אחי אריה

עם אחי ורעי אריה בן-אליעזר נפגשתי לראשונה לפני למעלה מחצי יבול שנים, בכנוס העולמי של בית"ר. בכנוס ההוא, שנתקיים בשלהי הקיץ הגורלי של שנת 1938, התוכחנו, בנוכחותו ובהשתתפותו של ראש בית"ר, על דרך ההגשמה של הציונות הממלכתית. דובר בו, במפורש ובמודגש, על מלחמת שחרור שבלעדיה אין עוד לראות אפשרות של הקמת המדינה העברית בזמן הנראה לעין. הכרה זו באה לבטוי בשנוי אחת ממצוותיו של הנדר הבית"רי, שנוסח בכנוס קודם על ידי זאב ז'בוטינסקי. ראש בית"ר נתן את הסכמתו לשנוי המוצע. חובתי וזכותי לקבוע עובדה זו, באשר גם ביחס אליה כיזבו מחבריו של הספר המתקרא ,,תולדות ההגנה", בספרם, כי זאב ז'בוטינסקי התנגד להצעת הנוסח החדש, שנתקבל כביכול על אף התנגדותו החריפה. לא מיניה ולא מיקצתיה. האמת, הידועה לי באורח אישי, היא, כי זאב ז'בוטינסקי הסכים שבמקום המלים המקוריות ,,אכין זרועי להגנת עמי ולא אשא זרועי אלא להגנה" יהיה כתוב ,,אכין זרועי להגנת עמי ולכבוש מולדתי". מאז כך נודרים בני בית"ר את נדרם. בימים ההם של שנת 1938, היה ברור לכולנו, כי עלינו, מבחינה רעיונית, על דרך המלך ההיסטורית של מלחמת שחרור. ואך שאלת זמן היתה זו מתי ימצא הרעיון את בטויו המעשי.

אריה בן-אליעזר השתתף בכנוס ההוא כאחד מצירי ארץ-ישראל. הוא נאם בו. קולו המופלא עדיין מהדהד באזני. אבל גם את עיקר תוכן דבריו הריני זוכר. הציר הצעיר – כולנו, או רובנו, היינו אז בשנות העשרים לחיינו – הסביר, כי הנוער הלאומי בארץ-ישראל מוכן ללחום וגם להקריב את חייו על שחרור המולדת וכבושה. מאז נקשרה נפשי בנפשו. ולא נפרדו עוד, עד עצם היום הזה, דרכי המחשבה שלנו, גם אם נתפרדו, על פי צו הגורל, דרכי הנידודים ציונה.

* * *

כעבור ארבע שנים באתי, או שבתי לארץ ישראל. מה הן ארבע שנים בחייה של אומה, או באין סוף של קיום לאומים? אבל בין שנת 1938 לבין שנת 1942 התרחשו מאורעות, שבעקבותיהם נוצר עולם חדש וקמה תקופה היסטורית אחרת הן בשבילנו, היהודים, והן בשביל עמי תבל. המלחמה הגרמנית השניה, שהיתה כקודמתה אירופאית מתחילה, והפכה אף היא לעולמית, השתוללה בכל עוזה. יהדות אירופה כבר היתה שבויה, רובה ככולה, בידי עם המשמידים. גורלה נחרץ. גם אם ,,עוצבות" הדמים אך החלט במלאכת ההכחדה. נפתחו חזיתות חדשות אדירות. כמעט כל העמים התבוססו בדמיהם. אך רק דמו של עמנו היה הפקר. הוא לא נלחם; הוא הובל אלי מוות.

כזאת היתה השנה השלישית למלחמת העולם השניה. בשבילנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, היתה זו תקופה, אשר קשה ונוראה ממנה לא יתכן כלל. עמנו הורד לתהום דמים. המורה הגדול נסתלק. נשארנו לבדנו. אברהם יאיר, אשר אף הוא היה, אם כי לא באורח רשמי, בכנוס העולמי דוורשא, נרצח. מפקדנו הראשי, דוד רזיאל, נפל בקרב. אנא אנו באים? איך נמצא את הדרך? כולנו שאלנו שאלות אלו. יש ותשובה לא נמצאה. לעתים היו התשובות מרובות מדי.

בימים ההם של חיפוש דרך שאלתי ידידים: היכן אריה בן אליעזר? זכרתי את דבריו ואת שיחותינו ובטוח הייתי, כי הוא יוכל לתרום תרומה, אולי מן המכריעות, לא רק לבקשת הדרך אלא גם למציאתה. נאמר לי, כי הוא באמריקה. ברוך השם על אשר ניצול, אמרתי בלבי, אך חבל שאיננו פה, עמנו.

*  * *

כעבור שנה בא אריה לארץ-ישראל. הוא הגיע אלינו כשליחו של הוועד להקמת צבא עבר, שהיה במרוצת הימים לוועד העברי לשחרור האומה. מה רבה היתה שמחת הפגישה אחר הפרידה הממושכת! הסתבר, כי, כפי שאנחנו בארץ-ישראל שאלנו: היכן אריה בן אליעזר, כן הוא בא לשאול: היכן אנחנו? במלים אחרות, אריה ציפה, אף ממרחקים, למלחמה בשלטון הבריטי, הנועל את שערי הארץ בעצם ימי ההשמדה ההמונית, עליה כבר נודע אז ברבים. הוא בא למולדת להשפיע למען פתיחתה של המערכה או של מה שנקרא בלעז המקובל action direct שוחחנו בתקופה ההיא שעות רבות, לא רק בימים אלא גם בלילות, אשר בבחינתנו לא היה הבדל רב ביניהם:: אלה אף אלה אפלים היו. אמרנו איש לרעהו, כי אין דרך אלא אחת: להכריז מרד ולעשותו.

