איזוהי האחדות?

כבר חלפו עשרים וחמש שנה; לא חלפו אלא עשרים וחמש שנה - מאז קבלתם מאת המורה את אגרת היסוד לוועידת היסוד של הסתדרות העובדים החד-נסית.

אמנם, לנסתרה ולסתירה שורש אחד בלשונו של העברי הקדמון המעמיק החשוב, אך בסתירה זו, המפרידה והמחברת את שתי השאלות, אין שום מסתורין.

לעתים, נראות לנו עשרים וחמש השנים ההן כיום אחד; לפעמים, לאלף שנים תיחשבנה. כלום לא היה זה תמול שלשום? עדיין עמדו בתי אמא ואבא על כנם, גם אם הוא עמד על תהום, אשר משום עמקה לא נראתה לעין, או לא נראתה אלא לעיניהם של מעמיקי ראות, ובראשם מורנו ורבנו זאב ז'בוטינסקי.

עדיין קבלנו, אפילו למרחקים את החום ואת הרוך ואת הנוחם שאפשר לקבלם רק מבתי אבא ואמא, יהיו דלים ועניים כפי שיהיו. וכל הבתים ההם הצטרפו לגוש האדיר של היהדות, בין הים הבלטי ובין הים השחור, שחי, פעל, סבל, שאף, האמין. ראש בית"ר, המוסיף לחיות בלבותנו, עדיין היה עמנו. על קביעה זו המקפלת בתוכה עולם ומלואו, את העולם של אמונה זכה, של אמון טהור, של אהבה רבה, אין להוסיף. מאידך גיסא, אילו מאורעות כבירים, אילו תמורות היסטוריות, אילו אסונות, אילו נצחונות! וכל אלה לא התרחשו אלא בהרף העין ההיסטורית של עשרים וחמש שנים בלבד.

כבר חלף חצי יובל שנים? רק חצי יובל שנים עבר? אלו השאלות, המרחפות בחלל האוויר של באר שבע. כל המאורעות, כל האסונות, כל הנצחונות מקופלים בפסוקים ספורים. אומה, שהוטלה וגולגלה לתהום השמדה, עלתה במאמציה היא, אלי פסגת העצמאות; עם, שכל אויביו אמרו : בואו ונכחידו מגוי, שכל משנאיו נדו לו והוסיפו: ערו, ערו עד היסור בו – החל לוחם, כבימי קדם, מעטים נגד הרבים, חלשים נגד החזקים, ויוכל, ויעל, וישיג, וינצח, ויחיה. נתכנסנו הערב בבאר שבע. לימיני ראש העיר העברית שלנו ; לשמאלי שר העבודה בממשלה עברית. שר העבודה, יריבנו הנכבד, יודע, כי יש לנו לגבי מפלגתו כוונה, שהיא לא רק חוקית לחלוטין, אלא גם טובה בתכלית : להעבירה לאופוזיציה. כאחד מראשי דבריה, ונאמני עסקניה של מפלגתו הוא, כמובן, מתנגד לכוונתנו. זכותו היא. אבל הוא שר עבודה יהודי, המייצג ממשלה עברית. וראש העיר הוא יהודי המייצג עיר ואם בישראל. אני בטוח, כי, כפי שידידי אליעזר שוסטק, בהשמיעו את דברו בשם האופוזיציה, משבח את שר העבודה דהיום על פעולותיו הטובות, ומבקר אותו על מה שהוא חושב לנכון ודרוש לבקרו, כן יהיה, להיפך, כאשר הם יתחלפו בתפקידיהם.

שלושה רעיונות

ודאי, אילו נתפתיתי ליצר ורציתי לעשות את המאזן ההיסטורי (שר העבודה, מר מרדכי נמיר בנאום הברכה שלו אמר בין השאר: אילו נתפתיתי ליצר ורציתי לעשות את המאזן ההיסטורי בין רוב פועלי ישראל לבין תנועתכם הייתי משיג על כמה וכמה הנחות של הפותח, אבל לכל עת.. הערת המערכת) בין תנועתנו, שהחלה את המלחמה על מדינה יהודית, בימינו, בדורנו, לא לאחר שועדת פיל פרסמה את הדו"ח שלה, אלא בשנת 1923, עם מכתבו ההיסטורי של מורנו ורבנו אל הועד הפועל הציוני הגדול בראשותו של הרב הראשי בווינה חיות; לו נתפתיתי ליצר לעשות את המאזן בינה לבין יריביה מאז ועד הורדת הדגל הבריטי מעל ארץ ישראל והנפתן, במקומו, של הדגל העברי ועד עצם היום הזה – הייתי בוודאי חולק על כמה וכמה דברים שהשמיע באוזנינו המברך הראשון. אבל לכל עת, יימצא הזמן. הוא בעצם קרוב מאוד.

