אוריינטציה סובייטית
כותב הטורים האלה אין לו כל תביעה להקרא ידיד המשטר הסובייטי. לעומת זאת יש לו ידיעה יסודית למדי באידאולוגיה הסובייטית וגם בפסיכולוגיה ובמציאות הסובייטיות. על כן הוא מוצא עוז כנפשו לנסות ולהבהיר שאלה, שכבר כתבו עליה עד בלי די. זוהי – השאלה בדבר "אוריינטאציה סובייטית".
הבה וננסח, או נזכיר לקורא אמתות פשוטות אחדות, ששוכחים עליהן מתוך להט הפולמוס בעתונות. ננסה נא לדון בנושא במלוא כובד-הראש שהוא ראוי לו. ברצוני להיות לעזר לכל אלה בקרבנו, שמחשבתם נבוכה במקצת בהשפעת כל הדברים שהם קוראים ושומעים בענין רוסיה הסובייטית. ברצוני לעזור להם לברר וללבן לעצמם את קו המחשבה המחייב, לדעתי, כל ציוני, וכל צה"רי בפרט.
ב.
ראשית יש להבחין בין תורת הציונות לבין המציאות בארץ ישראל. אין זה אותו דבר עצמו, אף על פי שהמציאות הארצישראלית נוצרה תודות לתורת הציונות.
מצד אחר, יש להבחין בין תורת הקומוניזם לבין ברית המועצות. אף כאן – שני דברים שונים, אם גם קשורים הם זה בזה. ברית המועצות יש לה גבולות, ואילו האידאולוגיה הקומוניסטית אין לה גבולות, ומלבד מה שהיא שוררת ברוסיה, הריהי חלק ממציאותנו בארץ ישראל ועניננו הפנימי.
קיימת איפוא שתי בעיות נפרדות: יחס הציונות אל הקומוניזם, והיחס של המדינה העברית העומדת לקום אל ברית המועצות. ועוד בעיה שלישית: הציונות בברית המועצות והקומוניזם במדינה העברית. כל אחת מבין שלש בעיות אלו, יש לדבר עליה לחוד, כדי לבוא לידי מסקנות סופיות בנוגע ל-"אוריינטאציה הסובייטית".
ג.
יחס הציונות אל הקומוניזם ברור לגמרי. אין שנים אלה עולים בקנה אחד. יש לבחור ביניהם. הציונות מחייבת ריכוז של המוני ישראל בארץ ישראל, שיתוף פעולה בין מעמדי, אחדות של האומה ומאבק למען המדינה העברית. הקומוניזם פירושו – פיזור של המוני ישראל בעולם כולו, מלחמת מעמדות בארץ הגולה ומאבק למען שלטון סובייטי תחת דגל סובייטי.
מזיגת יסודות אלו, השונים במהותם, אינה מביאה לידי סינתיזה ביניהם, אלא לידי כך שהם מתישים זה את זה. כשהציונים שרים את ה"אינטרנציונל", פוחתים הסיכויים למדינה העברית. כשהקומוניסטים שרים את ה"תקוה", שקט ושלוה בלב הבורגנים. בפיסיקה ידוע התופעה של "אינטרפירינציה של קרנים". כששתי קרני אור מכוונות לנקודה אחת, אין האור גובר בנקודת הצטלבותן, אלא נוצר שם כתם אפל. "כתם אפל" זה בולט מאד במציאות הפוליטית והחברתית של ארצנו הקטנה. אלמלא "האפלה" המחפירה בציונות בשלושים השנים האחרונות, זה כבר היינו מקימים מדינה עברית בארץ, ולא היינו אנוסים לבקש מאומות העולם שישלחו כוח מזוין לשם ביצוע החלוקה.
ללמדך: התיאוריה של הקומוניזם הבינלאומי מכניסה בלבול-מוחין בציונות ומשתקת אותה, וההתנגדות לתיאוריה זו הריהי איפוא חובתנו הלאומית הראשונה. זהו עניננו הפנימי: מלחמה לנפש הדור, שאי אפשר לנו לוותר עליה. בשום פנים אין לראות את ה"אוריינטאציה הסובייטית" ככניעה לאידאולוגיה הקומוניסטית.
ד.