הייתי עדיין חייל בצבא הפולני שהביאני מרוסיה לארץ ישראל. רבים היו הידידים, אשר תבעו ממני לערוק מצבא זה. לא הסכמתי. הסיבות להחלטתי נראות לי כה מובנות, עד שאינני רואה צורך לעמוד עליהן. מי שלא אבה להבין אז, לא ירצה להבין גם היום. ומי שליגלג על ,,הרומנטיזם", יבושם לו הלעג. משיכת כתפיים תספיק בשבילו.

אריה הבין. אך הוא גם רצה שאשתתף באורח פעיל במערכה, בה הארגון הצבאי הלאומי עמד לפתוח. הוא לא דרש ממני לערוק, אך עשה מאמצים במרץ ובחכמה בלתי משוערים, כדי לשחררני מן השרות בצבא הפולני למען השרות בחיל המחתרת העברי. והוא הצליח. אמנם כן, מאמצים רבים נעשר גם לפני כן על ידי ידיד למען שחרורי; ראש וראשון לעשייתם היה שמשון יוניצ'מן ז"ל. אבל מבחינת התוצאה הישירה והחיובית יש לציין, כי שוחררתי מן הצבא הפולני בסוף 1943, הודות לעפלותו של אריה בן-אליעזר.

* * *

היינו יחד במחתרת. שרתנו יחדיו את האומה על ידי הארגון הצבאי הלאומי שהרים את נס המרד המזויין נגד השלטון הבריטי. אירה היה אחד מחמשת חברי המפקדה שנתמנתה אז ועליה נמנו, מלבדנו, יעקב מרידור, אליהו לנקין ושלמה לוי. ברבות הימים, ביחוד בתקופת ה,,סיזון" הנודע לשימצה נאסרו כולם, זולת אחד. הראשון בהם היה אריה.

עד למאסרו הוא הספיק להיות ממניחי היסוד לאיסטרטגיה ולטקטיקה של המרד, כפי שנעשה ע ידי הארגון הצבאי הלאומי במשך ארבע שנים ומעלה. שנינו זוכרים את הימים הקשים ביותר, ימי הנפתולים הראשונים, עם המעצרים והעוצרים והאבידות. מה נוראה היתה האחריות? מי שלא התנסה בה, לעולם לא יבין את אימתה. אריה היה לי, ולכל ידידיו, מקור כוח אדיר. נמשיך וננצח. כך היה רגיל לומר. הוא היה לנו כמעיין המתגבר לאמונה.

אחרי המבצע השלישי בתקופה ההיא, הלא היא התקפת המחץ המשולבת, תוך קרב ישיר על מפקדת הבולשת הארצית בירושלים ועל מפקדותיה ביפו ובחיפה, אמרנו איש לרעהו דבר מוזר, אבל בימים ההם הוא היה טבעי לחלוטין. באחד מטיולינו על שפת ימה של תל-אביב, בצאתנו ממלון ,,סבוי", בו ,,הסתתרנו" מפני רודפינו, אמרנו כך: ,,עכשיו כבר אפשר למות". לא היה ספק בעינינו, כי יהיה עמנו אשר יהיה, הנר שהודלק יהיה ללהבה גדולה, המרד יימשך יגבר וילך.

הגורל גזר אחרת. אריה נעצר זמן קצר אחר המבצע ההוא. ידידיו המשיכו ללחום בחזית הארץ-ישראלית. במקום אלה שנפלו, או נעלמו, באו מפקדים צעירים. לימים היה צריך למנות הרכב חדש לגמרי של מפקדת הארגון הצבאי הלאומי הלוחם. כך המשיכו חבריו של אריה בן-אליעזר ללכת בדרך, שהוא היה ממתוויה הראשיים. ובאשר לדרכו שלו במעצר בארץ ובמחנה הרכוז בגלות אפריקה הוא ייצג, בכבוד ובהדר, את העצורים,אסירי ציון, לרבות בריחתו הנועזת ממחנה אריתריאה – הרי פעלו זה הוא לתהילה לו, ואילו לדור כולו למופת וללקח.

* * *

אריה בן-אליעזר הוא אחד מאנשי הסגולה של דור התקומה, כפי שהכרתים בימי הנעורים, במגור המחתרת ובתנועה המדינית לאחר הקמת המדינה. נכונות ההקרבה שלו שיעור אין לה; לחכמת לבו ולתבונתו המדינית אין ערוך. הגם הוא בתיבלים? בתוקף הלוח, המנשיר דפיו, אין ברירה אלא להודות, כי גם רע אהוב זה, הצעיר ברוחו מעולי ימים, הנו כבר בן חמישים ותפילה שהיא הברכה, נישאת למרומים למענו ולמען כולנו: יתן לו האלוהים בריאות טובה ואריכות ימים. כולנו זקוקים לו. והוא עוד יזהיר בפעלו הלאומי.