לכן, בברכי את יריבנו בעבר, בהווה, וכפי שיש להניח בקרב בני חורין, גם בעתיד, על הזכות שניתנה להם לייצג רשות עברית עצמאית על כברת ארץ קטנה משוחררת של עמנו; ובברכי אתכם, ידידי, על אשר זכיתם לארח בוועידתכם יריבים נכבדים, המייצגים רשות עברית ועצמאית - לא אעמוד הלילה אלא על שלושה רעיונות שהוטלו, או שלוש קריאות שהידדו באזני בני דורנו. ואבקשכם ידידים ויריבים כאחד להתבונן, לאור התמורות והאסונות והנצחונות, מה נותר מתוכנם, האם נותר בהם תוכן?

הרעיון הראשון הלוא הוא של אחדות מאוזנת, הניצבת מול ונגד, והעולה על האחדות המאונכת. מאז פרסום המסמך בשנת 1848 שחובר במשותף על ידי מרכס ואנגלס, הקרוי המניפסט הקומוניסטי, היה לתורת היסוד לא רק לאלה הקוראים עצמם קומוניסטים, אלא גם לאלה המכנים עצמם סוציאליסטים – נאמר לנו כי חלוקת האנושות ללאומים, החלוקה המאונכת, אינה אלא אשלייתית, ואילו החלוקה האמיתית של האנושות היא המאוזנת, למעמדות. האחדות הלאומית, נאמר לנו, אינה אלא מליצה; האחדות המעמדית היא האמת. הרעיון הזה, הקריאה הזו, בני עמנו נדבקו אליהם בכל להט נפשם, בכל חום ליבם, בכל כוח אמונתם. אל נתפלא עליהם; אל נתרעם עליהם. הלאומיות של הזרים, לא זו של מציני להלכה, של גריבלדי למעשה, אלא זו של צ'מברליין של המאה התשע עשרה – הלאומיות ההיא, שירדה ללאומנות, הייתה, עם הופעתה, אוכלת יעקב, טורפת ישראל. משום כך, פנו בני עמנו, בחלקם, אל האחדות האחרת, שהבטיחה להם זכות אזרחית, לא גירוש, לא זלזול, אלא – כך הם הישלו את נפשם – אחווה והכנה. איך נבחנה הקריאה הזו בכור העיתים?

בשנת 1912 החליט האינטרנציונל הסוציאליסטי לכנס ועידת איחוד בווינה, באוגוסט 1914, כדי, בין השאר, לחוג את היובל ליסוד האינטרנציונל הראשון שהוקם על ידי מרכס עצמו בשנת 1864. לקראת הועידה ההיא, של אוגוסט 1914, הוכן אלבום מיוחד, שעיקרו הקריאה לאחדות מעמדית, על-לאומית, ובו תרומותיהם של קאוטסקי, של אדלר ושל הוגי שעות אחרים מן הימים ההם. אולם הכינוס לא התקיים. בעצם הימים ההם פרצה מהפכת המהפכות בתולדות האנושות ששמה מלחמת העולם הראשונה. ולא נותר עוד זכר מן הרעיון ומן הקריאה לאחדות על-לאומית. הפועל הגרמני הסתער על הפועל הצרפתי, הרוסי על האוסטרי, האמריקאי על הפרוסי. כך הם נלחמו איש ברעהו; כך הובסו; כך ניצחו. ורק בשנת 1924 נתכנס האינטרנציונל הסוציאליסטי ולחבריו חולק האלבום, שהוכן לקראת אוגוסט 1914, למזכרת.

עשרים וחמש שנה חלפו אחרי פרוץ האש האיומה ההיא, ושוב באה מלחמת עולם, ויחזור אותו ניסיון, הפעם ביתר שאת, כי במחנה מסויים עמדו אלה שהניפו את הדגל של האחדות המעמדית, העולה כביכול על זו הלאומית. מתחילה לא היסס המחנה ההוא, הקומוניסטי, לתת יד ונפט לגרמניה הנאצית. היא הייתה, בימים הם אחדות הפרולטריון הבין לאומית?