פרשה אחרת היא – יחסנו אל ברית המועצות. יחס זה אינו תלוי בתורת הציונות, וגם לא בקפריסות של פלוני ופלמוני; הריהו, בפשיטות, תוצאה של יחסי ברית-המועצות כלפינו. רק מוכי שגעון הגדלות יוכלו להעמיד את ארץ ישראל ואת הענק הסובייטי זה בצד זה. רק מי שחסר את חוש ההומור, יוכל לקרוא לברית המועצות בשם "בעל ברית שלנו". מי שמדבר על "בעל ברית" באספת עם בתל אביב, לא היה מוצא עוז בנפשו לחזור על מלה זו בפני מר גרומיקו או מר צאראפקין. הישוב הקטן אינו, כמובן, "בעל ברית" לברית המועצות, - כמו שמעולם לא היה בבחינת "יריב" ביחס אליה.
עד עתה התעלמה ברית המועצות ממציאותנו, וראתה את ארץ ישראל כארץ ערבית טהורה. התמורה שחלה ביחסה של ברית המועצות כלפינו, מביאה מיד, באורח אבטומטי, לידי תמורה ביחסנו כלפי ברית המועצות.
אולם ההבדל ביחסי הכוחות הממשיים בין שני גורמים מדיניים אלה, - "ברית המועצות" ו"מדינה עברית בדרך" – הוא ממין כזה, שהדבר הבא כאן בחשבון, אינו "ברית", אלא חסות של מוסקבה ותמיכתה בתנועה הלאומית העברית.
הואיל ותמיכה מאת מעצמה גדולה אינה מתת אלהים, חייבים אנו לדעת איזה מחיר היא תובעת תמורת עזרתה, ומה נוכל מצדנו להציע לפניה. זוהי הגישה הממשית היחידה. אמנם אביונים אנו, אך כבודנו עמנו, ועלינו לדעת מה הדבר שמצפים לו מאתנו, ואם הסעד של מוסקבה הוא כפי הישג-ידנו.
ה.
בשנים הראשונות לקיומו של המשטר הסובייטי, עשו הציונים הרוסים מאמצים נואשים לשכנע את הממשלה הסובייטית, שהמדינה העברית לא תעמוד לשטן למהפכה העולמית. מאמצים אלו עלו בתוהו. המדיניות הסובייטית השקיפה על ארץ ישראל מנקודת מבטה של הייבסקציה בלבד. מיליוני יהודים ברוסיה ובמרכז אירופה נחוצים היו לקומוניזם במקום, והקומוניזם מאן לוותר עליהם לטובת מפעל מפוקפק, ומה גם שאותו מפעל לא היה בעיניו אלא מכשיר למארותיה של הפוליטיקה הבריטית.
המפנה שחל בעמדה זו, נגרם על ידי שני מאורעות;
ראשית: מיליונים של יהודים נספו ואינם, ותהליך התבוללותם של יהודי רוסיה התקדם במידה רבה מאד. "נושא הריב" הזה שבינינו, נמס במידה ניכרת. ברית המועצות מרשה, ברוב נדיבות, לאלפים אחדים של יהודים לצאת את פולניה ורומניה. אילו היו שם מיליונים של יהודים, כלפנים, לא היתה נדיבות זו מתגלה. השואה שבאה על ישראל, מאפשרת לפוליטבירו להשקיף על שאלת ארץ-ישראל מנקודת מבטה של המדיניות החיצונית, לא הפנימית.
שנית: הישוב בגר מבחינה חמרית ופוליטית במידה מספקת, כדי שאפשר יהא לנצלו כעמדה אנטי-בריטית. הדגלים האדומים של מפא"י והקיבוצים למופת של השומר הצעיר לא השפיעו על מוסקבה, עד שהוטלו הפצצות הראשונות וקם סכסוך חריף עם ממשלת בווין. זוהי, בעיני מוסקבה, התעודה המקנה לנו את זכות ההגדרה העצמית.
לעומת זאת, אין כל יסוד לדבר על "חזית משותפת" נגד הריאקציה הערבית. "חזית משותפת" – הרי זו מיליציה של מיגאלומאנים. הריאקציה הערבית, כוחה בזה שהיא מנצלת את הגורם הלאומי לא רק נגד היהודים בארץ ישראל, אלא אף נגד האנגלים במצרים, ויכולה להשען על הישגים מובהקים – שבע מדינות ערביות עצמאיות בפרק זמן קצר. אסור לנו ללעוג לעצמאות זו או לראותה ככלי משחק בלבד בידי הריאקציה הערבית; אסור לנו לזלזל בסכנה הצפונה בלאומנות הערבית, מתוך שנהא קוראים לה "אפנדוקרטיה". כשכוחות חברתיים חדשים יופיעו במזרח התיכון, הסכנה בשבילנו לא תפחת אלא תגדל. הפרוליטריון הערבי אינו קדוש יותר מן הפרוליטריון הגרמני או הפולני.
