איום בפוגרומים

איום בפוגרומים

הויכוח על ארץ-ישראל, שהתנהל בבית-הלורדים הבריטי, היה מאלף מאד. לא היו חילוקי דעות בין חברי המפלגה השלטת לבין חברי האופוזיציה, בין אלה לבין דובר הממשלה. כולם הסכימו, כי השאיפה למדינה יהודית היא שאיפה מחוצפת, לאומנית וקיצונית; כולם האשימו את היהודים בשימוש זדוני באלימות ובהנהלת תעמולת זוועה מחרידה נגד אנגליה המסכנה, השומרת על הערבים בארץ- ישראל, בל יינשלו על-ידי היהודים, ועל היהודים באירופה, בל יגורשו מגן-העדן.

ובצד התלונות באו איומים איימה האופוזיציה השמרנית; איים המיניסטר הסוציאליסטי. על היהודים לקבל את הדין אם לאו; אם היהודים יתנגדו; אם בארץ-ישראל תפרוץ מלחמה נגד השלטון הבריטי, אזי... כמעט בכל נאום אפשר היה לקרוא, או לשמוע, את אותן שלוש הנקודות, המבשרות דכוי אכזרי ונקמה בלי היסוסים. בראש המאיימים עמד החשמן מיורק נשמתו, השופעת אהבה נוצרית, לא נזדעזעה בשעה שנרצחו מיליוני ילדים יהודיים. הוא לא מחה נגד ממשלתו, שדחפה אותם בכוונה תחילה לזרועות המוות הוא גם לא ראה כל רע בכך. שה- boys שלו ערכו לעצמם שמחה צנועה בארץ הקודש בכוונם את כדורי הדום-דום שלהם ללבות ילדי ישראל הנותרים. כל המאורעות הללו לא עוררו את צערו ולא את מחאתו של רועה הנשמות האנגליקניות. אך אם היהודים מעיזים להתקומם נגד ממשלת-זדון, שדנה את עמם לעבדות ולכליה; אם היהודים מוקיעים, במעשים ובדברים, את המרמה ואת הבגידה - או אז אין החשמן מיורק יכול עוד להבליג על רגשותיו הנוצריים וההומניים. הוא מוכרח להגן, בשם הצדק והיושר, על בריטניה המותקפת, הוא נאלץ להוקיע את כפיות התודה ואת ההיסטריה היהודית; הוא חייב גם להזהיר את היהודים, שאם חיילים בריטיים, החוסמים את דרך החיים בפני ניצולי חרב, יפלו בידי יהודי ארץ-ישראל. הרי דברים איומים עלולים להתרחש באנגליה גופא...

זוהי לשון מפורשת, אך לא חדשה. בית-הלורדים לא היה מקורי. קדם לו הרייכסטאג, אותו "בית-הנבחרים" הנאצי, שאל רוחו מתקרב בצעדי ענק הפרלמנט הבריטי, אם כי הוא עדיין נבדל ממנו בצורת דיוניו ובדרכי בחירתו ברייכסטאג הזה נפלה, בפעם הראשונה, המלה החדשה "תעמולת זוועה" כאשמה נגד היהדות העולמית, המתקיפה, ללא כל יסוד, את גרמניה, ברייכסטאג הזה הוכרז, כי אם העם העברי יעבור למעשי התגוננות נגד חוקי ההשמדה הנאציים, יהיו כל יהודי גרמניה לבני ערובה, שישלמו מחיר יקר עבור פעולותיהם של בני גזעם. הפזמון הזה, על תכנו ועל סגנונו, חוזר כיום בפרלמנט הבריטי, מפי כמרים ומפי מיניסטרים, מפי שמרנים ומפי סוציאליסטים. והתוצאות אינן בוששות לבוא. הפורעים מרימים ראש. יש להם על מי ועל מה להסתמך.

שתי מסקנות יש להסיק מהשתלשלות זו של הענינים, יתכן, כי מלחמתנו בארץ-ישראל תחיש את ההתפרצויות האנטישמיות באנגליה, אם כי לא היא, כמובן, תהא סיבתן. יהודי אנגליה עלולים להיות בני ערובה, שיסבלו מידי המון מוסת ופורע, זה יכביד על הרגשתנו; זה יגביר את כאבנו ואת זעמנו. אך בכך לא ישיגו המאיימים והפורעים את מטרתם. מלחמתנו לא תופסק ולא תוחלש. להיפך, היא תוגבר. למעננו. למען העם כולו. ולמען היהדות האנגלית עצמה.

גם המסקנה השניה היא פשוטה. מלחמתנו מעוררת את רוגזם של השליטים. היא מעמידה אותם במערומי הבגידה והדכוי לעיני העולם כולו. היא גורמת להם קשיים בזירה הבין-לאומית. וזה טוב. זה מוכיח כי הנשק, שידי חיילינו מפעילים אותו, הוא נשק פוליטי חד ומועיל. לא נשמיט אותו מידינו. נפעילו ביתר שאת; וננצח.