו מהם קצינים, מגולחים למשעי לבושי מדים מכובסים, אך מרוגזים מאד. המשטרה והצבא הבריטיים לא פסקו, עד אז, מלחפש אחריהם בכל רחבי הארץ.