קיימות רק שתי אפשרויות בלבד להרמוניה ערבית-עברית. האחת – קומוניזציה גמורה של העולם העברי והערבי כאחד. מי שמוחו ולבו כתיקונם, לא יוכל להאמין בכך ולשאוף לכך. השניה – הקמת מדינה עברית חזקה, שתנהל פוליטיקה נבונה, ובדרך זו תכריח את הערבים לכבד אותה ו"להשלים עם העובדה".
כדי להשיג תכלית אחרונה זו, דרושה לנו תמיכתה של ברית המועצות, ותמיכה זו אפשרית היא ורצויה, לא על מנת למגר את "האפנדוקרטיה" בארצות הערביות (זה יהיה תפקידה של הדימוקרטיה הערבית בעוד חמישים שנה), - אלא כדי לפנות את הארץ מן האדמיניסטרציה הבריטית ואת הכוחות המזויינים, שביודעים הביאו על ארצנו אסון. זה הכל. אם מעוניינת ברית המועצות בדימילטריזציה של חיפה, אם מעונינית היא שהארץ לא תהא נתונה עוד ל"חסות בריטית" – כי אז תגיש לנו עזרה זו.
המפנה שחל בעמדתה של ברית המועצות בשאלת ארץ ישראל, מכניס שינוי יסודי ב"אוריינטציה" של הקומוניסטים והכמעט- קומוניסטים שלנו.
לאחר הצהרתו של גרומיקו, לאחר שברית המועצות סמכה ידה על החלוקה, קמה בשבילם האפשרות לשתף פעולה עם הציונות המדינית. תחת להשתער על הציונות מבחוץ, מצטרפים הם אל המחנה הציוני, כדי לעשות את מלאכתם מבפנים. כל המכיר את תולדות המהפכה הרוסית, לא ימצא בטכסיס זה כל חידוש. לנין לימד את מפלגתו שלא לפעול מיד נגד האכרים והאינטליגנציה, אלא להתחבר עמהם, ליצור ולבצר הגמוניה של מעמד הפועלים, ולהדריך את המהפכה האכרית והדימוקרטית, כדי להפכה ברגע מסוים למהפכה סוציאליסטית.
"הגמוניה פועלית" בארץ ישראל, פירושה להלכה – מעבר אל "דיקטאטורה של הפרוליטריון", ולמעשה – אל ההשתלטות על כל הנכסים החמריים שהציונות יצרה בארצנו.
ז.
נשתנה עמדתם של הקומוניסטים בארץ ישראל, אך לא נשתנה מצבם של הציונים ברוסיה. בהצהרותיהם של גרומיקו וצאראפקין דובר על זכויותיו ההיסטוריות של עם ישראל בארץ ישראל, על היסורים שנתנסה בהם באירופה, אך המלה "ציונות" לא הוזכרה. במחנות של ארץ הסובייטים ניספים ציונים כקודם לכן. כנראה, לא נוכל לקוות שמעמדם האזרחי של הציונים בססס"ר יהא דומה בזמן מן הזמנים למעמדם האזרחי של הקומוניסטים במדינה העברית. עם כל זה, המפנה החדש של הממשלה הסובייטית יוצר תנאים, שבהם אפשר לתבוע ריפאטריציה של רבבות ציונים רוסים. בראש ובראשונה חייבים לתבוע זאת – מתוך ענינם העצמי – חסידי המשטר הסובייטי. עד עכשיו, היחס כלפי אסירי ציון ברוסיה הריהו הדף המחפיר ביותר בתולדות הציונות. כל התעלמות נוספת מגורלם של ציוני רוסיה עשויה לסכן את ה"אוריינטציה הסובייטית" לא רק מבחינה מוסרית, אלא אך מבחינה פוליטית; כי על כן תראה ותוכיח שאנשי ה"שמאל" שלנו, לא זו בלבד שאין בכוחם להשפיע על הפוליטיקה היהודית של אנשי מוסקבה, אלא שהם גם פוחדים מהם – עד כדי כך שאינם מעיזים לפנות אליהם בענין חבריהם לרעיון, הנספים במחנות.
