אזהרה מפני חינוך למינכן

 אזהרה מפני חינוך למינכן 

(מעריב, 2.7.1976)

א.

אחד מראשי מפ"ם תבע "לחנך" את הציבור לנסיגות עמוקות, ובכל "שלושת" הגזרות, כפי שנאמר בעברית הרשמית, המשובשת, של ימינו, אבל מנהיג אחר של מפ"ם שמע מחיאות כפיים, ונבעת, אף נבהל. בכנס מפלגתו, כל אימת שהוזכרו הנסיגות העמוקות, פרצו תשואות סוערות. הוא הזהיר מפני תופעה זו, אך לא קרא לה בשמה. במקומו, אתן לה את הכינוי הנכון. חינוך? ודאי. לְמָה? למינכן במזרח התיכון.

למדנו, מתקופת מינכן המקורית, כי מי שהבטחת שלום כוזבת בפיו, זוכה, בחוגים מסוימים, לתשואות חן חולפות, אפילו הוא מביא מלחמה וממיט אסון על עמו.

דלדייה, ראש ממשלת צרפת, בספטמבר 1938, ציפה בפעימות לב לנחיתת מטוסו בפריס, אחר ועידת הארבע בבירת באווריה. הוא נדהם לראות בשדה התעופה המון מריע לכבודו. לקראת הוועידה המבישה ההיא נתקיימה ישיבת הפרלמנט הבריטי. כאשר נוויל צ'מברליין הודיע על יציאתו למינכן, קמו תומכיו על רגליהם, הטילו ניירות באוויר, צעקו, צחקו, בכו מרוב שמחה ואושר. עם שובו ממינכן, וכן מגודסברג, נתבל נושא המטרייה מוכה הסנוורים כמנצח. הוא עצמו היה בטוח, כי "הציל" את השלום. בידו היתה פיסת נייר שעליה התנוססו שתי חתימות, שלו ושל היטלר, והוא, צ'מברליין, הפרגמטי מאוד, נפנף בה בהתלהבות וטען, כי שוב בא מגרמניה "שלו עם כבוד", כאילו היה ד'יזרעאלי השב מוועידת ברלין. במהרה נתברר, כי במינכן איבדו שתי המעצמות המערביות הן את השלום והן את כבודן. גיבורי הכניעה לא פייסו את התוקפנים, על ידי הנסיגה העמוקה בלב אירופה, אלא הגבירו את התוקפנות.

אלה, המטיפים לנסיגות עמוקות אצלנו, לא יביאו, אינם יכולים, להביא שלום. עובדה זו גלויה היום לעין כל, זולת מי שסינוור את עצמו. אבל הטפתם, המלווה במחיאות כפיים, משרה בינתיים על הציבור רוח נכאים, מחנכת לכניעה, גורמת לחולשת דעת, מזמינה לחצים, עלולה להביא לאובדן כל סיכוי לשלום. חובה היא להזהיר, בעוד מועד, מפני "חינוך" זה למינכן.

ב.

בחודשים האחרונים חלה, בחוגי המערך, הידרדרות מדאיגה מן העמדות שהיו, או נחשבו, מקובלות על כל סיעותיו. אין לחזור לקווי ה-4 ביוני 1967; אין להסכים להקמת מדינה פלשתינית בתוך ארץ ישראל המערבית. שני כללים אלה, כפי שנוסחו על דרך השלילה  מהם לא תהיה נסיגה לעולם. כך הבטיחונו דוברי המערך תשע שנים, כמעט תמימות. הבטחה זו היתה, באחרונה, חסרת תוקף. לא שוליים מטורפים, אם להשתמש בעברית החקיינית, אלא חוגים רמי מעמד ורבי-השפעה נוטים יותר ויותר לביטולם של שני האיסורים העקרוניים האלה.

