אחר רצח השבויים

כרוזים
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
י"א ניסן התש"ז, 1 באפריל 1947
מתוך:
במחתרת כרך ג' ע"מ 60-62
נושאים:
אישים - דב גרונר. ממשל - דמוקרטיה. מחתרות - המנדט הבריטי, עולי הגרדום. שונות - הספד. ריכוז האומה - שיבת ציון
בהספד זה אשר התפרסם בעיתון חרות הלא חוקי מפקד האצ"ל טוען כי הבריטים רצחו את ארבעת עולי הגרדום (דב גרונר, יחיאל דרזנר,מרדכי אלקושי ואליעזר קשאני) בפחדנות ובמרמה מכיוון שיומיים לפני הרצח הודיעו הבריטים כי לא יוציאו את גזר הדין. לעומת הבריטים, לוחמי המחתרת אשר הועלו לגרדום נלחמו בגבורה ותוך סכנה תמידית למוות כנגד האויב האכזרי המשעבד את עמם. הכרוז פורסם בסביבות אמצע חודש אפריל 1947.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

 אחר רצח השבויים

כך הם רצחו אותם.

במרמה, בפחדנות, בהתעללות.

יומיים לפני הרצח שאלו עורכי-הדין, שאלו בני המשפחה, שאלו עסקנים צבוריים: הנחרץ גורל השבויים? והם השיבו: אין סבה לדאגה. אותו פריטשה קטן; אותו תעמלן נאצו-בריטי מחוצף, סטאבס, הודיע בפני קהל עתונאים, כי הדחייה של ההוצאה לפועל של "פסקי הדין" על הארבעה שרירה וקיימת. נחש בריטי אחר, משרתו הראשי של ראש התליינים, מנהל בית-הסוהר - כולם, כולם ללא יוצא מן הכלל, שקרו בכוונה תחילה והכחישו, והכינו בסתר ארבע עניבות חנק.

באישון לילה, כפחדנים שפלים, המסתתרים מאחורי שריוניהם, הגיעו קציני הרצח לעכו, כדי לחזות במחזה: כיצד יוצאת נשמתו של חייל עברי שבוי בידי תליין בריטי שכור. כפחדנים, הרועדים מפני כל צל, שמא הצל הוא איש המחתרת שיפרוץ את מחסום שריוניהם, האיצו בתליין: מהר, מהר! אם אין רב, תלה בלי רב; אם אין וידוי - תלה בלי וידוי. מהר, תליין, הדק את העניבה, אין פנאי, אסור לדחות, אנו רוצים בדם הזה, אנו רוצים לראות כיצד מפרפר בן הגזע השנוא על חבל התלייה.

ועל המרמה הנאצית ועל הפחדנות השפלה הוסיפו התעללות ברברית: דב, אחינו הגדול, איש הפלדה, שמר על כבודו, על כבוד החייל השבוי עד הרגע האחרון. הוא לא רצה לקום, כדי לשמוע את "פסק הדין" מפי שליח התליינים. הכי בפניהם יקום חייל לוחם המקריב את חייו למען עמו? הכי להם ימסור כבוד בקימתו? להם-ליורשי היטלר, לתלמידי הימלר, למשמידי עמו, לרוצחי שבויים? לא ולא. ודב לא קם. הם ניסו להכריחו לקום. והכוהו. הכו איש ההולך למות, רגעים מספר לפני הוצאת נשמתו.

כך הם רצחו את הארבעה: במרמה, בפחדנות ובהתעללות.

וכך מתו הארבעה: בשירה, באהבה אל העם, בבוז אל האויב הפחדני, באמונה בנצחון ובחרות.

לקראת המוות שרו. הם שרו את שירת התקווה הגדולה, את שירת שיבת-ציון, את שירת-הדרור, את שירת הנצחון.

ולבם השר היה עם עמם המעונה. עם כל הקדושים והטהורים שקדשו את השם מדור דור. עם ההורים הטבוחים, עם הילדים החנוקים, עם האחים השרופים, עם האחיות השחוטות, עם החותרים למולדת, עם הנודדים בדרכים, עם המגורשים לגולה, עם ההרוגים על החופים, עם המוכים, עם המושפלים, עם שוחרי-החופש, עם מאמיני הגאולה.

כי אכן למענם נלחמו ולמענם נפלו. למענם הקריבו את כל אשר להם, ולמענם החליטו החלטה עזה ממוות: להביא פדות לעם הזה או למות.

והם בזו לאויב. הה, כמה הם בזו לאויב הרצחני והבוגדני הזה, העושה את מלאכת היטלר כאשר פסוקי תהילים ודברי דימוקרטיה בפיו הטמא. כמה הם בזו למרצחים הללו ענודי המדליות, מטומטמי המוח, שכורי השנאה שבאו לחזות במותם וקיוו לשבירת רוחם. כמה הם בזו לחית הטרף הזאת, הרועדת מצמאון הדם ומפחד - מפחד מפני נקמת האלהים, שבוא תבוא.

כך נפלו גבורים.

כגושי פלדה עמדו מול מעניהם ומרצחיהם וכאנשי ברזל האמינו עד הרגע האחרון בנצחון עמם ובשחרור מולדתם.

וכאשר הנך רואה בעיני רוחך האבלה והגאה את ההיאבקות בין ענקי רוח בלתי-נכנעים לבין מרצחים פחדניים וטמאים: כאשר הנך חוזה כיצד הקדושה נצחה את הטומאה, כיצד הרוח נצחה את הכח הגס, כיצד הגבורה הנפשית נצחה את המוות - או אז יורדת לתהומי דמך אותה אמונה כבירה, שבקעה ממצעדם הבטוח ומלבם השר של מקדשי השם, מקדשי העם, ומקדשי המולדת.

נוחו על משכבכם, אחינו הגדולים, הטהורים. בהרי הגליל לא בודדים תהיו. מימי יוחנן מגוש חלב ועד יוסף הגלילי ועד שלמה מראש-פינה רוויים הרים אלה דם גבורים ומסלעיהם בוקע ההד הכובש של מלחמות גבורה של אומה נצחית ובלתי מנוצחת. אחיכם הם כל הגבורים הללו. ביניהם ואתם מקומכם לעדי עד.

a

קול נשמע ממעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים.

כפרו דמנו!

המשיכו להלחם!

הכריתו צר ואויב!

שחררו את הארץ!

הבו דרור וגאולה לעם המעונה!

נוחו על משכבכם, אחינו האהובים, הקדושים: -

דמכם יכופר.

נמשיך להלחם.

נכרית צר ואויב.

נשחרר את הארץ.

הארגון הצבאי הלאומי

בארץ ישראל