אך בימים הראשונים של יולי 1941, לאחר שגייסות פרא, המובלים על ידי ילוד השטן, הסתערו גם על אדמת ברית המועצות, הושמעה, כאילו בבחינת הד, הקריאה ממוסקבה, לפיה הפועל הסובייטי נלחם לא נגד הפועל הגרמני אלא נגד המעמד הגרמני המנצל. לא עברו אלא שבועות מספר של מלחמת דמים וסיסמא אחת כבירה עברה מוולדיווסטוק ועד מינסק, מן הים הלבן ועד הים השחור: מוות לפולשים הגרמניים! משמע, מוות לכל הפולשים ולכל הגרמנים, באשר גרמנים פולשים הם. כך הם נלחמו; כך הביסו. כך ניצחו; כך עלו, ממזרח וממערב, אומות שונות תחת דגלים שונים.

האחדות האל-לאומית

עתה בא תורנו. אחינו בני ישראל, כפי שאמרתי, נתפסו בכל ההתלהבות לאחדות הפרולטרית, הבין-לאומית. כמה דם נשפך על מזבחה, כמה קורבנות הועלו עליו? ומה התברר? במו עינינו ראינו המונים, שצעדו תחת דגלה של האחדות העל-לאומית, או אף האל-לאומית, והם, אותם ההמונים עצמם, כעבור מספר חודשים בלבד, צעדו תחת דגל הטומאה הרצחנית, נטלו עוללינו לידיהם הטורפות וניפצום אלי סלע. ובהגיע תור בני ישראל לבחינת הסיסמא ההיא, מותר וחובה להציג את השאלה, האם נאמר עוד, כפי שנאמר בשנות העשרים והשלושים ואף בשנות הארבעים הראשונות, כי הפרולטריון בקהיר ובדמשק, בבגדד ובביירות קרוב לפרולטריון היהודי בארץ ישראל יותר, מאשר הסוחר בתל אביב או בעל המפעל ברמת גן, או בעל המלאכה, המעסיק פועלים בפתח תקווה; כי כזוהי האחדות העתידה לבוא, ואילו אחדותנו שלנו אינה אלא בתחלוף?

האידיאולוגיה ההיא הועלתה בימי ליקוי המאורות, אולי משום שעדיין לא הובהר לכל בני עמנו, בפני איזה אויב ניצבים אנחנו, כולנו, הן בגולה והן במולדת. בפשטות: האויב הזה גזר על הכל. לו הפרולטריון בקהיר בדמשק ובבגדד, מובל על ידי נאצר, או עראף או קאסם, היה יכול להגיע אלינו, לא היה נשאר שריד ופליט לא בין הפועלים ולא בין בעלי המפעלים, לא מבין הסוחרים ולא מבין בעלי המלאכה. היש עוד איש בישראל שיפקפק בכך?

בסכמנו את תולדות הדור, אנחנו יכולים לאמר באזני ידיד ויריב: האחדות העל-לאומית, האחדות החד מעמדית, האחדות המאוזנת, היא האשליה, היא הטעות, היא ההטעייה. האחדות האמיתית, האחדות המצילה, האחדות המבטיחה את העתיד, היא האחדות הלאומית, היא האחדות ההיסטורית, הנפשית, המכרעת של בני אומה מוקפת אוייבים, ללא הבדל מעמד. חזון העתיד, שלנו ושל כל העמים, היא לא אנושות בלי לאומיות, אלא לאומיות אנושית ויעשו כולם אגודה אחת, זה חזון העתיד. לא מעמד אחד, לא לאום אחד, אלא אגודה אחת של עמים בני- חורין, לשכבותיהם, למעמדיהם. והיו, בימים ההם, עוד שתי רעיונות, או סיסמאות, הלוא הם, מלחמת מעמדות ואויב מעמדי. בשנת 1923, נתכנס קונגרס האינטרנציונל הסוציאליסטי בהמבורג, שקבע, אחרי ויכוח ממושך, את הכלל הבא:

"תומכי האינטרנציונל רואים במאבק המעמדות La Lutte des classes המתבטא בפעולה מדינית וכלכלית את האמצעי לשחרור מעמד העובד". קמו נציגי הסוציאליזם הבריטי ואמרו, כי המושג La Lutte des classes מתורגם אמנם לאנגלית The Class Struggle אולם למעשה מתרגמים אותו Class War מלחמת המעמדות. משום כך הם מתנגדים לקבלת הנוסח הזה. והאינטרנציונל החליט אז, כי לצורך ההסברה באנגליה לא יהיה שימוש אף במונח מאבק המעמדות, אלא התרגום יהיה חפשי, בזו הלשון: "פעולה עצמאית, מדינת ותעשייתית, של ארגוני העובדים". יריבנו לא קבלו את הנוסח האנגלי. הם אימצו את ההגדרה דווקא בתרגומה הקיצוני. לא שמענו על פעולה עצמאית, מדינית ותעשייתית, של ארגוני העובדים, אף לא על ריב מעמדות, אף לא על מאבק מעמדות, אלא תמיד, במשך שנות דור, שמענו, על מלחמת מעמדות ועל אוייב מעמדי. ודאי, אם יש אויב, מתנהלת נגדו מלחמה עד רדתו. אם מתנהלת מלחמה, משמע, שמולך ניצב אוייב. המושגים מלחמה ואויב מתחברים על פי שורת ההיגיון. והיינו רוצים להציג את השאלה, האם אנחנו, במדינה המוקפת אוייבים שואפי חורבן, בקרב עם המקבץ נדחיו - יכולים להשתמש במושגים אוייב מעמדי ומלחמת מעמדות? שני המושגים האלה באו גם לכלל ביטוי בשיר מפורסם האומר בביתו הראשון:

קום התנערה עם חלכה
עם עבדים ומזי רעב
אש הנקמות בלב לחכה
לקראת אויב היכון לקרב

ההמנון הוחלף

שיר זה נכתב בשנת 1871 על ידי אויג'ן פוטייה ותורגם לעברית, אם אינני טועה, על ידי המשורר שלונסקי. מששרוהו, בלשונותיהם השונות ההמונים ברוסיה הצארית ב-1905, או בארצות אחרות בסוף המאה התשע עשרה או בראשית המאה העשרים היה תוכן, שאין להכחישו, בנאמר בו: עבדים ומזי רעב. היה זמן והשיר הזה היה הימנונה הממלכתי של ברית הרפובליקות הסוציאליסטיות הסובייטיות. אך הוא הומר בהימנון אחר. משום מה, איננו אלא יכולים לנחש. אולי חשש הקרמלין מפני ההד בלבבות של מיליונים אזרחי ברית המועצות, אשר באוקטובר 1917 הובטח להם מה שהובטח ועוד בשנות השלשים והארבעים  ניתן להם מה שניתן. עם עבדים ומזי רעב – אנו ראינו אותו ברחבי בריה''מ, בכל זאת, עוד אפשר היה להבין משום מה שם, על אף המציאות הנודעת, מוסיפים להשמיע את השיר הזה. הן השוביניזם הקומוניסטי חינך את אלה, החיים תחתיו, כפי שהשוביניזם ההונגרי חינך את אלה שנשמוהו ונשאוהו.

מחוץ להונגריה אין חיים, היו אומרים בבודפסט. וכך, בשינוי גירסא, נאמר ברוסיה הסובייטית: מחוץ לגבולותיה אין חיים אלא עבדות ורעב. אולם, בהתכנס ועידותיהן שלש  מפלגות ישראליות מסויימות – אני חוזר ואומר: שלש מפלגות, ולא מפלגה ושתי כיתות – בהתכנס ועידותיהן של מפלגות אלו ובתוכן נציגים ומנהלים של מפעלים כבירים, רבי הון, צוברי הון ועוד – לא אאריך בנושא זה – והם שרים ''קום התנערה עם חלכה, עם עבדים ומזי רעב'', בשם מי מושמעים דברים אלה? מי הם מזי הרעב? מי הם העבדים בישראל?

אין ויכוח בינינו על כך שהיה בנין. הוא לא יכול היה אלא להיות. הנחשלים בעמים בונים. עמנו לא יבנה? אין ויכוח על כך שבלבו של כל אחד מאתנו, בלבו של כל יהודי, מקוננת השאיפה האדירה, המחזיקה בנו אולי אף יותר מכפי שאנו מחזיקים בה, על משקל האימרה יותר מכפי שישראל שמרו על השבת, השבת שמרה על ישראל – השאיפה לצדק, השאיפה לתקן עולם, שיש בו עוול ודמע ורדיפת אלמנה ודיכוי יתום ועירום ובערות וחוסר אמצעי קיום.

צדק – צדק לכל. השכלה – השכלה לכל. אמצעי קיום ראויים לבני תרבות – לכל. קורת גג ראויה לאדם – לכל. זו השאיפה הנצחית המקוננת בלבו של כל יהודי. היום קיבל אבי האומה תואר חדש. אברהם אבינו הוכתר כראש העיריה הראשון של באר-שבע (כדברי ראש העיריה מר טוביהו – הערת המערכת) אבל האמת היא, כי עוד לפני שהיה קיים בעברית המושג עיריה, הוא קיבל, לא מאתנו, אלא מבני עם לועז, תואר אחר, הלא הוא נשיא האלוהים אתה בתוכנו.