כבר שמעתי מחוים דעה, שאם ברית המועצות תשלח לנו נשק, נוכל להמתין בנוגע לאסירי ציון. דעה זו משקפת את טמטום הלבבות והציניות בחוגים השליטים בתוכנו. מצב הדברים אינו מחייב "בחירה" בין זה לזה. אם בעיני ברית המועצות ראויים אנו לתשומת לב, כי אז נקבל גם את זה וגם את זה; ואם לאו לא נקבל כלום. הממשלה הסובייטית יודעת ששיבתם של אלפי אחינו וחברינו מן השבי – היא הדרך הבטוחה ביותר לזכות לרגשי הכרת טובה בלב המוני ישראל.
לאור כל האמור, ה"אוריינטציה הסובייטית" מצטיירת באספקלריה כפולה:
הדרך האחת: להציע לפני מוסקבה את שירותנו כסוכנים מתנדבים. לוותר על העצמאות הפנימית של הציונות. לבגוד בציונים שברוסיה. ליצור בארצנו אוירה של מדינה כפופה, כגון המדינה הרומנית או הבולגרית. להנהיג צנזורה של מחשבה ושל דיבור, בכל הנוגע לבקורת על האידאולוגיה והמציאות הקומוניסטית. להעדיף את עניני ההגמוניה הפועלית על עניני האומה העברית. לזלזל בסכנה הערבית, מתוך שנשלה את נפשנו ש"ההמונים הערבים לא ייגררו אחרי מנהיגיהם הריאקציוניים", כמו שלפנים סמכנו על הסולידריות הפועלית בארצות מרכז אירופה.
בדרך זו כבר הרחקנו לכת, ואם נרחיק לכת עוד יותר, נהיה לקברני הציונות בציון, כדרך שהיינו לקברניה באירופה.
"אוריינטציה סובייטית" ממין זה – בראש וראשונה מעונינית בה בריטניה, כי היא תדחוף לתוך זרועותיה את כל סביבתנו הערבית.
הדרך השניה: לבקש מברית המועצות עזרה, כתנועה לאומית, ללא מסוה, בלי משחק שלא יועיל, ובלי להעמיד פנים שאנשי הסוביטים קרובים לנו מן המערב הדימוקרטי, אשר הננו חלק אורגאני ממנו. גורל העולם ייחרץ בזמן הקרוב, בלי קשר לכך איזו עמדה יתפשו היהודים בהתנגשות בין שני המחנות. יעזרו נא לנו לטהר את ביתנו מזרים ולהקיפו חומה בצורה. המחיר שנוכל להציע לפניהם תמורת זאת הריהו- ניטראליות כנה. מדינה עברית, שתקום בסימן העזרה של ברית המועצות ושל כל הכוחות המתקדמים שבאנושות, לעולם לא תתן ידה לאויבי ברית המועצות, ולעולם לא תחולל בה החירות הדימוקרטית.
בריטניה בגדה בנו. עזרתה של ברית המועצות. עזרה שתוכל להינתן לנו במסגרת האומות המאוחדות, תאפשר לנו לבטל את תוצאותיה של בגידה זו. הסכם של ידידות עם ברית המועצות יהא בעל ערך בשביל שני הצדדים. אבל אם מצדנו יחתמו עליו משרתם ואנשי הגייס החמישי, אזי מבחינה מוסרית יהא שויו פחות משויה של פרוטה, ומבחינה מדינית יצא שכרו בהפסדו.
זוהי סיסמת היום, וזוהי תוצאה טבעית מאותה מידת השיתוף שברית המועצות מראה כלפי גורלנו.
בימי נדודי במחנות הריכוז הסובייטים בזמן המלחמה, נפגשתי עם אדם שהיה לפנים מרומי המעלה במשטר הסובייטי. אדם זה בילה שנים רבות במערב אירופה ונפגש שם עם יהודים. היה זה רוסי. שאלתיו לדעתו על הציונות. שנינו אסירים היינו, ועל כן יכול האיש לדבר עמי בגלוי לב. לעולם לא אשכח את נימת הבוז בדבריו על ציוני המערב, שנזדמן לו לשוחח עמהם. "בני אדם אלה – כה אמר לי – התביישו בציונותם. תמיד הטעימו את מסירותם לסוציאליסם ואת נאמנותם אלינו. ואנו צפצפנו על נאמנותם ועל שירותיהם. איני יודע, מה הספקתם לעשות בפלסטינה. אבל אם יגיעו פעם הדברים לידי משא ומתן רציני, הנה עצתי לכם: שלחו אנשים מטיפוס אחר, אנשי מעשה, שינהגו פחות בפראזיאולוגיה, בלי שקרים ובלי מחמאות."
עצה זו אני מוסר כאן ללא פירושים.