בעקבות ועידתה של מפ"ןם, אם כי לא בקשר עמה, החליטה המשמרת הצעירה של מפלגת העבודה לתבוע במפגיע היתר לרעיון הקמתה של מדינה פלשתינאית, זו המדינה "השלישית" בין הים ובין הירדן, אשר עד עתה הוצאה במודגש מכלל תכניותיה של מפלגת השלטון. דווקא אנשים הטוענים לפרגמטיזם, חייבים לזכור, על פי נתוני המציאות, כי לו תכניתם החדשה היתה מתקבלת, היו יהודה, שומרון ועזה נמסרים לשליטתם של עראפאת וקדומי, ג'יבריל וחבש, מחוטפי המטוס לאנטבה. אפשר לומר, כי מאז חינגת מינכן, עדיין לא נמסר לאויב שואף הכחדה בסיס כה מוכן לפעולות איבה, להמשכן והגברתן. ואף על פי כן כבר נשמעת, מאותו חוג נכבד, הדרישה המפורשת לשקול בחיוב אפשרות של הקמת מדינה פלשתינית.

מר אבן, העומד בראש חוג אחר במפלגתו, הכין נייר, שבו מוצע לא לשלול "בכל התנאים", הקמת מדינה כזו, אם לא תהיה בשלטונם של ארגוני המרצחים. אופיינית העובדה, כי המחבר הנכבד, המתפאר גם הוא בגישתו הפרגמטית, מציג תנאי על-דמיוני, אשר בנו ובין המציאות הנראית לעין אין קשר כלשהו. כל מדינות ערב מודיעות ומדגישות, כי ישראל חייבת לפנות את יהודה, שומרון ועזה, כדי למסור אותם "לנציגות המוסמכת של העם הפלשתיני". מי היא אותה נציגות? לשאלה זו השיבו גם שרי החוץ של מצרים וסוריה משנפגשו בריאד. הם תבעו נסיגה מוחלטת של ישראל לקווים שקדמו למלחמת ששת הימים, הקמת מדינה פלשתינית ביהודה ושומרון ועזה, והגשמה מלאה של החלטות הוועידה בראבאט. ואילו בוועידה הכל-ערבית ההיא הוחלט כי ארגון המרצחים העראפאתי הוא בנציג המוסמך, והיחידי, של העם הפלשתיני וכו'. בעוד כך שבים ומחליטים אויבינו, מהלכים בקרבנו חולמים בהקיץ, מפיצי אשליות המציגים "תנאי" למציאות: אמנם, מוכנים אנו למסור שטחי ארץ ישראל, אבל עראפאת ומרעיו אל ישלטו בהם. משל למה הדבר דומה? לוּ צ'מברליין ולורד רנסימן היו אומרים: אפשר, או צריך, למסור לגרמנים את חבל הסודטים ובלבד שהיטלר והימלר לא ישלטו בו ובהם... אבל אפילו הם, שהפעילו את לחצים הנודע על בנש, לא השמיעו באוזניו אווילות מַטעה כזו.

ג.

נתבונן עתה בסוגיה השנייה, הלא היא הנסיגה אל הקווים מלפני 4 ביוני 1967 עם תיקונים לצורכי ביטחון "הכרחיים" או "מינימליים", אשר עליה ועליהם כבר מדברים בגלוי לא רק במפ"ם אלא גם בחוגים מסוימים של מפלגת העבודה. ההגדרות הללו, על כל גלגולי הלשון שבהן, מעלות, בידיים יהודיות או ישראליות, את התכנית, אשר הוצגה לנו בדצמבר 1969 על ידי מזכיר המדינה מר ויליאם רוג'רס. ממשלת ישראל דחתה אז את התכנית ההיא פה אחד. ראש הממשלה, הגברת מאיר, קיימה שיחה עם כתב ה"ניו-יורק טיימס", הזכירה לו את פרשת מינכן ואמרה, כי כל ממשל בישראל, שהיתה מקבלת את תכנית רוג'רס, היתה אשמה בבגידה כלפי עמה.

מאז חלפו כשש שנים. על אף הפחדים מ"לחץ" אשר ישראל כביכול לא תוכל לעמוד בו, לא הוגשמה התכנית הנושאת את שמו של מי שקדם לד"ר קיסינג'ר, אבל בינתיים חל כרסום עמוק ומסוכן בעמדותיהם של "חוגים" במערך, אשר בשמו, בשעתה, אמרה הגברת מאיר את דבריה הקיצוניים בחריפותם. היום יש במערך אישים ומרכיבים חשובים, המתפארים בכך, שהם מוכנים לאמץ את רעיון התיקונים "המינימליים" בקווי ה-4 ביוני 1967. חבריה של ראש הממשלה לשעבר עברו כברת דרך, הלא כן?

