אזהרה מפני תליות

קול ציון הלוחמת

לאחר מאסר הקצינים הבריטיים בידי אצ"ל - אזהרה מפני תליות

חיילי הארגון הצבאי הלאומי ומפקדיו עומדים דום לזכר חללי האומה, שנפלו בשדות-הקרב בגליל ובמפרץ חיפה. כבוד לחיילי ההגנה, שגופותיהם נתרסקו, אך זכרם קודש לעדי עד, במלחמת החופש; כבוד לחיילי לח"י, שמלאו את חובתם עד תומה ועמדו בעוז נגד כוחות אוייב עדיפים, אכזריים וצמאי דם ולא נטשו את נשק החופש כל עוד נשמה באפם.

כבוד לגבורתם; תהילת נצח לזכרם. דמם לא לריק נשפך; חייהם לא לשוא הוקרבו. מדמם - דם גבורים וקדושים - יצמח עץ החיים לעמנו, עץ החופש לארצנו.

שלושה פורעים, שנתמנו על-ידי שלטון הדמים הבריטי, דנו למוות, בניגוד לכל חוק, שני צעירים עברים, שני בנים נאמנים לאומה, שני גבורים, שעמידתם עוררה התפעלות בקרב אחים וזרים גם יחד.

בקשר עם נסיון הרצח המתועב, שנעשה בידי המשעבדים הבריטיים, עשינו אנחנו נסיון - את הנסיון - להוציא את הנידונים מידי התליין, כי צריך שיהיה ברור לכל: אנחנו לא נפקיר את חיילינו לא לתליין הבריטי ולא לחסד הבריטי. ואין לך מחיר בעולם שלא נהיה מוכנים לשלם, למען קצץ את היד הפושעת, בטרם תרד על צווארם של אחינו. המצב שנוצר הוא רציני - רציני כמוות. ובמצב זה רשאים היינו לקוות, שאלה המבטאים, כביכול, את דעת הקהל, אלה המתיימרים להדריכה, יגלו מידת אחריות ונאמנות המתאימה לימי מסה ומבחן. התאכזבנו מרה. העתונים העברים, שהודרכו על-ידי מי שהודרכו, לא התקוממו נגד פסק הדין הקטלני, שהוצא בפעם הראשונה על יסוד חוקי הרצח, המכונים חוקי חירום - אותם חוקי החירום, אשר עליהם הודיעו דוברי הצבור הרשמיים, כי לעולם לא יכירו בהם ולעולם לא ישלימו אתם. בחצי פה, מתוך, הסתייגות הרת-אסון, ביקשו העתונים העברים רחמים על שני הנידונים.

ואנחנו לא רחמים נבקש מאת משעבדי עמנו ומשמידיו. בחורינו מוכנים לצעוד לקראת הגרדום באותו בטחון נפשי ובאותה גאווה פנימית, הפועמת בלבם, עת הם הולכים לשדה הקרב. אולם הם יודעים, כי כל עת- נשמה באפנו, ייעשה הכל - הכל - כדי להתיר את החבל, או שייעשה הכל - הכל - כדי לנקום את דמם ולשלם לאויב כפל כפליים. והם שוב למדו, כי לא לשוא שמו מבטחם במשפחתם הלוחמת.

ואילו העתונים העברים, מלבד יוצאים מן הכלל מעטים, כמעט דחפום לזרועות המוות. בראש המסיתים צעד, כרגיל, עתון הקוויסלינגים פושטי הרגל; עתון זה, "המשמר" שמו, מצא לנחוץ לקבוע, את אשר לא קבע הקטיגור הבריטי, דהיינו: "כי שני הנידונים ביצעו מעשי טירור" לצדו התייצב, לא בפעם הראשונה, בטאון הגבירים התבוסניים, שעורכו, במקום לספר לקוראיו את האמת, פטפט, מתוך התרפסות מבישה, על "פגיעה מחפירה בגופם ובנפשם של קצינים בריטיים".

כל זה נאמר ונכתב, בשעה שמיניסטר המלחמה הבריטי, התחנן לפני צירי הפרלמנט, שלא יגידו מלה אחת יתרה, שמא היא תגדיל את הסכנה, הצפוייה לקצינים הבריטיים. כך חרד מיניסטר בריטי לחייהם של בני עמו; ואילו עתונים שלנו ומדינאים שלנו - או אלה החושבים את עצמם למדינאים - מפטפטים בראש חוצות, עת מלאך המוות מרחף מעל שני צעירים עברים מצויינים.

לפיכך יש לנו הרשות לומר לכל אלה בגלוי ובקצרה; לשתוק! שלנו הוא הדם, שלכם הפחד; שלנו הדם, שלכם ההתרפסות. אם אין אתם מוכנים לדרוש - לא לבקש בקול ענות חלושה, כי אם לדרוש - את ביטולם המיידי של פסקי-דין מוות, שהוצאו על חיילים עברים, אל תתערבו, אל תשבחו ואל תגנו, תנו לנו לנהל את הענין שלנו ובחרו לכם למאמריכם נושאים אחרים, המעניינים אתכם יותר מחייהם של לוחמים עברים השופכים למען המולדת לא דיו שחורה על גבי נייר, כי אם דם אדום במערכות החופש.