משמע, נושא דבר האלוהים עלי אדמות, נושא בשורת הצדק לאנוש. כי בצלם האלוהים נוצר האדם. שאיפתו לתקן עולם במלכות שדי. זוהי המסורת העברית מימי קדם, במשך כל הדורות, עד הדור הזה, עד דור אחרון. הויכוח בינינו אינו, איפוא, אם יש שאיפה לצדק או היה בנין. הויכוח הוא איך להשיג את הצדק מתוך חרות. הויכוח הוא, האם הספיק הבנין ביחס לאמצעים שניתנו למענו ; האם אי אפשר היה, ולא צריך היה, להקים את הבנין על יסודות מוצקים, מבלי שירחק מעליו סימן שאלה, המדאיג כל יודעי דבר, ללא הבדל מפלגה, או השתתפות בממשלה או באופוזיציה. ואם זה הויכוח, הריני משוכנע, כי לו מי שהוא היה אומר שיש בישראל עבדים או מזי רעב, היו יריבנו הראשונים להתקוממות נפשית. ואף על פי כן הם עדיין שרים על עם עבדים ומזי רעב.

נגד מי מתנהלת מלחמה

אם מלחמת המעמדות מתבטאת במאמץ להטבת תנאי עבודה והשכר, בביטוח לעת זיקנה או מחלה או ביטול מן העבודה - נגד מי מתנהלת מלחמת מעמדות זו? הן שמענו ששני שלישים של המשק הם בידי המוסדות הממלכתיים והציבוריים וההסתדרותיים; מנהליהם הם הקובעים את תנאי העבודה, את השכר, הם המחליטים אם יש או אין ביטוח בפני אבטלה - האם הם האויב, האם נגדם מתנהלת מלחמת מעמדות? אדרבא, יאמרו לנו מיהו האוייב? כלפי מי מושמעת הקריאה "לקראת אוייב היכון לקרב"?

חלפו הימים, חדלו המושגים, התיישנו הקריאות. והריני מציע לכל אזרחי המדינה, לכל פועלי ישראל, לכל העובדים, אם בידיהם ואם במוחם, לכל המעמדות להסיק את המסקנה ממה שראינו, בהתבוננו בכור העתים, כלפי שלש הרעיונות האלה: אחדות מעמדית על-לאומית, מלחמת מעמדות, אוייב מעמדי. אין להם שום משמעות בחיי ישראל. אין אוייב בתוך האומה. יש אוייב של האומה. ובתוכה אין אלא יריבים. יחליט העם שמפלגה יריבה תנהל עניניו, יקבלו מפלגות אחרות את הדין. יחליט העם לקרוא לתלמידיו של זאב ז'בוטינסקי לנהל את עניני ישראל - יקבלו מפלגות אחרות את הדין. יריבים, לא אוייבים. וכשאין אוייבים, אין מלחמת מעמדות, יש הבנת המעמדות למען הבנין הממלכתי המשותף. יש, כפי שאמרתי לכם בועידה הקודמת, בעיר הגרדום והשחרור, ריב מתוך שיתוף, או שיתוף מתוך ריב. יש, כפי שאמרו הסוציאליסטים האנגליים, פעולה עצמאית, תעשיתית, ומדינית, של ארגוני העובדים. אין מלחמת מעמדות, שמשמעותה ומטרתה להדביר, להחריב, לחסל, כפי שראינו וחזינו בחלק מסויים של העולם.

אלה היו שלשת הרעיונות היסודיים, שאין חיוביים מהם, שהועלו בפניכם, לפני עשרים וחמש שנה, באיגרת היסוד לועידת היסוד. והיום, בהתכנסנו אחרי עשרים וחמש שנים כאלו, זכאים אנו לאמר, לאחר כל מה שהתרחש בגולה ובמולדת בקרב הגויים ובקרב עמנו, כי אלה הרעיונות היו ויהיו למנת חלקם של הרוב המכריע של בני עמנו ושל עובדיו. זכאי איפוא העובד הלאומי, אף אם הוא מייצג, מבחינה מסגרתית, מיעוט של העובדים המאורגנים, לשאת בגאווה את בשורתו, כי בשורת אמת היא. רעיונו נחל נצחון. ובראשית ברא אלוהים את הרעיון. אין נצחון גדול מן הרעיוני. נצחונה הסופי של כשרותינו הלאומית והחברתית אינו מוטל עוד בספק.

משום כך, נאמר הלילה הזה בפתיחת ועידת היובל: זאב ז'בוטינסקי - לא רק בשטח המדיני, לא רק בשטח הצבאי, אלא גם בשטח החברתי – חי וקיים.

(דברים בוועידת מחצית היובל להסתדרות העובדים הלאומית)