זוכר אני היטב, כי בימים ההם סיפר לנו שר החוץ מר אבן, שהוא דחה את עמדת האמריקנים. הם אמרו לו שלא ייתכנו אלא תיקונים לא משמעותיים בקווים אשר קדמו למלחמת ששת הימים, ואילו הוא אמר להם, ביחס לגיזרה המזרחית, כי יהיה צורך בשינויים טריטוריאליים משמעותיים (המקור שנחרת בזיכרוני: Substantial territorial changes). אז גם נתקבלה על דעת כל חבריה של מפלגת העבודה גדרתו של לוי אשכול ז"ל, לפיה הירדן יהיה גבולה הביטחוני של המדינה.

אף עמדות אלו עורערו עד היסוד. ביום השישי שעבר פרסם מר אבן מאמר, שבו העלה על נס את "עקרון" החלוקה ושירטט קווים, גיאוגרפיים ודמוגרפיים, לתכניתו. הגבול הבין-לאומי, כתב, יעבור מערבה לנהר הירדן; וחשוב הוא, כי במדינת החלוקה המחודשת יחיו למעלה מחצי מיליון ערבים ולא יותר. החשבון המספרי הוא ברור לחלוטין. מר אבן מציע לסגת גם מרצועת עזה. 540 אלף זה מספר האזרחים והתושבים הערביים החיים בירושלים ובתוך הקווים הקרויים ירוקים. אפשר גם היה לשאול, מתי החליטה מפלגת העבודה לבטל את ההחלטה שלפיה חבל עזה הוא חלק בלתי נפרד של מדינת ישראל אבל האמת היא, כי שום תהייה לגבי החלטות, אשר תוקפן לא פג, לא תועיל לגבי תהליך של כרסום מינכני. אם נשואי פנים, קרואי עדה כאלה אומרים: בלי עזה, או "תיקונים זעירים", מה יגידו זרים? תמיד תצוף השאלה, האם הללו, היושבים בבירות תבל ומקשיבים ורושמים, חייבים להיות פרו-ישראלים יותר מישראלים ידועי שם?

יש עוד משהו אופייני  במאמרו של שר החוץ לשעבר, המתעתד לבקש את מפלגתו, כי תמנהו מועמד לראשות הממשלה. בשבילו חלוקת ארץ ישראל המערבית האו עיקרון, שאינו ניתן לערעור. מתי, ומי, נתנו לנו? כדאי לצטט: "אין אזכור רציני למושג החלוקה בספרות הציונית או הבין-לאומית לפני 1937. הרעיון מזנק מפיו של הוגה יחיד – במפתיע וללא שלבי התלבטות מוקדמים. מדובר בפרופסור באוקספורד, רג'ינלד קופלנד"... בקיצור פשטני: פרופסור קופלנד קבע, בשלוט הבריטים בארץ ישראל בשנת 1937, כי יש לחלק את ארץ ישראל; כעבור 40 שנה, צריך לשוב ולחלק את ארץ ישראל, בשלוט היהודים בה.

אין נפשי לביטויים חריפים. אבל מותר, אף חובה לשאול, מה קורה לעם הזה, אם אחד מדובריו מסמיך את יחסו לארץ מולדתו על הגיגיו של הוגה יחיד – פרופסור רג'ינלד קופלנד מאוקספורד! עם ישראל וארץ ישראל מימי קדם ועד ימינו. כלום יש צורך לשוב ולהזכיר את הקשר ביניהם, את הדבֵקות שלו בה, את מלחמותיו עליה, את קרבנותיו למענה, את תפילותיו אליה, את שאיפתו הנשנית לשוב ולחוננה. עם עזה. ארץ כזו. היסטוריה כזאת. עם כל אלה, ואחר כל אלה, קם בשנת 1937 לספירתם פרופסור רג'ינלד קופלנד מאוקספורד וקובע, כי יש לחלק את ארץ ישראל – ודברו מן הדין שיקום. לא אכחד, כי בקוראי על העיקרון המחייב ומבשרו, התעצבתי אל לבי. עד כדי כך, הגיע הניכור העצמי? היהדות יודעת את המושג של תורת משה מסיני. בא אחד ממנהיגיה של מפלגת השלטון ומציע לנו, לגבי ארץ ישראל, את תורת קופלנד מאוקספורד...