וגם מר שרתוק יואיל לא לתת לנו פקודות. כי פקודות אין אנו מקבלים מאיש, לא כאלו הבאות ממועדוני עתונאים ולא כאלו הבאות אלינו בגלי הרדיו. אנו חוזרים: פקודות אין אנו מקבלים מאיש. פקודות הננו מקבלים אך ורק ממצפוננו. והעם כולו למד במשך השנים הללו, כי זהו מקור לא אכזב להחלטות עזות ושקולות כאחת, להחלטות, שמניעיהן היחידים הם: נאמנות, מסירות, הקרבה ותבונה אמיתית.

אך מר שרתוק מצא גם לנהוץ לכנות את המעשה שלנו, אשר כל העם וכל העולם החפשי עומד מאחוריו, "מעשה טירוף". לכך, מר שרתוק, נשיב לך בפשטות: רבים הם המעשים שלנו, שאתה כינית במשך השנים האחרונות, "מעשי טירוף", ושעליהם מוכרחים לחזור עתה כל כוחות האומה. למד, איפוא, מן הנסיון, והיזהר בשימוש בכינויים בלתי-דיפלומטיים. יותר לא נגיד. אך מר שרתוק אינו צריך לנצל לרעה את העובדה, שלו יש חופש ויכוח ואילו חופש הויכוח שלנו מוגבל, מפני שהגבלנוהו לטובת הענין.

הרינו למסור הודעה:

"קול ישראל" מסר היום, בשידורו האנגלי, הודעה, ממנה נובע, כי שחררנו את שני הקצינים הבריטים שהיו שבויים בידינו לפי פקודה, אשר יצאה מאותו מקור ביום החמישי שעבר.

הודעה זו משוללת כל יסוד.

"קול ישראל" אינו מוסמך לתת לנו שום פקודות. את שני הקצינים הבריטיים שחררנו - ואת השלושה לא שחררנו - כתוצאה של שיקול והחלטה שלנו בלבד.

מחר יועמדו בפני בית הדין הצבאי של הכובש הבריטי שלושים חיילים עברים[1] שנפלו בשבי האויב. הם יישפטו, בניגוד לחוק ולנוהג הבין-אומי, לפי חוקי חירום בריטיים, לפי חוקי החירום הנאציים, המאיימים עליהם במוות. שלושים בנים נאמנים של עם ישראל עומדים בצל התלייה. אנו בטוחים, כי הם ימלאו את שליחותם בנאמנות, בשקט נפשי ובגאווה פנימית, כשם שהם בטוחים, כי אנחנו, אחיהם הנלחמים במעמקים העליונים של המחתרת. נוסיף להלחם, ולא נפסיק להלחם, עד הנצחון.

ואם תורם עליהם היד הפושעת; אם גוזלי מולדתנו ינסו להוסיף חטא על פשע ולנטוע בארצנו השדודה עצי תלייה, אזי, ידעו השליטים: אנחנו נקים להם בראש חוצות שדרות של תליות בריטיות.

אין אנו רוצים בכך. אנחנו חיילים של אומה גדולה ותרבותית. בקרב הננו מפילים הללים, בקרב הננו נופלים חלל, לזרא לנו לפגוע בשבויים מחוסרי מגן. אולם יודעים אנחנו, כי מלבד חוקי המלחמה הידועים, קיים גם בכל מלחמה חוק הרפרסליה, חוק התגובה, ואנו נפעילו בלי רחמים, אם המשעבדים יעיזו להפר את החוקים היסודיים של המלחמה.

הבריטים שוכחים לפעמים מי עומד נגדם במערכה זו. על כן כדאי להזכיר להם, שעומדת מולם אומה, המרגישה בכל נימי נפשה, כי אם היא לא תשיג בקרוב בימינו את מטרתה, הרי חרב וכליון יהיו מנת חלקה בין כה וכה. מי שנלהם בהכרה כזו - ובתקופת מאידנק ירדה ההכרה הזאת לתהומי דמנו - מוכן לכל.

ואכן אנחנו מוכנים!

שודר ביום כ"ד בסיון תש"ו (23.6.46).

[1] שלושים חיילים של הארגון הצבאי הלאומי, שנפלו בשבי, לאחר שהוקפו כוחות אויב אדירים, עם שובם ממיבצע חבלה נרחב בקווי הרכבת ומתקניה בדרום הארץ.תהומי דמנו - מוכן לכל. ואכן אנחנו מוכנים! שודר ביום כ"ד בסיון תש"ו (23.6.46).