ד.

מה זאת מינכן? דווקא על פרשה בין-לאומית זו, שאירעה לפני פחות מארבעים שנה, יש לשוב לספר, כי יש בה אזהרה לכל העמים, בכל התקופות.

אומה קטנה, דמוקרטית, מקיימת זכויות האדם, חידשה את עצמאותה אחרי מאות שנים של שעבוד. באחד הימים היא נדרשת למסור חלק מארצה. מתחילה, הכל דוחים את התביעה התוקפנית. האומה המאוימת שומרת על עמדה איתנה. התוקפן אינו מרפה ממנה. אמנם, הוא מעולם לא שלט באיזור, אשר את מסירתו הוא תובע, אך יש לו נימוק דמוגרפי. באיזור הזה, אשר שמו הסודטים, חיים גרמנים. יש לתת להם את הזכות להגדרה עצמית, לפי הכלל שקבע, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון. התעמולה הערמומי לזכות ההיפרדות בשם הגדרה לאומית עצמית גוברת והולכת. תלווה אליה מסע עולמי אדיר נגד "הרדיפות" שמהן סובלים תושבי הסודטים. מושמעים איומי מלחמה, אם לא תהיה "תזוזה", אם לא יחול במהרה שינוי בסטטוס-קוו.

מתחיל הכרסום בקרב ידידיה של האומה הקטנה, של צ'כוסלובקיה. הם מביעים דעתם, כי "בכל זאת" יש משהו בטענת הגרמנים. תושבי הסודטים אינם צ'כים ואינם סלובקים, מדוע באמת ישלטו בהם הצ'כוסלובקים? גרמנים רוצים להתאחד עם גרמנים, מדוע נמנע מהם להגשים את רצונם? באחד הימים כותב עיתון בעל מעמד בין-לאומי, בעל השפעה באוקספורד ובקיימברידג' ובחוגים אינטלקטואליים אחרים, כי אולי מוטב באמת, גם לצ'כוסלובקיה עצמה, כי היא תהיה, מבחינת האוכלוסייה, יותר "הומוגנית" על ידי שתמסור (במקור: to cede) את החבל המאוכלס מעיקרו על ידי גרמנים. ואת השלום, כמובן, צריך להציל. אומה קטנה, המתעקשת בעמדתה, אין להרשות לה לסכן את שלום העולם. איך, אפוא, מונעים מלחמה? באיטיות, אך בשיטתיות מוחדרת ההכרה, כי הדרך להצלת השלום היא בקבלת החלטות נועזות. מה הן? העוז תובע, כי גרמניה תקבל את כל אשר היא דורשת בשם הזכות להגדרה לאומית עצמית. כך ייעשה צדק, וגם יינצל השלום. באחד הימים ההם משגר ראש ממשלת בריטניה, בעקבות התיווך של שליחו המיוחד, הלורד רנסימן, מברק להיטלר לאמור: "ברור לי, כי הנך יכול לקבל את כל עיקרי (דרישתך) – בלי מלחמה". נועז מאוד. וגם מחוכם.

מתחל, מופעל וגובר הלחץ של כל מבטיחי השלום ורודפיו על ממשלתו של העם הקטן. הוא עצמו תובע לא להיכנע לתוקפנות. הוא מוכן להתנגד לה. הוא דורש, כי תסופר לו האמת על התביעות והלחצים. כך היה באביב 1938. אבל בינו ובין הסתיו נעשה כרסום מתמיד גם בעמדתו. מבטיחים לו ערבויות בין-לאומיות. אומרים ל, כי מדינתו, שתהיה יוחתר הומוגנית, תוסיף להתקיים; כי לא תהיינה עוד שום תביעות נוספות כלפיה. אמנם הסודטים הם גם קו הגנה רב-חשיבות. זה גב ההר של צ'כיה ובו ביצורים אדירים. אבל, אומרים לו, מה ערכו, בימינו, של שטח מבחינת ההגנה? יש מטוסים... כך נמשך הכרסום, החינוך לקראת הבלתי נודע: מינכן. בא היום. האומה האמיצה נכנעת, כי רוחה נשבר בקרבה. התוקפנים נפגשים עם הידידים. הראשונים מקבלים את כל דרישותיהם – בלי מלחמה. האחרונים תובעים לקבל את ההחלטה הנועזת ביותר: להיכנע ללחץ. מינכן. בלונדון תשואות. בפריס מחיאות כפיים. וההמשך? מספיק להזכיר שני תאריכים: .... ספטמבר 1938.

ה.

יש להזהיר את כל היהודים ללא הבדל השקפה או מפלגה, מפני החינוך המפרק לעוז מזויף של הכניעה מסכנת העתיד. וכדי להוכיח, כי העוז האמיתי, המציל, המבטיח את העתיד, הוא בעמידה איתנה, נזכיר כפי שעשינו השבוע, את השבת הקרויה שחורה, מלפני שלושים שנה.

מה היה אז כוחנו? כמה יהודים היינו בארץ ישראל? אילו חיילים ניצבו ז נגדנו, שנשלחו מארצו של פרופסור רג'ינלד קופלנד, כדי לכפות עלינו את המדינה הפלשתינאית? ואף על פי כן, לא היה שום ספק בליבנו, כי, לא בכניעה, אשר לה גם אז הטיפו מנהיגים נכבדים, אלא בהתנגדות לרשע, נזכה לטוב, לשחרור האומה. וכך היה, האין זה לקח, השאוב מן הניסיון, או מן האמונה, שעמדה במבחן הניסיון?

בימים ההם ישבו עדיין בבתאי המווחת שני לומים, אשבל ושמחון. אנחנו, במחתרת, עשינו הכל כדי להצילם – היצלנום מעץ התלייה. אך בשבת השחורה הם עדיין לא ידעו. ומה כתב מייק, הלוא הוא מיכאל אשבל, ב-29 ביוני 1946? יומנו נתגלה באחרונה ופורסם בספר נפלא, אשר כולנו, ובייחוד בני הדור הצעיר, צריכים לעיין בו. (עלי בריקדות, יומן הכלא של מיכאל אשבל, הוצאת ספרים "הדר", ערך פרופ' יוסף נדבה). אביא ממנו שתי פיסקאות קצרות:

            "בשעות הבוקר התקיפו חיילים בריטיים יישובים רבים וכמו כן אסרו את חברי הנהלת הסוכנות ופרצו למשרד הסוכנות. אכן, הם הורידו סוף-סוף את המסווה מפניהם והחליטו לחסל את התנועה הציונית וכך לשים קץ לשאיפות העם העברי לחיים. עכשיו יכירו מי הם האנגלים אפילו אלה שעד היום עוד פקפקו בצביעותם. היום הכל נגמר. הגשרים נהרסו לפני שבוע. עברנו את "הרוביקון". אין לסגת לאחור. מלחמה לנו בכובש! מלחמת קיום!"

ומה אומר הלוחם-המאמין לאחר שבוטל פסק דין המוות? הוא מספר על מסיבה שנערכה ליוסף שמחון ולו בתא 31. מייק פנה אל המסובים בדברים שהוא רשם, ואשר אני קראתי אותם בפעם הראשונה, אחר 30 שנה, בהתרגשות שלא אוכל לתת לה ביטוי:

            "חברים לנשק! רק עכשיו רדתי וחזרתי אל החיים ואין אני ידוע איך להביע את שמחתי. אני מודה לכם על קבלת הפנים שערכתם לנו. הרשו לי להביע בפניכם את תודעתי הרבה למפקד ולכל אלה אשר עשו להשגת חנינה זו... לכן אני מבטיח לכם, בנוכחותכם, שהחיים האלה שניתנו לי אינני מקבל כמתנה. קיבלתי הלוואה ועלי לפרוע אותה. במעשיי להבא אשתדל להוכיח שהנני ראוי לכבוד זה שקיבלתי מידיהם. הנני מרגיש את עצמי כבן לןמשפחת לוחמים ואת משפחתי זו אני אשרת עד טיפת דמי האחרונה. לעמן המדינה העברית אשעבד את תועלתי אני, תועלת ביתי ותועלת מעמדי!".

*    *   *

באמונה זו ניצחנו, ויצאנו מעבדות לחרות. באמונה כזאת, נגבר ונבהטיח את שלומם ועתידם של ילדינו בארץ ישראל.